״שתי עונות״, סקירה

השבוע עולים להקרנות קבועות בסינמטק תל אביב שני סרטים שמופצים בשיתוף עם פסטיבל הקולנוע הגאה. אחד מהם, "סרט בנות" הוא סרט מקסים וכתבתי עליו במסגרת הקרנה קודמת שערך הפסטיבל. השני הוא "שתי עונות" (Dos Estaciones) של הבמאי המקסיקני חואן פבלו גונזלס וזהו סרט שנדיר לראות אותו מופץ מסחרית, למרות זכיות בפסטיבלים כמו פרס המשחק בתחרות הבינלאומית של פסטיבל סאנדנס, וגם למרות שהוא משקף מגמות בולטת בקולנוע הבינלאומי. מגמות שהופכת אותו לבלתי נגיש עבור הקהל הרחב, אבל בו זמנית למרגש ונוגע במיוחד לקהל שיעשה את המאמץ הלא-גדול ויתחבר לסגנון. הסגנון מבוסס על קצב איטי, היעדר תנועות מצלמה וצמצום עריכה, בשירות עלילה מינימלסטית ברובה, הנובעת הן מהסיטואציה והן מבנייה אמינה של דמויות המגולמות בידי שחקנים לא מקצועיים. ייחודו וכוחו של "שתי עונות" הוא שהמינימליזם הזה מגובה בעלילה שכוללת גם משבר מאיים וגם חיבור אנושי בשורה של שיאים בחלקו האחרון.

הסרט מתרחש סביב מפעל לייצור טקילה. הדמות הראשית היא זו של מריה (תרזה סאנצ'ס) מנהלת שירשה את העסק המשפחתי והפכה למפרנסת הגדולה בעיירה הסמוכה ובאזור כולו, עם שילוב של קשיחות ועזרה לסביבה. במסיבה משפחתית, מריה פוגשת את רפאלה (רפאלה פאונטס) הצעירה ממנה בשנים רבות. רפאלה עבדה במפעל אחר בתפקידים שונים ומריה שוכרת אותה לעזרה בניהול, בתמורה למשכורת חלקית ומגורים בביתה. ייתכן ויש משיכה בין הנשים, אך היא נותרת מעודנת ומרומזת. לא משהו שבא לידי ביטוי פיזי או משפיע מעבר לכך שמריה נעזרת ברפאלה יותר יותר, באופן שגם עוזר למפעל אך לא עוזר לא להתגבר על כל הקשיים. קושי מרכזי מרחף מעל העלילה למן סצנת הפתיחה, שלא מתרחשת במפעל אלא בשדה לגידול אגבה, הצמח המהווה את המרכיב המרכזי של המשקה. מגפה מאיימת על יבול האגבה בשדות שונים וזה נמסר לנו אחרי סיקוונס לא קצר שרובו מראה אנשים עובדים.

לצד איום המגפה, המפעל מצוי גם בצרות סביב כניסה של תאגידים בינלאומיים לתחום ייצור המשקה המקסיקני המסורתי, באופן שמעלה את מחיר האגבה ואולי גם כולל פגיעה מכוונת במפעלים קטנים יותר ו/או בחקלאים שאינם שייכים לתאגיד. אבל גונזלס מביים את כל זה בצורה מאופקת ובלי להסיק מסקנות. הסכנה היא סוג של איום מודע/לא מודע. סצנות ארוכות יותר מוקדשות לארוחת ערב או מבט על הנוף. הסרט גם נודד למוקד עניים אחר בעיירה, מספרה המנוהלת בידי טיטאן (טיטאן ורה, שחקנית טרנסית המגלמ.ת גרסה של עצמה). העסק נעזר בעבר בכסף של מריה וכעת אולי יעבור שיפוץ בלי עזרה, מה שמעיב מעט על מריה, למרות שהקשיחות שלה כמעט ולא מתרגמת להפגנה גלויה של כעס.

אבל כל זה רק עלילה ובמרכזו של הסרט עומדים דימויים, סאונד וזמן. הדימויים הם היופי החזותי של הסביבה הכפרית, המפעל המשלב מסורת וקידמה, והפנים המגוונות של האנשים המופיעים על המסך. על הצילום מופקד ג'ררדו גוארה והוא לא כולל תנועות מצלמה כאמור, אבל כן פריימים מוקפדים הנבנים סביב הדמויות. למשל, מה שהוא אולי רגע השיא השקט של הסרט: מריה מצויה במטבח ונראית מבעד לדלת החדר. רפאלה נכנסת והשתיים משוחחות ואז רוקדות מעט ביחד. כל זה, אולי הדבר הכי קרוב לסצנה רומנטית או הבעת שמחה בסרט, מצולם בפריים הסוגר עוד יותר על הדמויות. פריים בו קירות הבית מייצרים אפלה משני צדי האזור המואר בו נמצאות הדמויות.

הסאונד כולל משחק המגביר את רעשי העבודה החקלאית, המכונות במפעל, או איתני הטבע. הם הופכים לסוערים בדרכים שונות במהלך הסרט שמכיל מה שהיה יכול להיות סצנות של אסון בידי במאי אחר. הסאונד גם כולל מוזיקה שנכתבה בידי קרמינה אסקובר, מוזיקה שיש בה משהו מכשף למרות שהיא לא מלודית ולא נועדה על מנת להעצים רגש, אלא על מנת להעצים, בדרכה, את התחושה מן הסאונד הטבעי. בחלקו המסיים של הסרט, המוזיקה מסייעת לצבוע את הדרמה בטון המתאים.

יותר מן המוזיקה והצילום, הזמן הוא היסוד החשוב ביותר בסרטו של גונזלס. הסצנות נמשכות אחרי הדרמה. אחרי שמבינים מהו הדימוי המרכזי בהן. הדבר מאפשר לקהל לחשוב מחדש על המתרחש, בין אם מדובר בתיאור של שגרה או בניסיון לייצר רגע של שינוי. כאמור, זה לא דבר חדש בקולנוע וסרטים רבים מנסים לעשות זאת. אך לא כולם מצליחים. "שתי עונות" מצליח בגלל שיש פעולה בתוך הדגש הניתן לזמן, וגם כי הבמאי לא שומר על הקצב האיטי לאורך כל הסרט שלו. ישנן התרחשויות בהן הוא מתספק רק במה שדורש על מנת שנבין פרט עלילה. לפעמים אלו פרטים שניתן היה לשים במקום מרכזי יותר בסרט.

יש ב"שתי עונות" מספיק עלילה בשביל להיות מלודרמה, אבל גונזלס מתמקד בדברים אחרים. הוא לא מעלים את העלילה, אלא מראה את ההשלכות שלה. הוא לא מתחמק מסימובליות, אבל עבורו אנשים הם העיקר. זה הגיע עד לרמה כזו שהסרט גם הציג בפסטיבלים כסרט תיעודי (אם כי בפסטיבלים המתמחים בטשטוש גבולות של הגדרות אלו, למשל פסטיבל True/False שם זכה הסרט בפרס החזון). כל זאת על אף כי אין ספק לרגע כי העלילה שלו נכתבה עבור הסרט המסוים הזה. אם יש ספק, המערכה האחרונה מראה כי יש כאן מגע של בדיון. אבל אולי הבדיון הזה עוזר לחשוף את אורח החיים האמתי של האנשים או של האיזור, או את הסכנה הניצבת בפני אורח החיים הזה. זה קורה כאשר אפילו משקה היודע בכך שהוא מיוצר רק בחלקים מסוימים של מקסיקו הופך למוצר הנשלט בידי כוחות כלכליים המגעים מחוץ למדינה. "שתי עונות" הוא סרט של צניעות, אך יש בו גם זעם.