״מטרונום״, סקירה

תעשיית הקולנוע הרומני היא אחת מן התעשיות הכי מוערכות בנוף בקולנוע העולמי במאה ה-21, כאשר לא מעט מן הסרטים שזכו להצלחה גדולה בפסטיבלים (ולעתים גם להצלחה מסחרית סבירה בישראל) חולקים מכנים משותפים: קצב איטי, עלילה הנבנית מרמזים ועיסוק מדויק הן בדמויות והן במרקם החברתי המקיף אותן. מובן שלא כל הסרטים המצליחים מכילים את הסגנון הזה וניתן לציין את ראדו ג'ודה כבמאי שתמיד עושה קולנוע מסוג שונה. גם הבמאים המזוהים ביותר עם הסגנון, כמו כריסטי פויו, קורנליו פורומבויו, או ראדו מונטיאן, בהחלט פיתחו סגנון אישי לצד היותם חלק מן הזרם, שדומה כי השם הכי מוכר לקהל הרחב בתוכו הוא כריסטיאן מונג'יו. לרשימת הבמאים עטורי הפרסים מרומניה הצטרף בשנה שעברה אלכסנדרו בלק עם סרטו העלילתי הראשון, "מטרונום" (Metronom). הסרט זיכה אותו בפרס הבמאי במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן וגם בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים. במהלך הפסטיבל פספסתי את הסרט ולכן אני כותב עליו רק כעת, כאשר הוא עולה להקרנות מסחריות בסינמטקים בעיתוי שעלול להרגיש רלוונטי בימים של מתיחות פוליטית בארץ ושאלות לגבי אופי המשטר. גם אם מדובר בתקופות שונות ומשטרים אחרים.

ציינתי את המאפיין הכללי של הקולנוע הרומני העכשווי לא במקרה. שכן, סרטו של בלק, לטוב ולרע, נראה כמושפע מאוד וממשיך של הגל, אולי של הקולנוע של מונג'ו באופן ספציפי. לא מפתיע לגלות כי בלק אכן עבד כמפקח תסריט בסרטו הנודע ביותר של מונג'יו, "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים". ההשוואה הזו עלולה להיות בעייתית שכן מונג'ו הוא אחד מענקי הקולנוע בימינו וחבל שלא כתבנו כאן יותר על סרטו האחרון, "מבט מבפנים". זאת בעוד בלק הוא במאי שרק כעת עושה את המעבר מקולנוע תיעודי לקולנוע עלילתי והוא עדיין לא באותו הדרגה. מצד שני, "מטרונום" כן מתמקד בדמות של נערה מתבגרת בתקופת שלטון צ׳אושסקו והשילוב בין סרט התבגרות לחיים תחת רודנות כן מעניק לו ייחוד מסוים. כמו כן, בלק כן מצליח לייצר טון אחיד בסרטו וגם עם אין בעלילתו הפתעות גדולות, יש בו מספר רגעים אפקטיביים במיוחד ובנייה מחושבת של התסריט.

גיבורת הסרט היא אנה (מארה בוגרין) תלמידת תיכון בבוקרשט בשנת 1972. זמן קצר לפני היום בו מתרחש כמעט כל הסרט, היא למדה כי החבר שלה, סורין (סרבן לזרוביצ'י), עומד לעזוב את המדינה לגרמניה. אנה חשה כי היא מאוהבת בסורין ולא בטוחה האם הוא מרגיש כלפיה אותו דבר, אבל היא היא מחליטה לשכב עימו לראשונה – גם כדרך לברר איך הוא מרגיש ואולי בניסיון סמוי לגרום לו לרצות להישאר. אבל היא לא בטוחה לגבי זה וגם לא בטוחה שתהיה לה הזדמנות. ההזדמנות אמורה להגיע במהלך מסיבה בבית של חברתה רוקסנה, שמארחת את החברים לשכבה בזמן שהוריה מחוץ לעיר. אלא שהוריה של אנה רוצים שהיא תישאר בבית על מנת ללמוד כי קבלה לאוניברסיטה קריטית לעתידה. בניגוד להוראה מפורשת של אמה, אנה יוצאת מן הבית ומגיע למסיבה של רוקסנה.

זוהי לכאורה מסיבה שגרתית של האזנה למוזיקת רוק, אך ברומניה של ראשית שנות השבעים גם החשיפה למוזיקה המערבית ולתרבות שהיא מייצגת היא אקט חתרני. השיא של המסיבה הוא האזנה לתכנית "מטרונום", המשודרת בגל הרומני של "רדיו אירופה החופשית" – תחנת רדיו מערבית ששידרה באופן פיראטי (ובתמיכת ממשלות המערב) תכנים למדינות הקומוניסטיות. בתכנית מטרונום, הנוער הרומני שומע בשפתו על האנשים שמאוחרי שירי הרוק ועל האידיאולוגיה של "ילדי הפרחים" עמה הנוער מזדהה. במסיבה הם כותבים מכתב לשדר התכנית מתוך הבנה כי יש דרך להבריח אותו למערב ומתוך ידיעה כי כתיבת מכתב כזה היא לא חוקית.

אנה פחות מתעניינת בתוכן המכתב ויותר במועד ההגעה של סורין למסיבה, שכן נראה כי הוא מתעכב. גם עבור יתר הנוכחים במסיבה, אקט המרידה חשוב אבל גם חשוב לא פחול להתנהג במסיבה כמו מתבגרים טיפוסים. אני חושב שהרגעים שהכי אהבתי בסרט הם אלו שפשוט מתארים בילוי במסיבה עם כמה סיפורים קטנים ברקע, במרכזם אנה והרצון שלה לפגוש את סורין מול האופציה של התקרבות לנער אחר. החלק הזה של הסרט הזכיר לי את סרטו של סטיב מקווין "רוק אוהבים" מתוך פרויקט "גרזן קטן". בשני המקרים, תיאור של מסיבה שהיא יותר ממוזיקה ואופציה לשידוך מבחינה פוליטית, לצד הבנה כי לפעמים מציאת בן זוג לריקוד במסיבה, ואולי יותר מזה, הוא הדבר הכי חשוב בעולם.

"מטרונום" לא נשאר בשלב הזה לאורך זמן וחציו השני תופס אופי אחר, בו הסכנות ברורות יותר וגם מהלכי עלילה מן החצי הראשון מקבלים משמעות אחרת. בליבו נשארת אותה דילמה של אנה, אשר קרועה בין התשוקה שלה להמשך הקשר לסורין לבין המציאות החברתית, דילמה שהופכת דרמטית יותר כשעליה לבחור בין כמה נאמנויות וציפיות של אנשים אחרים: חבריה לכיתה, סורין, הוריה, ובצורה שונה גם המשטר. כל בחירה שלה תדרוש ממנה התבגרות וגם הכרה בכך כי העולם הוא לא כמו שהיא תפסה אותו בראשית הסיפור, אך היא עדיין נותרת גם מעט תמימה, גם אם לפרקים היא נראית כאמיצה או חכמה יותר.

כל פרט בסרט מועצב ונבנה בצורה מדויקת, אך לפרקים זה נראה מעט מעוצב מדי. חלק מן הניסיונות לתת מבט רחב יותר בסיום מרגישים קצת יותר מדי כמו קלישאה מוכרת של קולנוע אמנותי בכלל. מאידך, קיימת סיבה מובנת לשימוש בכל קלישאה שכזו. הסרט גם היה יכול להיות מעט מהודק יותר, אבל בסופו של דבר הוא אפקטיבי למדי בבניית דמות חזקה והעברת התחושה של כמיהה לחופש מחשבתי קטן ביותר, בתוך חברה בה ייתכן ובכל רגע נתון, המשטר לא רק יסגור על החופש, אלא גם יבקש מכל פרט בחברה לבגוד באחר. תחושת הפחד הזו הנוכחת לאורך הסרט בסופו של דבר עוזרת לבלק לייצר הבנה כלפי כל הדמויות, גם אלו אשר לכאורה מייצגות את הדיכוי או לכאורה "בוגדות" במטרה. במציאות בלתי אפשרית, קשה לדעת מה כל אחד מאיתנו היה עושה.