״Ghosted״, סקירת אפל TV+

עבר שבוע מאז שאפשר לצפות בסרט החדש בכיכובם של אנה דה ארמס וכריס אוונס, אותו ביים דקסטר פלטשר (״רוקטמן״, ״רפסודיה בוהמית״, ״אדי הנשר״). למרות השמות המעורבים, ייתכן ואפילו לא שמעתם או שמעתן על הסרט, שנקרא ״Ghosted״, כך בלי שם עברי. הסיבה, גם להיעדר התרגום ההולם, היא אחת – מדובר בהפקה של אפל שנועדה הישר אל שירות הסטרימינג שלה. אין אף מקום אחר מלבד אפל TV+ בוא תוכלו לצפות בהגשמת התסריט החדש של רט ריס ופול וורניק (״זומבילנד״, ״דדפול״), המפגיש בין קומדיה רומנטית עתירת תקציב לבין סרט ריגול ואקשן שלא לוקח את עצמו ברצינות ועושה זאת באופן שזורק את הכסף על המסך. כי למרות הפוסטר שברחתי בתמונה לעיל, הסרט עצמו הוא מוצר מוגמר ולא חובבני. אבל בכוונה בחרתי דווקא בו לעטר את הסקירה.

אפשר היה לומר שהתרגלנו למצוא בשירות הזרמת התוכן המסוים הזה דרמות קטנות-גדולות כמו ״קודה״ או ״Causeway״ לצד השקעות סולידיות בפרויקטים קצת יותר גדולים (אם כי בעיקר סדרות), אבל זה רק בתנאי שהתרגלנו לצפות למשהו. בכל זאת עברו כבר שלוש שנים וחצי מאז ההשקה, ואפל רוצה יותר מאשר שירות סטרימינג בוטיקי. בהמשך השנה יפציעו סרטים עצומים בגודלם של טיטאנים קולנועיים: ״רוצחי פרח הירח״ של מרטין סקורסזה, ו״נפוליאון״ של רידלי סקוט. אפשר רק לקוות שיזכו לזמן איכות על המסך הגדול, בניגוד ל״גוסטד״ שאפילו לא זכה להיות מופץ בישראל תחת שם מטופש דוגמת ״המרגלת שסיננה אותי״. אפשר אולי לברך על כך שלא תשקיעו שעות בארגון ערב פנוי, הגעה ושהות באולם קולנוע, ואז ויכוחים והאשמות בנסיעה הביתה סביב בחירת הסרט או בחירות בחיים בכלל. אפשר גם לתהות מדוע כל-כך הרבה עמל וכישרון הושקע בפרויקט שיש משהו כמעט אנטי-יצירתי במהות שלו, אם הוא ממילא לא עומד להרוויח המון כסף.

חצי השעה הראשונה היא קומדיה רומנטית ללא שום ז׳אנר אחר. בפתיחה נדמה שהגיבורה היא סיידי (דה ארמס), המצויה בסערת רגשות עקב מחשבות על הקריירה שלה ואורח חייה. היא חולפת במכוניתה על פני שוק איכרים סמוך לוושינגטון די-סי ומחליטה לעצור שם, כדי שהסרט יוכל להפגיש אותה עם קול (אוונס). קול הוא חוואי בן חקלאי, שספק עוזר להוריו בניהול הדוכן שלהם בשוק וספק מתחבא אצלם אחרי פרידה. קול וסיידי נפגשים על רקע בחירת עציץ, בשיחה שללא ספק מדברת על ההעדפות הזוגיות שלהם, וכמובן שאינם מסתדרים מן הרגע הראשון. מכל הקלישאות בז׳אנר הקומדיה הרומנטית את זו הייתי שמח להרוג ראשונה, מפאת זלזול. מדובר בשני אנשים פוטוגניים ששמם על הפוסטר, אין הרי ספק שיהיו ביחד ולהתחיל את הקשר שלהם בחוויה רגשית שלילית מאותת לי שכל תסריטאי הוליווד לקחו קורס ב״אמנות הפיתוי״.

לאחר שהגיבורים מבינים כי הם השחקנים הראשיים, הם מבלים יום מופלא יחד כדי לשחזר פריימים מתוך טרילוגיית ״לפני״ של ריצ׳ארד לינקלייטר. אבל בתור מונטאז׳ כי הרי מה שעבד יפה בסרטים ההם שאין בהם רגע לנשום (זה הכי ציני שלי, אם לא היה ברור). זו אחת מאותן בחירות שמבהירות כי היוצרים בעניין של פרדוקסים הקשורים לאכילת עוגות ושלמותן, משום שגם סצנת המין הבודדה בסרט עשויה כך: מתחילה לאט ובאמינות, כלומר עם בגדים ועם דלת המפרידה בין הדמויות, ומסתיימת בכאילו-עירום בין הסדינים. בידיעה שמה שמעניין את הקהל קורה בין לבין, שחייבים להראות עור אבל לא להרגיז את השמרנים מחד ודור הזד מאידך, שחיבור בין שתי הנפשות הללו הוא בהכרח פיזי אבל אין צורך להיכנס לפרטים. הכל ממילא נופל וקם על השילוב בין השחקנים (וקצת צילום ותאורה) ולכן אני נאלץ להתחיל לנקד ולדרג את הסרט כבר בשלב הזה. כי בתור קומדיה רומנטית, עוד לפני האירוע שהעניק את שמו ליצירה, מדובר בבלוף.

במקור לוהקה לתפקיד הנשי סקרלט ג׳והנסון, מה שאולי מסביר מדוע ניסו להבהיר את השיער של דה ארמס. אפשר גם ממש לדמיין את ישיבת ההפקה לאיתור מחליפה, עד שעלה שמה של הכוכבת הקובנית. היא הרי שיחקה לצד אוונס ב״רצח כתוב היטב״ הראשון ובסצנה הטובה בסרט ההוא ניכר ש״הייתה להם כימיה״. מפיק נלהב יותר אולי היה טוען כי ״אפשר היה לחתוך את המתח המיני בסכין״ או שהציע להם ״תמצאו לכם חדר״. את כל המשפטים הללו אין צורך לדמיין משום שהם נאמרים בדיאלוג, שוב ושוב, בידי דמויות שונות. עד כדי כך היוצרים היו חסרי ביטחון בציוות של אוונס ודה ארמס, ועל פי מה שראיתי על המסך – די בצדק. אני מאוהב בשניהם כשהם לחוד, אבל ביחד זה כמעט ולא עובד, לא בתור הדמויות הללו.

במהלך הדייט הממושך שלהם, סיידי מתגלה בתור הבחורה המדהימה עלי אדמות, אפילו בלי להזכיר שהיא נראית כמו אנה דה ארמס. היא מספרת לקול שהיא סוחרת אמנות המתרוצצת ברחבי תבל, לוקחת אותו לקריוקי כדי להרקיד אולם שלם וכן הלאה. הפגם האישיותי החמור שלה? מזניחת עציצים. זה חמור כי קול הוא חקלאי בן חוואי, כפי שהוא דואג להזכיר בדיאלוג ללא הרף. כיוון שזו לא תכונת אופי, בכל זאת כתבו לו אחת – נזקק בקטע פתולוגי. את החברה הקודמת שלו הבריח כיוון שלא נתן לה מרחב, וכעת הוא מסמס לסיידי תכופות, בלי תשובה מצידה. המשפחה שלו מעירה לו על זה, בעיקר אחותו שהיא כנראה האדם הנורא ביותר שראיתי בסרט קולנוע השנה. אני מקווה ששילמו היטב לשחקנית ליזה ברודוויי שפשוט קוטלת וכותשת את אחיה בסרט ללא רחמים או אנושיות. אני מבין שזו קומדיה, ואין לי בעיה שדמויות ההורים בגילומם של טייט דונובן ואיימי סדריס הן קריקטורות חמודות, אבל תסריטאי עם אחות קטנה מעצבנת כנראה הוציא פה עצבים של שנים וזה לא משעשע. למעשה, לא זכור לי שצחקתי פעם אחת מעשרות ניסיונות ההצחקה בסרט.

אולי זה הזמן להזכיר שהמאזן של התסריטאים שהזכרתי בפתיחה כבר מזמן שלילי. מניתי את הסרטים שסללו להם קריירה בהוליווד, אבל מאז היו לא רק ההמשכונים של ״דדפול״ ו-״זומבילנד״ אלא גם ״סימן חיים״, ״מחתרת השישה״, ״ראש העכביש״. האחרונים הם כמעט כל מה שרע בשילוב בין הוליווד וסטרימינג, מאת אותו צמד כתיבה. הפעם הצטרף אליהם צמד מחריד עוד יותר, שאין לו אף סרט טוב ברזומה בעיניי – כריס מקנה ואריק סומרס (טרילוגיית ״ספיידרמן ויחסו אל הבית״ של מארוול, ״אנטמן והצרעה״, ״לגו באטמן״). טוב, אולי ״ג׳ומנג׳י: שורדים בג׳ונגל״ מתקרב לשם, אבל הנקודה היא שגם אצלם יש הרבה יותר כישלונות כתיבה (לצד הצלחה במכירות שקשה אבל אפשרי להתעלם ממנה) מאשר חומר לפרסים.

ארבעת המופלאים הללו לא הסתפקו בקלישאות של קומדיה רומנטית, כי זהו הרי גם סרט ריגול ואקשן. או לפחות כך מבטיח הפרמיס, ואני מקווה שזה לא ספוילר – הסיבה שסיידי מסננת את קול היא תחום העיסוק האמיתי שלה, סוכנת חרש. בפועל זה אומר סצנת פעולה אחת סבירה, בשילוב שלה בין אקשן והומור, והרבה רגעים בהם קול מגלם אדם רגיל בסיטואציה לא נורמלית וסיידי עוברת מ״אני מדהימה״ ל״ארסס את הרעמימים בשמלת ערב ואגן על הבחור הפאתט שיצאתי איתו פעם אחת״. כאן אנחנו נכנסים לטריטוריות ג׳יימס-בונדיות, אותן כבר כיסתה הכוכבת ב״לא זמן למות״ שללא ספק היווה השראה. קשה לקרוא לסרט ״אקשן חובק עולם״, אולי חיבוק צד מביך כזה לעיר אירופאית ומדינה אסייאתית שנראית כמו סט צילומים. אולי לכן לפרקים צף בזיכרון שיתוף פעולה נוסף של הכוכבים, ״האיש האפור״, אבל לסרט ההוא של נטפליקס והאחים רוסו אפילו לא טרחנו להקדיש סקירה וזו הצהרה בפני עצמה בעיניי. ״גוסטד״ לא גרוע ומכעיס כמו החרפה הרוסואית, כי הוא נוטה בכל מקרה לסתמי והנשכח. כל-כך נשכח עד שהייתי צריך להסתכל בתמונות מתוך הסרט כדי להיזכר האם לאוונס יש זקן. שנייה, בודק שנית. כן, יש לו.

ביעילות שאין כדוגמתה, היוצרים לא דילגו על אף רעה חולה של עידן הקולנוע המסחרי העכשווי. ארוך מדי? לפחות בחצי שעה. ועל פי כמה קאטים כואבים במיוחד, וקרדיט לשלושה עורכים, אין ספק שהידקו לו את הצורה כדי שיהיה קצר משעתיים. היעדר תחושה שאנחנו צופים במשהו שנכתב בידי בני אנוש? כבר ראינו את הסרט הזה בשינויים קלים אלף פעם, בין ״המרגל שזרק אותי״ ל״כמו יום ולילה״, ובכוונה בחרתי סרטים נשכחים ולא קאנוניים כמו ״שקרים אמיתיים״ או ״מזימות בינלואמיות״. לא ציפיתי למקוריות אבל העצלנות פה היא ברמת העובדה שאיש מן התסריטאים או ההפקה לא טרח אפילו לגגל באיזה צד של הכביש נוהגים בפקיסטן (רמז: כמו בהודו, קולוניה בריטית לשעבר). אוהבים רפרנסים? בהוליווד אוהבים, כי מי צריך הומור כשאפשר לאזכר, ומי צריך תסריט אם אפשר פשוט לשלם לכוכבי-על או סתם פרצופים מוכרים להפציע על המסך אפילו רק לרגע. איזו עוד תגובה אמורה להתעורר בי מלבד ״היי, אני מזהה את השחקן הזה! הוא שיתף פעולה בעבר עם שחקן נוסף בסרט!״, ומדוע זו השאיפה המרכזית של קולנוע בידורי בימינו. זה כאילו מישהו צפה ב״רכבת הקליע״ והסיק רק את המסקנות השגויות.

פסקה נפרדת מגיעה למה שקורה לאוזניים לאורך סרט, בניכוי הדיאלוגים. האם כבר הוגדרה רשמית תסמונת אלכסנדר דספלה? כלומר, מלחין עסוק מדי שבכלל לא זוכר שהוא עבד על הסרט, כנראה בהפסקות שירותים בזמן אחד מעשרות הפרויקטים האחרים שלו. הגידו שלום למלחין לורן באלף, שזה הסרט השלישי שלו החודש (״מבוכים ודרקונים: כבוד בין גנבים״, ״טטריס״), והשביעי ב-12 החודשים האחרונים, אם ספרתי טוב. אולי טעיתי, נדמה לי שגם הוא התבלבל פה ושם. אבל מי צריך מלחין כשיש אינסוף תקציב לשירים מוכרים? מזמן לא סבלתי ככה מהנחתות מחט (נו, Needle-drops) בסרט קולנוע. ואם התרגום שלי עצל, חכו שתאזינו לבחירת השירים בסרט הזה. אפשר היה לחשוב שזה אוסף להיטי עבר, אילולא שיר של דואה ליפה (אולי היו שניים, אני לא מבדיל). ואם לאחת הדמויות בסרט קוראים ״איש המס״, ומוזכר בדיאלוג השיר של הביטלס הנושא את אותו השם, אל תעזו לנגן אותו. כמה קיוויתי, ככה חטפתי. מה שנכון ליצירה כולה.

בגלל היותו של ״גוסטד״ הצטברות עצומה במיוחד של כל מה שסותם את חור הניקוז בקולנוע האמריקאי המתוקצב, אולי אפשר לראות אותו כהרהור על עתידם של סרטים גדולי תקציב המיועדים ישירות לסטרימינג. אמנם אין לו תקציב מוצהר, אבל אני אהיה מופתע מאוד, ברמה שלא התרחשה בזמן הצפייה, אם יתגלה שהתקציב שלו נמוך ממאה מיליון דולר. כמות כזו של טאלנטים לא עובדת בזול, לא על כזה תסריט קש וגב כלכלי-הפקתי של חברת טכנולוגיה עשירה בקטע דמיוני. בצד אחר של השכונה, נטפליקס הודיעה שבכוונתה להרגיע עם סרטי התשע-ספרות וגם חוקי האוסקר שעומדים להתקשח חזרה לכיוון של הפצה קולנועית רחבה ויהי מה, מאותתים שלפנינו זן נכחד. בעולם מושלם אין דבר כזה סרט סטרימינג לעומת סרט קולנוע על בסיס תקציב בלבד, אבל במציאות קשה לי להבין מה זה נותן לשירות הסטרימינג של אפל TV+ מלבד כמה מנויים חדשים (שיבטלו עוד חודש). הנתונים ערטילאיים הרבה יותר מאשר בהפצה קולנועית, וקשה לי להמר שהסרט הזה היה מתרסק בקופות הכרטיסים. ראיתי גרועים ממנו שדווקא הצליחו, בעוד את מקומו ברשימת הגרועים של השנה הרוויח ביושר גם מהספה בסלון.