• סרטים חדשים: ״ורדה על אנייס״ מגיע לקולנוע
  • ״לעולם לא מאוחר״, סקירה
  • פסטיבל סולידריות 2019: דיווח של עופר
  • Little Monsters :מחכים לתרגום
  • אוסקר 2019/20: אפשר לומר שהתחלנו באופן רשמי
  • ״אטלנטיקה״, סקירת נטפליקס
  • ״יד אבודה״, סקירת נטפליקס
  • סרטים מן העבר - מהדורה מיוחדת
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2019
  • ״בלון״, סקירה
  • ״רצח כתוב היטב״ סקירה
  • ״האירי״, סקירה וניתוח סרטו של מרטין סקורסזה

אימת החודש – נובמבר 2019: "נערה בקומה השלישית", "טריק", "אינקובוס", "The Changeling"

12 בנובמבר 2019 מאת אור סיגולי

בבתי הקולנוע נמצא עכשיו (וכנראה לא לעוד הרבה זמן) סרט האימה "דוקטור סליפ" שלהפתעתי אני פחות או יותר הבן האדם היחיד שיצא ממנו עם סימפטיה אליו, ואם אינני טועה זהו סרט האימה האחרון שנקבל בזמן הקרוב, לפחות עד הגעת "קאטס".
סתם, אני צוחק. "על החגים ועל המוות" (הרימייק ל"בלאק כריסטמס") אמור לצאת לפניו.

לכן זה זמן טוב להשלים כמה מסרטי האימה של 2019 לקראת סיכום השנה שיגיע עוד חודש, ותוך כדי לנסות למצוא מקום לכמה מסרטי עבר שטרם ראיתי. חיפושי ושיטוטי הביאו אותי לארבעה סרטי אימה לטובת מהדורת נובמבר, שניים מהם חדשים מאוד, ושניים מהם הפקות קנדיות מתחילת שנות השמונים – אחת כבר מוכרת וידועה, והשנייה בהחלט צריכה להיות. באופן מאוד משעשע ולחלוטין מקרי, זה בדיוק מה שקרה באימת החודש של נובמבר 2018.

"נערה בקומה השלישית" –Girl on the Third Floor

לנהל ערוץ בידור שמתעדכן בכל יום כל היום זו משימה קשה ומפרכת, ולעיתים גורמת לייצור חדשות שאינן לגמרי נכונות, או לפחות מופרכות. כנראה זאת הסיבה מדוע מטעם מערכת מאקו צצה לפני כמה ימים ידיעה שזורה בציוצים של כל מיני יוזרים (שלושה, למעשה), המספרת לנו על סרט אימה חדש ש"מצליח להטריף את הרשת". הסרט המדובר הוא "נערה בקומה השלישית", שנחשף בפסטיבל SXSW ומאז הסתובב בלא מעט פסטיבלי ז'אנר, והופץ גם על גבי שירותי הסטרימינג של אמאזון במהלך האלווין.
ובזמן שהביקורות היו די נעימות, מכאן ועד "מצליח להטריף את הרשת" המרחק הוא די עצום. למעשה, נכון לכתיבת שורות אלו, הרשת לא לגמרי הכירה בו.
לגמרי במקרה יצא לי לצפות בסרט לפני הידיעה ההיא, ולכן עוד לפני שנכנסתי לקרוא את הפרטים ידעתי שהיא כנראה קצת מגזימה. ייתכן ואתברר כטועה בעתיד, אבל אין שום דבר ב"נערה בקומה השלישית" בעל פוטנציאל "להטריף את הרשת". הוא בהחלט לא סרט גרוע, ויש בו כמה דברים מאוד מעניינים, אבל לא החומרים מהם נהיה קאלט.

במסגרת הידועה של עלילות בתים רדופים (יהיה לנו עוד אחד בהמשך), סרטו הראשון כבמאי של המפיק טראוויס סטיבנס ("חולית של חודורובסקי", "עיניים נוצצות", "צ'יפ ת'רילז") מתחיל כאשר בחור בשם דון קוץ' מגיע לבית פרברי מתפורר, אותו רכש כדי להעניק לו ולאשתו ההיריונית התחלה חדשה. הוא הקדים את הגעתה על מנת לשפץ את הבית, בנוכחות הכלבה היפה שלו, ולא לגמרי מתייחס לדברים המחשידים סביבו, כמו למשל כל מיני נוזלים סמיכים שיוצאים מהקירות. הוא פוגש את השכנה המשונה שלו, את מנהל הפאב המקומי, ואת הבחורה הצעירה והמאוד מושכת שלפעמים מסתובבת באיזור. במהרה הוא שוכב עם אחד מהם (אתן לכם לנחש מי) ונדמה שמה שהיה אמור להיות סטוץ קצר, מקבל מימדים של "חיזור גורלי" יחד עם עוד אלמנטים מרתיעים מאוד.

הדברים המעניינים בסרט לאו דווקא קשורים לאלמנטים של האימה, אלא לדמות של דון, אותו מגלם המתאבק סי.אם. פאנק (פיליפ ברוקס, אם אתם אמא שלו) שמראהו החיצוני עונה לנו על השאלה שתמיד רצינו לדעת "מה אם ג'ון האם היה טרקטור?". כן, מדובר בחתיך לוהט. וזה הדבר הראשון שבולט בסרט, הוא כמה נהנית המצלמה מהגוף של פאנק, אפילו יותר מאלו של הנשים, חלקן בהחלט נאות במיוחד. זה לפחות משהו מרענן.
הדבר הנוסף הוא עיצוב הדמות של דון. את השיפוצים הוא מבצע בחולצה מכופתרת ומכנסיים מחוייטים, ובזמן שבהתחלה חשבתי שזו פשוט בחירה עצלה של מלתחה, מתישהו הבנתי שזה יופי של אפיון דמות של האיש העירוני הזה שאין לו מושג מה הוא עושה. בנוסף, הדמות של דון, גיבור הסרט, הגבר הכל אמריקאי והיפיוף שעומד לשפץ בית לאשתו, מתגלה די במהרה כגבר חלש, בוגדני, ובעיקר פושע – הוא ברח מהעיר לאחר שנתפס שגנב כספים מלקוחותיו.
הדברים האלו מייצרים קונטקסט מעניין לסרט, ומשדרגים אותו מעבר למעשיית בלהות. כמות הפעמים בהם דון עושה חורים בקירות ו/או הפעמים בהם סילונים של מים ודם מותזים לכל מקום, מעידים על כך שיש פה איזושהי חשיבה על מונחים של גבריות רעילה, כזו שזורעת הרס ומתפרצת ללא שליטה.
זה יתרון עצום, כי האמת שבתחום ההפחדות הסרט לא בדיוק מצטיין במיוחד.

קולנועית אין הרבה חדש ב"נערה בקומה השלישית". הרבה קורות עץ חורקות, צלליות זזות בין המשקופים, שימוש אינטנסיבי במראות, כדורים וגולות שמתגלגלים במורד המדרגות, איכסה-פיכסה שנוזל מכל מיני חורים (דימוי לתוצר הפיזי של הגבריות הרעילה שכבר הרסה את כל יסודות הבית? אל תענו לי על זה, בבקשה), וכל הדברים שאנחנו רגילים מסרטי בתים רדופים. יותר מדי רגילים. קשה לומר שהייתי מרותק או מופתע יותר מדי מהאופרציה, אבל היו בכל זאת לא מעט דברים ליהנות מהם כמו הצילום של סקוט ת'יילה, כמה רגעי gore משובחים, ושרירי הגב של סי.אם פאנק. לאו דווקא בסדר הזה.

"טריק" – Trick

פטריק לוסייר בן ה-55 הוא דמות די מעניינת בהוליווד, או לפחות הדרך בה הקריירה שלו מתעצבת מעניינת בהקשר של הזדמנויות עבודה בתעשייה האמריקאית. הוא התחיל כעורך טלוויזיה ובאמצע שנות התשעים נלקח על ידי ווס קרייבן שהפך אותו לעורך הקבוע שלו, מ"הסיוט החדש", דרך כל סרטי "צעקה", הדרמה "מקום בלב" ועד "הקללה" ו"טיסת לילה". בין לבין הוא עמל על "ליל המסכות: 20 שנה אחרי" ו"מימיק" בין היתר, כך שבתחום העריכה יש לו לא מעט קרדיט. עם זאת, לוסייר גם חטא לכיוון הכתיבה והבימוי, ובהקשר הזה "חטא" לא יכולה להיות בחירה נכונה יותר של מילה. לוסייר כתב וביים את "דרקולה 2000" ושני ההמשכים שלו, את "מרדף עצבני" עם ניקולס קייג' ואת סרט ההמשך ל"רעש לבן". אם זה לא מספיק, הוא גם חתום על כתיבת "שליחות קטלנית: ג'נסיס", אחת מתחתיות המותג, שגם ככה מגרד את הלמטה כבר כמה שנים טובות.
ועדיין, הנה יש לו סרט חדש כבמאי, "טריק". אמנם קטן יותר בגודלו מהאחרים שהוזכרו, אבל עדיין זה מרתק לדעת איך הדברים האלו קורים שם בטינסל-טאון, ואיך מישהו יכול להיות חתום על כל כך הרבה סרטים מקרטעים ועדיין להמשיך לקבל תקציבים.

בכל מקרה, "טריק" הוא כנראה הסרט הטוב ביותר עליו הוא חתום כבמאי, אבל בואו נזכור שהרף לא גבוה במיוחד. על פי תסריט שלו יחד עם טוד פארמר, "טריק" הוא שילוב בין סרט סלאשרים וסרט רוצחים סדרתיים, על בלש המנסה לתפוס מישהו שחשוד בכמה מקרי מוות די קשוחים, אך נדמה שהוא יכול להתחמק מכל דבר במהירות די מפתיעה, הוא צץ בכל מיני מקומות כמעט במקביל, והמרדף אחריו אורך כמה שנים טובות.
כמו "נערה בקומה השלישית", גם הפעם מדובר בהפקה ראויה לחלוטין. הצילום והעריכה ברמה גבוהה, והשחקנים די משתדלים. עם זאת, ככל שהוא מתקדם הוא הופך להיות מופרך ולא אחיד יותר ויותר, כאשר לקראת הסוף כבר ממש קשה לקנות את מה שקורה.
אבל מה שאולי אותי הכי הרחיק מהסרט, הוא שיש פה ניסיון ממש מזיע לייצר רוצח איקוני חדש, א-לה ג'ייסון או מייקל מאיירס, והשאיפה לבנות סביבו מיתולוגיה כבר בהתחלה, כזו שתאפשר סרטי המשך בעתיד, עוברת כמאולצת מאוד. כזכור, הסרטים הראשונים של הסלאשרים הגדולים של הקולנוע תמיד היו משהו בזכות עצמם, ורק לאחר מכן אולפנים מתחו את הרעיון ובנו עולמות סביבם (לרוב ללא הצלחה, כמו למשל במקרה של "האלווין"). כשזה מגיע בילט-אין כבר על ההתחלה, יש פה הרגשה של יומרנות בלי כיסוי.

אין הרבה מה ליפול על "טריק", הוא בסך הכל צפייה חביבה והרבה אנשים השתדלו מאוד שיהיה מהנה וסוחף, אבל ההרגשה הסופית היא שהוא קטן מסך חלקיו, ונוגס בהרבה יותר ממה שהוא יודע איך לבלוע.

"אינקובוס" – Incubus

את ההפקה הקנדית הזו מ-1981 התחלתי לראות מבלי לדעת עליה דבר. באמת שבמקרה היא הגיעה לפתחי, ואני מופתע בכלל שנתתי לזה הזדמנות, בהתחשב ברשימת הצפייה הארוכה מדי שמחכה לי. השם המוכר היחיד של הסרט הזה הוא השחקן-במאי ג'ון קאסווטס שמופיע פה בתפקיד הראשי, ואני נשבע שמעולם לא שמעתי אף אחד מדבר עליו. אני מאוד מקווה שזה ישתנה בקרוב.

את הסרט ביים הבמאי הבריטי ג'ון יו (Hough), על פי תסריט המבוסס על ספרו של ריי ראסל. קאסווטס מגלם רופא שעבר עם בתו לעיירה אמריקאית קטנה, לאחר שאיבד הן את אשתו והן את בת זוגו האחרונה בנסיבות שאינן מרנינות. הוא לא משתגע על תושבי העיירה הזו, ודי חשדן לגבם, מה שמקבל משנה תוקף כאשר סדרת מקרי אונס באמת איומים מתחילה לפקוד את הנערות המקומיות, וכל הסימנים המדעיים מצביעים על כך שלא מדובר בתוקף אנושי במיוחד. בעזרת השוטר המקומי ועורכת המקומון הוא מנסה להגיע לפתרון התעלומה, שחושפת אותו לעולם עתיק של מגיה שחורה.

על פניו, כל הסימנים מעידים על כך לפנינו סרט שכנראה לא יחזיק מעמד אם לוקחים בחשבון גם התקופה בה נעשה (כזו שלא התאפיינה ברגישות יתר, בטח בכל הקשור לקורבנות מין) וגם העלילה המפוקפקת. הייתי בטוח שאני בדרכי לצפות בסרט קאלט שלא צלח, שיהיה בעיקר צ'יזי ולא נעים לצפייה. ובזמן שבאמת יש בו קצת עירום מיותר וחוסר היגיון מוחלט בכל מה שקשור לפרוצדורות משטרתיות או רפואיות, לא יכולתי להיות מופתע יותר.

"אינקובוס" הוא באמת סרט מוצלח, עשוי מעולה, משוחק מצוין (אם כי קסאווטס מעט מוגזם פה ושם), ואפילו יש לו טוויסט חביב למדי בסוף. באמת שנדהמתי מכמה הסרט איננו נצלני (סצנות האונס אינן גרפיות, ולמעשה הרוב לא מול המצלמה), הדיאלוגים לגמרי עוברים, ורגעי הקאמפ שלו מדודים ומחליקים בלי בעיה.
לא מדובר באיזו קלאסיקה חדשה או משהו שהעיף לי את המוח, כמו נגיד "משיח הרוע" או "בלאק כריסמס", אבל זה ללא ספק סרט שמגיע לו תחייה מחודשת וקהל צופים צעיר שיכיר בו.

"The Changeling"

סוף סוף השלמתי את הסרט הזה, אחרי שנים בהם אני מנסה למצוא עותק ראוי שלו. למרות שהוא נחשב לאחד מסרטי האימה הטובים של שנות השמונים, וכאחד מתפקידיו הטובים של ג'ורג' סי. סקוט פוסט ימי האוסקר שלו (הוא זכה על "פאטון" והיה מועמד שלוש פעמים נוספות), לא היה קל במיוחד להשיג אותו, בטח למישהו שמנסה להימנע כמה שאפשר מהורדות לא חוקיות.
"צ'יינג'לינג" הוא גם סרטו של פיטר מדאק ההונגרי, שבפסטיבל דוקאביב יכולנו לראות אותו מטיח רפש בפיטר סלרס בסרט התיעודי מעורר האי-נוחות "הרוח של פיטר סלרס", אבל אנחנו מעדיפים לזכור לו דברים יפים יותר כמו "רומיאו בן זונה" והפרקים שביים ל"חניבעל", "שובר שורות" ו"רצח מאדום לשחור".
(אנקדוטה טיפשית: שנה אחרי "צ'יינג'לינג" ביים מדאק את הסרט "Zorro: The Gay Blade", אותו רואה משפחת וויין בתום "ג'וקר" לפני ההתנקשות, והכתוביות בעברית תרגמו אותו כ"זורו הלהב ההומו". טרם התאוששנו.)

"צ'יינג'לינג" סוגר לנו את המעגל שהתחלתי במהדורה הזו עם סרטי בתים רדופים. הפעם מדובר בסיפורו של ג'ון ראסל (סקוט), מלחין שאיבד את אשתו ובתו בתאונה נוראה, ומחליט לפתוח חיים חדשים בסיאטל בה יוכל ללמד ולכתוב מוזיקה. כאשר הוא מגיע למקום, הוא עושה את הדבר הסביר ביותר ושוכר את הבית הכי גדול, הכי מפחיד והכי מבודד שהוא יכול למצוא. הרי אין דרך טובה יותר להתמודד עם אבל מאשר לגור באחוזה עתיקה בת עשרות חדרים שאיש לא גר בה איזה 12 שנה. שום דבר לא יכול להשתבש.
בזמן שראסל מנסה להתגבר ולהתמודד עם האובדן, עניינים משונים מתחילים להתרחש – קדימה, אתם מוזמנים לזמר אותם יחד אתי – צעדים בקומות מעל, דלתות נפתחות, חריקות עץ, צינורות מקרקשים, כדורים המקפצים להם במורד המדרגות ככה סתם, ותחושת רדיפה כללית. באיזשהו שלב הוא גם מגלה חדר סודי בעליית הגג, בו כנראה היה פעם ילד על כסא גלגלים.
ראסל, יחד עם מתווכת הבית הנאה קלייר (טריש ואן דוורה) הוא מתחיל לחקור את התופעות ומגלה סוד מסתורי שקשור לא רק לבית, אלא גם לאדם העוצמתי ביותר של המקום, איש העסקים והפוליטיקאי קרמייקל (זוכה שני האוסקרים מלווין דאגלס).

מצד אחד, קל להבין מדוע קרנו של הסרט הזה עלתה עם השנים. בהחלט מדובר בסרט מצוין, ודי ברור שהוא השפיע על כמויות של סרטים שבאו אחריו ("החוש השישי" ו"בית היתומים" קופצים לראש), ואמנם הוא יצא ב-1980, אבל יש לו אווירת סיקסטיז נהדרת כמו של "מגרש השדים" ו"תינוקה של רוזמרי".
מצד שני, כיום הוא לא לגמרי אפקטיבי בתחום האימה. לא רק כי ראינו באמת עשרות סרטים כאלו, אלא גם בהשוואה לסרטי רוחות שנעשו לפניו או במקביל ("התמימים", "עין השטן", וכמובן "הניצוץ" שיצא באותה שנה) הוא מרגיש פחות ייחודי, מפתיע או מטלטל. תחושת סכנה אמיתית בהחלט לא עוברת ממנו, וככזה הוא קצת נינוח מדי.
אני לא יכול להגיד שהתאכזבתי ממנו, מכיוון שעבודת הבימוי של מדאק בהחלט מרהיבה וכל אלמנט בו עשוי היטב, אבל כנראה שחשבתי שבעקבות האהדה שצבר במהלך השנים מאז יציאתו, יהיה בו משהו אקסטרה, משהו שיהפוך אותו לייחודי. אבל בכל מקרה זה סרט שכדאי מאוד לראות, כי הוא מהנה ומרשים בהחלט.

זהו להפעם. לכל פרקי אימת החודש, לחצו על התגית למטה, ואם תרצו להגיב, לשאול או להשתלח, תוכלו לעשות זאת בדף הפייסבוק שלנו או של חתולשחור.