פרסי אופיר 2023: הסרט הביוגרפי והקטגוריה התיעודית

מבט על רשימת המועמדים לפרס הסרט התיעודי מעל 60 דקות בפרסי אופיר השנה חושף מכנה משותף די ברור – חמשת המועמדים השנה מתמקדים בדמות ציבורית מוכרת אחת. לגבי ארבעה מן הסרטים, שם הדמות נוכח בכותרת: "1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר-עם" (אחד הפריימים בתמונה בראש הפוסט),"ענבל פרלמוטר – אם זה נגמר", "ז'ה טם רונית אלקבץ", ו"פוליקר – הילד שבי". הסרט החמישי הוא "משפט הבנקאים", שעוקב אחר דמותו של עורך הדין והאקטיבסט הפוליטי ברק כהן. הסרט החמישי שציינתי לכאורה נבדל מן האחרים, שכן הוא לא עוסק באמנות של הגיבור. לצידו יש שני מוזיקאים, צלם, ושחקנית/במאית קולנוע. גם ברק כהן עוסק במחאה שלו באמצעים אמנותיים והוא ללא ספק גם מוזיקאי, אולם הסרט אודותיו לא מתמקד בהיבט הזה.

הטוטאלית הזו יכולה להיראות מפתיעה, אבל ייתכן והיא די טיפוסית לאופיר. למעשה, ייתכן כי דווקא ההיעדרות היחסית של סרטי ביוגרפיה מסוג זה מן הקטגוריה של סרטים עד 60 דקות, היא המפתיעה. גם שם, "הפרטיזן עם מצלמת הלייקה" של רות ולק כעונה על ההגדרה, והוא גם עוד סרט על צילום (ובדומה לסרט על מיכה בר-עם זהו צלם מלחמה). אבל במקרה שלו, הדגש הוא על הסיפור האישי והמשפחתי ופחות על האמנות, גם אם זה עדיין סרט ביוגרפי. ניתן אולי לכלול את "הרף התחתון ביותר" של נור פיבק כסרט על סיפור אישי של אמנית, אבל במקרה זה זהו תיעוד עצמי של פיבק ותיעוד עצמי הוא שונה מביוגרפיה/מעקב אחר היבט בחיי דמות אחרת.

בשנה שעברה המצב היה הפוך: חמשת הסרטים עד 60 דקות היו כולם סרטים ביוגרפיים על אמנים, כאשר הזוכה, "בת האמן", מתגלה כתיעוד אישי. זאת בעוד שניים מן הסרטים התיעודיים הארוכים היו ביוגרפיות על דמויות מוכרות, כולל הזוכה, "מחברות שחורות" על רונית אלקבץ, שסרט אודותיה מתמודד גם השנה. סרט נוסף, "המצלמה של ד"ר מוריס", היה סוג של ביוגרפיה על צלם, אבל הוא לא עוסק בדמות מוכרת.

עוד אחורה, בפחות פירוט: ב-2021 בקטגוריה של מעל 60 דקות היו שלושה סרטים ביוגרפיים, אחד מהם על אמן ושניים על דמויות פוליטית עם נגיעה באמנות (הכללה גסה), בלי סרטים ביוגרפיים בקטגוריה הקצרה (אבל כן סרטים על אמנות); ב-2020, מעל 60 דקות, שוב חמישה סרטים ביוגרפיים. שניים על אמנים, שניים על פוליטיקאים ואחד על עורכת דין פוליטית, כאשר בקטגוריית עד 60 דקות היה סרט ביוגרפי אחד, על דמות מוכרת שהיא גם אמו של הבמאי; ב-2019 שוב רק סרטים ביוגרפיים במעל 60 דקות, ארבעה על אמנים ואחד על פוליטקאי, ובעד 60 דקות סרט אחד שעונה על ההגדרה, בעיניי.

אפשר לעצור כאן משום שזה כבר מספיק מובהק סטטיסטית: אם רוצים מועמדות לסרט תיעודי באופיר בקטגוריה של מעל 60 דקות, רוב הסיכויים הם בסרט ביוגרפי על דמות מוכרת, לרוב על דמות של אמן (כולל כל האמנויות וגם ספרות), או לפעמים על דמות פוליטית. אם כי פרט לסרט על ברק כהן, ביוגרפיות על פוליטקאים שגרתיים יותר התמודדו השנה על האופיר ולא קיבלו מועמדות.

״הרף התחתון ביותר״

טקסט זה לא בה במטרה להיות ביקורת על הסרטים המועמדים, או לטעון כי יש ביניהם דמיון. אצמצם את הדיון לסרטים המועמדים השנה, ואציין כי פרט למה שכבר נכתב אין ביניהם כל דמוין סגנוני. למעשה, כל אחד מבין החמישה משתמש במבע קולנועי אחר. באופן אישי וכחבר אקדמיה, הצבעתי לאחד מן הסרטים שעלו לגמר בטופס שלי. שניים נוספים הם כאלו שהייתי שוקל להצביע להם לו הייתי מצביע לחמישה סרטים, אחד הוא סרט שאני מעריך אבל יש לי בעיות מסוימות איתו, ואחד אחר הוא מועמדות בעייתית בעיניי אבל אני מבין מה מושך אליו אנשים. זה שונה מן החמישיות שפרסמנו כמועדפות על "סריטה", כאשר אני הייתי הדומיננטי בעיצוב החמישיה בקטגוריה הזו מכיוון שצפיתי בכל המתמודדים. אבל החמישיה שנוצרה לאחר הדיון שונה מן החמישיה האישית שלי ומשוקלל בה הטעם של הכותבים אחרים.

מכיוון שהטקסטים שלי שכבר נכתבו על הסרטים הם עניין גלוי, אציין כי האכזבה האישית שלי מן הקטוגריה היא ההיעדרות של הסרט המועדף עליי השנה, "ימי תום". אך כבר הבנתי מראש שזה סרט מפלג ממספר בחינות. בכל אופן, הבחירה של האקדמיה אינה חמישיית מועמדים בעייתית או רעה. המועמדות של אף אחד מן הסרטים לא מפתיעה לחלוטין בפני עצמה בלי קשר למכנה המשותף. אך בשל המכנה המשותף, בעיקר בגלל שהוא דומיננטי לאורך שנים, אינו משקף את כל העשייה התיעודית בישראל. בעיניי זה מצדיק בדיקה וברצוני להצביע על מספר סיבות.

הראשונה, הצינית יותר, קשורה גם לקטגוריות הלא-תיעודיות באופיר. מצביעים באופיר, ובטקסי פרסים בכלל, נוטים להצביע לדמות מוכרת שהם מעריכים את העבודה שלה. כך למשל בפרסי המשחק יש יתרון לשמות מוכרים יותר וזה ניכר במועמדויות השנה. זה לא יתרון מוחלט: הופועת יוצאת דופן של שחקנים צעירים זוכות גם הם למועמדות, אבל לא בכל המקרים. אני לא אומר שזה מודע או מתרחש בהעדפה מראש. אף חבר אקדמיה לא חושב בקול רם "אני אצביע לסרט אודות אדם שאני מכיר את שמו", להבדיל מחברי אקדמיה שכן מצביעים לחברים שלהם כמושאי תיעוד או כיוצרים, תופעה שלרוב מתאזנת על ידי החברים של היוצרים האחרים המתמודדים בכל פעם. פשוט, כאשר יש היכרות אישית עם האדם יש יותר רצון לצפות בסרט עליו, וצריך לצפות בחמישה סרטים מתוך למעלה מ-20 כדי להבטיח לזכות ההצבעה. טבעי שהיכרות עם מושא הסרט תזכה ביתרון ובתעדוף הצפייה, או שיהיה קל לזכור את הסרטים הנידונים בשעת ההצבעה.

הסיבה הלא-פחות דומיננטית היא שקל יותר להתחבר לביוגרפיה העוקבת אחר אדם אחד, מאשר למבט כללי על נושא, או אפילו על אירוע ספציפי. גם זו לא תופעה ייחודית לישראל: סרטים ביוגרפיים מצליחים יחסית באוסקר ובטקסי פרסים דומים ברחבי העולם. בהכללה גסה, הם לרוב פחות מצליחים בפסטיבלים בהם צוות שופטים מצומצם בוחר את הזוכים (אם כי השנה, "ענבל פרלמוטר – אם זה נגמר" זכה בדוקאביב). הם בהחלט יותר מצליחים בקרב הקהל הרחב: יש להם יותר סיכוי שרבים יצפו בהם בטלוויזיה או בבתי הקולנוע, כאשר שוב אודות ענבל פרלמוטר הוא דוגמה בולטת – הוא מוקרן בהצלחה פרק זמן ארוך בסינמטקים, למרות שכבר זמין לצפייה ביתית.

״ענבל פרלמוטר – אם זה נגמר״

במובן זה, החמישייה של האופיר קרובה יותר לטעם הקהל יותר מאשר בפרס הסרט העלילתי. ייתכן והדבר נובע מכך שבאופיר כל אחד יכול הצביע לכל קטגוריה ויוצרים של קולנוע עלילתי שצפו בחמישיה סרטים תיעודיים או יותר מקבלים את הזכות להצביע. פרסי פורום היוצרים הדוקומנטריים, שהחלו גם כמחאה על נטייה לפופולריות של הזוכים בקטגוריה באופיר, אולי משקפיים יותר את עמדת היוצרים עצמם. אולם, אני מחבב את קיומה של הקטגוריה באופיר ככזו המשקפת יותר את טעם הקהל באופן ספציפי. גם אם לא זו הקטגוריה שתביא לטקס את הפופולריות לה הוא מייחל, היא מביאה קול אחר לשיח סביבו. גם אם ייתכן ובסופו של דבר וסרט אחד יזכה בהצלחה בכל התחומים, כפי ש"ענבל פרלמוטר – אם זה נגמר" עשוי בהחלט לעשות השנה. כפי שכתבתי כבר, לדעתי זוהי זכייה ראוייה שכן הסרט אולי זוכה לתשומת לב בגלל הנושא, אך יש בו גם הקפדה של הבמאיות שרון לוזון ואביגיל שפרבר על שפה אמנותית שדיברה אליי. גם אם הזוכה האישי שלי הוא אחר, כאמור.

יש גם עניין גדול יותר הקשור תמיד לפרסים המוענקים לקולנוע תיעודי – התחושה היא כי עבור חלק מן המצביעים, זהו פרס על נושא ולא רק על הסרט עצמו. זה נכון גם לגבי האוסקר. העניין הוא שהנושא משתנה עם הזמן. בעבר, ל"סרטי שואה" היה יתרון, או לסרטים על הסכסוך הישראלי-ערבי. דומה כי באופיר של השנים האחרונות זה כבר פחות המצב. סרטים על הנושאים הללו עדיין מועמדים לפעמים, אבל יש גם רתיעה מן הצפייה בהם גם בגלל חשש ממבט מעמיק על הנושא, או חיפוש דרך יותר נגישה לעסוק בו, למשל דרך אמנות או מבט על אדם בודד.

סרטים שעוסקים ישירות בשואה הוגשו השנה בשני הקטגוריות התיעודיות ורובם לא זכו למועמדות, פרט ל"הפרטיזן עם מצלמת הלייקה", שהוא כאמור סוג של תיעודי על אמן, אך גם עם מבט על משפחתו לאורך הדורות. "פוליקר – הילד שבי" נוגע גם בהשפעת השואה על המוזיקאי יהודה פוליקר ומשפחתו, אך זהו רק אחד מן הנושאים העולם בסרט והוא נעשה תוך שימוש בקטעים מן הסרט "בגלל המלחמה ההיא" שהתמקד רק בנושא זה. דומה כי המחשבה על סרט כ"חשוב" נדדה מן ההתמקדות בנושאים הכבדים להתמודדות איתם, ועם קשיים אחרים בחיים, דרך האמנות. זהו שער לנושא יותר קליל, אבל הסרטים המועמדים השנה ללא ספק אינם קלילים. יש בהם נגיעה ישירה במלחמה, פערים חברתיים, התמכרות, פגיעה מינית והיחס של החברה לחריג. האמנות היא שער במקרה הזה, ההתמקדות באדם בודד היא אמצעי נוח לעיכול.

לבסוף ובאופן אופטימי, כל זה לא בהכרח דבר רע. ייתכן וזו הצבעה באמצעות מתן הפרסים על תופעת עומק של הז'אנר הדומיננטי בקולנוע הישראלי התיעודי בשנים האחרונות. היכולת לעסוק במכלול דרך אדם מעניינת את הצופים ומאפשרת לבמאים גם לפנות להמון, ובמקרים הטובים גם לפתח סגנון קולנועי אישי. כך מקבלים שנה אחרי שנה שני סרטים שונים מאוד על רונית אלקבץ, למשל. כפי שכבר ציינתי: כל אחד מן הסרטים מאופיין בבחירה סגנונית שונה. לפעמים היא קרובה יותר לתיעודי-מסורתי הנע סביב שיחה עם מושא הסרט, לפעמים היא בונה מבע אישי המשתלט על כל הסרט. ולא רק שיש מקום לכל זה, המקום הוא זה לצד זה. מקום המאפשר להראות גישות שונות להתמדדות עם הביוגרפיה, עם הטראומה האישית והכללית, והתמודדות עם הטראומה דרך היצירה. זה לא כל הקולנוע שעושים כאן, וחבל שהקולנוע המשלב בין עלילתי ובדיוני למשל לא מיוצג השנה בקטגוריה הראשית. גם אם הוא כן מצא את דרכו לקטגוריה המשנית. בכל מקרה, בהצלחה לכל המועמדים.