כעבור 10 שנים: "שח מחשבים"

כשהייתי בן 11 החלטתי לעשות רשימה של כל סרט שאני רואה (עם תוספות רטרואקטיביות, ממה שהצלחתי לזכור). זה התחיל במעבד תמלילים על דיסקט, עבר לוורד שמור על המחשב ומשם השתכלל לאקסל. הוא ממשיך גם היום, אבל ב-2011 התחלתי במקביל אקסל חדש של לוג סרטים, יומן צפייה על פי ימים. כך אני עוקב אחרי כמות הסרטים שאני רואה, ונזכר בהם בקלות לטובת סיכומים, הרצאות או כל דבר שצריך. מומלץ, אם אתם שואלים אותי. החל מציון העשור להשקת המיזם המופרך הזה, חשבתי לחזור לכמה סרטים שראיתי לפני עשר שנים ומעולם לא צפיתי בהם שוב – לבחון אם מישהו משנינו השתנה.
(לינקים לכל שאר הפרקים, בסוף הפוסט)

אל "שח מחשבים" (Computer Chess) נחשפתי בדרך הכי אקראית שיכולה להיות. זה קרה ביולי 2013, כשעבדתי בערוצי הסרטים של yes, ורצינו לצאת לגיחה צוותית אל פסטיבל ירושלים. הרעיון היה למצוא את היום שהכי מתאים לכולם, לנסוע בבוקר, להיכנס לאיזה שניים-שלושה סרטים, ולחזור חזרה הביתה שמחים בחלקנו. אחרי התלבטויות ותכנונים נבחר ה-8 לחודש, ושמנו פעמנו אל ההר בלי לגמרי לדעת למה אנחנו הולכים. מה שיוקרן אליו נכנס. טוטו פסטיבל.
במשבצת הצהריים הגורל הוביל אותנו אל סינמטק 1 בו שובץ "שח מחשבים", סרט שלא שמעתי עליו מעולם. את שמו של הבמאי אנדרו בוז'אלסקי, לעומת זאת, הכרתי בזכות סרט הביכורים הקטנטן שלו, "Funny Ha Ha". זאת הייתה בחירה עיוורת לחלוטין, ובאותה קלות יכלה לא לקרות, מונעת ממני לגלות אותו. הקסם של פסטיבלי קולנוע, אני מניח.

משבצת סרטי הצהריים היא תמיד קשה לצליחה כי כל מה שהגוף רוצה לעשות זה להיכבות, וכשמוסיפים לזה את החום של הקיץ (גם אם האולם ממוזג) אז בכלל הסיכוי להישאר ער זעום. "שח מחשבים" הוא גם לא בדיוק מנת אדרנלין, נאמר זאת כך, ולכן לא תתפלאו אם אספר שהתעפ"צויות נרשמו תוך כדי הסרט, אבל לא מספיק כדי לאבד אותו. האמת היא שאולי המצב הסהרורי הזה בין שינה לערנות רק עזר לחוויה. יצאתי ממנו די נלהב, והוא שרד היטב בזיכרון שלי מספיק בשביל שאכניס אותו לרשימת הסרטים הלא מופצים הטובים ביותר של 2013 בסיכום השנה שלנו.
מאז אותה צפייה משונה לא חזרתי אליו, למרות שרציתי. אמנם "שח מחשבים" לא הפך לאיזו פנינת קאלט, אבל שמו עדיין צץ מדי פעם, וסיקרן אותי מאוד לאשר את התחושות שלי מאז – שזה סרט מאוד יוצא דופן שיותר אנשים צריכים להכיר. וכך, הגענו לפינת "כעבור 10 שנים", ועל הדרך עשינו מחווה לפסטיבל ירושלים המתקרב אלינו במהרה.

"שח מחשבים" הוא סרטו הרביעי של אנדרו בוז'אלסקי, שהיה בן 36 וכבר אז נזקפה לשמו המצאת תת-ז'אנר חדש. זהו המאמבלקור, ש-"Funny Ha Ha" מ-2002 נחשב למבשר שלו. המונח המאוד חמקמק להגדרה הזה מגיע מהמילה "מלמול", כשהמאפיינים של הסרטים האלו הם תקציב זעום, תסריט ברובו מאולתר, לוקיישנים זמינים, עלילות "לא חשובות" בדגש על יחסים, והרבה מאוד דיבורים. המון.
על פניו זה לא נשמע הדבר הכי מלהיב בעולם, אבל די מדהים כמה יוצרים אהובים התחילו את דרכם כחלק ממנו, ביניהם לין שלטון ז"ל, האחים דופלאס, לנה דאנהם, ג'ו סוואנברג, גרטה גרוויג ואפילו בארי ג'נקינס. מבין כולם, הבמאי המזוהה ביותר עם סגנון המאמבלקור, או לפחות הכי פעיל, הוא כנראה אהרון כץ, שאתוודה שאף אחד מסרטיו לא הצליח להחזיק אותי מרוכז יותר מדי זמן.
אם נדבקים להגדרות – ושוב אזכיר שאפשר להתווכח עליהן די בקלות – "שח מחשבים" הוא הייבריד מאוד מוזר ומעניין בתהליך הקולנועי של בוז'אלסקי, כי על פניו מאפייני הסרט מאוד מזכירים את המאמבלקור (לוקיישנים מצומצמים, תקציב זעום, סיטואציות מאולתרות) אבל בשונה מהדוגמה הוא נסחף משם למקום אחר ומפתיע עם כמה רגעי מיינד-פאק רציניים.

נקודת המוצא של "שח מחשבים", לוח המשחק שלו אם תרצו (הא!), מתרחש במלון אמריקאי בשנת 1984 שמארח את טורניר השחמט למחשבים. מתכנתים ומקודדים (אני די בטוח שככה קוראים להם, אבל הידע שלי בעולם המחשוב מתמקד ביכולת לעשות העתק-הדבק בלי עכבר) עובדים במשך שנה שלמה על תוכנה שקוראת תגר על האנושות על ידי הצטיינות בשחמט, ושם הם נפגשים ומשחקים מחשב מול מחשב כדי לראות מי הטוב ביותר. המחשב האחרון שינצח יתחרה מול מנהל הטורניר.
מכאן הסרט מתפצל לכמה כיוונים, חלקם מעולם של קומדיות מצבים או קרינג' כמו נלקחו מ"המשרד", חלקם ממש חקירה אנתרופולוגית של התנהגות אנושית, וחלקם נסחפים למחוזות מד"ב ביזארים שלעיתים אפילו קשה לשים לב אליהם אם לא מרוכזים. אין באמת דמות ראשית אחת, אבל יש כמה שלאט לאט מתחילות לקבל יותר מקום. כל זה הולך ומסתחרר פנימה בסגנון "פיי" או "פריימר", עד לשני השוטים המעולים שסוגרים את הסרט.

אבל התסריט יוצא הדופן הוא אפילו לא הדבר הכי בולט בשונותו ב"שח מחשבים", אלא העשייה הקולנועית שלו. בוז'אלסקי בחר לצלם את הסרט במצלמות וידאו ובשחור לבן, עליהן היה אמון מתיאס גרונסקי, שמעניקים תחושה אוטנטית של חומרי ארכיון מהאייטיז, זאת למרות שלא מדובר במוקומנטרי. את הבחירה הזו הסרט שובר מדי פעם, עובר לפוטג' בפילם ולעיתים גם בצבע כשהוא יוצא ממתחמי הטורניר, מנסה לגרום למוח שלנו לקרוס אפילו יותר.

"שח מחשבים" הוקרן לראשונה בסאנדנס שם קיבל את פרס מיוחד ל"סרט שעוסק במדע או טכנולוגיה, ומציג במרכזו דמויות מדענים, מהנדסים או מתמטיקאים". נשבע לכם שזה קיים ("פריימר", "אחרי יאנג", "חיפוש" ו"חיבוק הנחש" זכו גם הם במהלך השנים). משם המשיך לברלין, SXSW, וכמובן גם ירושלים.
פרסי הקולנוע העצמאי של 2013 העניקו לו מועמדות מגניבה מאוד לפרס הצילום (לצדם של "הכול אבוד", "בתוך לואין דייויס", "ספרינג ברייקרס" ו"12 שנים של עבדות" שזכה), ולפרס ג'ון קאסבטס לסרט הכי טוב שהופק בפחות ממיליון דולר, כשבין מתחריו היו "שעות ביקור במוזיאון" ו"פיט סטופ" האהוב עלי עד מאוד.

…כעבור 10 שנים

הדבר הראשון שחשבתי עליו בצפייה המחודשת, הוא שקשה להאמין שמי שיתחיל לצפות בסרט הזה מבלי לדעת למה נכנס ישרוד יותר מעשר דקות. באמת ש"שח מחשבים" עושה הכול כדי לגרום לך להאמין שאתה עומד בפני הסרט המשעמם ביותר אי פעם, עם צילום מוזר ולא נעים, גרפיקה אייטיזית משכנעת מדי, וקבוצת אנשים שהמחשבה על בילוי יותר מדי זמן במחיצתם עובר כמו הרצאת פיננסים באמצע יום עבודה. לוקח קצת זמן לעיניים להתרגל ולהתחיל לקלוט את ההומור שנמצא כמעט בכל רגע.
מה שכן מצליח לתפוס מהרגע הראשון הוא הקאסט של הסרט, כזה שמבדיקתי המהירה אף אחד מהמרכיבים אותו לא המשיך לקריירת משחק משמעותית לאחר מכן (מכיוון שיש המון מהם ייתכן ופספסתי מישהו, אבל אני בטח לא זיהיתי אף אחד). הליהוק של "שח מחשבים" הוא מדהים בהקשר הזה, כשלפי הבנתי בוז'אלסקי אסף נון-אקטורים מעולם התכנות והמחשוב. קשה לדעת כמה מסובך היה לצבור את כל החבורה המשובחת הזו, כשלפחות אלו שמגלמים את אנשי המחשבים הם חלק משמעותי מהאמינות של הסרט. זו עבודת ליהוק משוגעת.
הבחירה הזו בשחקנים שחיים את הווייב הכללי של תכנות ומדע ביומיום שלהם גרם לסרט לדלג מעל משוכה מאוד גבוהה – מה שבאמת יפה פה, ובהחלט לא מובן מאליו, הוא שלרגע לא נראה כאילו הסרט לועג לדמויות שלו. בוודאי שחלקן מגוחכות יותר מאחרות, בהחלט יש כמה קלישאות בעיצוב הדמויות, אבל אפשר להאמין לכל אחת ואחת מהן.

ככל שהוא מתקדם, ומדובר בסך הכול בשעה וחצי מהירה למדי, "שח מחשבים" מתגלה כסרט מבריק שבעיני מצליח בכל מה שהוא מנסה לעשות. לא רק שהדרמה האנושית קיימת ונוכחת, לא רק שהוא מצליח להצחיק מאוד, אלא גם שותל כמה מחשבות מעניינות על בינה מלאכותית, ובמקרים מסויימים לחדד את החושים שלנו אל מול רגע של חשש או סכנה. הוא בוחן התנהגות אנושית, מעמיד זו מול זו קבוצות אנשים שאינטרקציה באה להם בקלות, לעומת אחרים שלא לגמרי יודעים איך להתנהל בחברה, ומציג באופן מאוד חשוף את שתיהן.
הסרט בשום שלב לא מתחייב על קו אחד, נע בין ניסיון להיות הכי ריאליסטי שיש לבין רגעים שבהם התחושה היא של תודעה מתפוררת. לעיתים זה קצת מתסכל כי חלק מהעלילות מרתקות בהרבה מאחרות, אבל כל הזמן יש הרגשה של יצירה שיודעת מה היא רוצה להיות, ולזה כנראה נזקפת עבודת העריכה של בוז'אלסקי עצמו. זה בעיקר מפליא לא בגלל התקציב המוגבל מאוד, אלא כי הסרט התבסס על סיטואציות בלי הרבה הכנה מראש וכאמור עם שחקנים לא מקצועיים. איכשהו הכול נתפר יחד בלי יותר מדי נפילות.
החלקים היותר חלשים בסרט הם אלו של קבוצת התרפיה שמתארחת גם היא במלון, שם כנראה השחקנים שנבחרו היו פחות מיומנים או שפחות הודרכו כראוי. בסצנות האלו מתגנבת הרגשה של בדיחה יותר מאשר ניסיון להתמודד עם אקסצנטריות אמיתית.

בעיני קו העלילה הטוב ביותר, בפער, הוא של בישטון (פטריק רייסטר, שגם המשיך אחר כך עם בוז'אלסקי לסרטו הבא, ושם כנראה נמאס לו), החבר הכי צעיר בצוות של המחשב הטוען לכתר. כבר בתחילת התחרות המחשב שלהם, בלי שאיש יכול להסביר מדוע, פשוט מייצר מהלכי התאבדות טקטיים מול המחשבים האחרים. בישטון מנסה להבין את התקלה, ומגלה שהמחשב מסרב להתמודד מול תוכנות, אבל ברגע שהוא מזהה יריב אנושי הוא משתפר, כאילו פיתח לעצמו רצון משלו. מעבר לרגעי התדהמה, שעוברים יפה בזכות המשחק והשימוש בסאונד, יש לזה שכבה נוספת כשהפעולות של המחשב מהדהדות את התהליך ההפוך של בישטון, כמישהו שבחברת מחשבים הוא אשף, אבל בהתקלות עם מגע אנושי הוא קופא ואז נמלט. כאשר הוא סוף סוף מחליט בכל זאת לבחור בהתנסות עם מישהו, הסרט מכין לנו הפתעה של פעירת פה מוחלטת. זה קורה ממש בשניות האחרונות, אז כדאי להיות מרוכזים.

"שח מחשבים" הוא לא סרט שאפשר לומר עליו שהוא נשכח, בעיקר בגלל שהוא מעולם לא היה מוכר במיוחד. הוא כאמור מוזכר פה ושם, מעט מאוד אבל עדיין, כמו לחיצת יד סודית של אנשים שגילו אותו, כנראה במקרה. לדעתי הוא לא זכה לתהודה של כמה סרטי מיקרו-באדג'ט מד"בים אחרים שהוזכרו מקודם (כמו "פיי", "פריימיר", "ירח", "קיוב" או "Predestination") בגלל שאנדרו בוז'אלסקי לא מספיק פרץ למיינסטרים כמו ארונופסקי.
שנתיים אחרי "שח מחשבים" ביים את "Results", קומדיה על עולם חדרי הכושר שלא זכתה להתלהבות גדולה מדי על אף הנוכחות של גאי פירס וקובי סמולדרס לקראת דעיכת "איך פגשתי את אמא". ב-2018 יצא כנראה סרטו המפורסם ביותר, אבל גם זה באופן די מוגבל. "Support the Girls" היה אחד מחביבי הביקורת של אותה שנה, ואפילו צבר מומנטום לעונת הפרסים (במיוחד בשביל רג'ינה הול) אבל זה לא צלח בסופו של דבר. בשנה שעברה הוקרן בטרייבקה סרטו האחרון, "There There", עליו אתוודה שלא שמעתי דבר. בוז'אלסקי גם חתום על התסריט לרימייק של "היפהפייה והיחפן", שאני מתערב אתכם שאף אחד לא זוכר שבכלל היה.

עשר השנים שחלפו לא הספיקו לחשוף את הסרט ליותר מדי קהלים חדשים, אבל אולי זה ישתנה, וגם אתם יכולים לעזור. אם הגעתם עד לכאן, אז מגיעה לכם מתנה – הסרט קיים ביוטיוב. אתם יכולים לחפש אותו ב-Computer Chess (2013) או למצוא אותו בלינק הזה.

בפרקים הקודמים של "כעבור 10 שנים":
"הרגתי את אמא שלי"
"הנאהבים מפריז"
"פקח את עיניך"
"ביוטיפול"
"האישה ששרה"
"החיים הכפולים של וולטר"
"בני אלמוות"
"תור"
"השופט דראד"
"הורג אותם ברכות"
"מג'יק מייק"
"יצורים יפהפיים"
"לא נכון"