• אוסקר 2022/23: רשימת המועמדים המלאה
  • ״הצגת הקולנוע האחרונה״, סקירה לסרט של פאן נאלין
  • ״הקשרים שלנו״ + ״מאסטרו״, סקירה כפולה
  • סרטים חדשים: ״הלוויתן״ של דארן ארונופסקי בקולנוע
  • הסרטים הקודמים של רג׳אמולי: סאגת ״באהובאלי״
  • אוסקר 2022/23: הימורי מועמדים בכל הקטגוריות
  • בבילון
  • אוסקר 2022/23: על הסרטים התיעודיים הקצרים
  • ״נסיגה״, סקירת דיסני פלוס
  • אימת החודש - ינואר 2023: פותחים שנה עשירית
  • עיניה התכולות
  • ״מבצע פורצ׳ן: תרגיל מלחמה״ ו״המסע שלי עם האריס״
  • ״מצור אווירי״, סקירה
  • לא רק ז׳אן דילמן: עוד שלושה סרטים של שנטל אקרמן
  • ״איגה״, סרט קודם של הבמאי ההודי ס״ס רג׳אמולי
  • ״כאילו אין מחר״, סקירה לסרט של ניצן גלעדי
  • אחרי השמש

"פארחה", סקירת נטפליקס

2 בדצמבר 2022 מאת אור סיגולי

בסוף ספטמבר הכריזה ירדן על הנציג שלה לאוסקר ה-95, "פארחה" (Farha) שמו, וכבר אז כתבתי עליו שבחיבה יתרה זה לא יעבור פה, בישראל. די ברור שסרט ערבי המתרחש ב-1948, מנקודת מבט של ילדה פלסטינית שכפרה נכבש על ידי הצבא הישראלי, כנראה לא יחליק בקלות ליושבים בציון.
לרגע זה נראה שהנבואה הכל כך צפויה שלי לא תתממש, כי למי אכפת מעוד אחד מעשרות סרטים שנשלחים לתחרות הזו? גם ככה רובם נעלמים בתודעה מבלי להותיר זכר. אבל אז, חודשיים וקצת אחר כך, קרה משהו – לתמונה נכנסה חברתנו נטפליקס ששיבצה את הסרט בשירות שלה (אגב, ללא תרגום בעברית כך שבממשק הישראלי כלל לא תוכלו למצוא אותו).
פה נחצה קו אדום, לפחות על פי חלק ממכורי תשומת הלב של הרשתות והפוליטיקה. כי הרי איך בנק תוכן אקלקטי שיש בו משהו כמו אלפיים סרטים שאת רובם איש לא ראה ועליהם איש לא שמע, מעז לשבץ סרט שבמרכזו התנהגות לא נאותה של חיילים ישראלים מלפני שבעים שנה? וכך, תשעים דקות של סרט ירדני ממעמקי שירותי הסטרימינג הפך להיות מסחטת לייקים ושיתופים לכל מי שהיה צריך את זה באותו הרגע.
אני תכננתי לצפות בו בכל מקרה, כי אני מנסה לראות כמה שיותר מנציגי המדינות לאוסקר, אבל כשהשיח האטום סביבו החל הוא עלה לראש הרשימה.

אנחנו בסריטה באים לדבר קולנוע ולא פוליטיקה. אמנם מדי פעם אנחנו נוגעים בזה קצת, אבל זה תמיד משני. האקלים פה נפיץ מדי ואנחנו מעדיפים יותר את היכולת של הקולנוע לחבר בין אנשים מאשר ליצור מדון. זאת גם המטרה שלי בטקסט הזה, לדבר על "פארחה" כסרט (בעיקר כי הרבה אוהבים לצעוק בלי לדעת, אז אולי זה לפחות יהיה שימושי) ולא כאירוע פרובוקטיבי, אבל אהיה חייב להודות שהפעם זה קשה מאוד, משני טעמים.
הראשון הוא שכן, הסרט הזה עוסק גם בהיסטוריה שלי, זאת של העם והמורשת הישראלית, והוא מתייחס אליה באופן ישיר. ככזה אמורות להתעורר בי איזשהן אמוציות, אז לפני שאכנס לסרט עצמו, אני חושב שכדאי שאסביר למה זה ממש לא המצב.
קודם כל כי כישראלי, כזה עם שפה וצבא ומטבע ודגל, אני לא מסוגל להיות מאוים או פגוע מתשעים דקות בנטפליקס. יש כל כך הרבה דברים לכעוס ולפחד מהם בסיטואציה שבה אנחנו נמצאים, כך שסרט שמילולית לא מעניין אף אחד בעולם לא יהיה אחד מהם. שיציגו את חייל מלחמת השחרור עם קרניים וקלשון, מבחינתי, איך זה משפיע על החיים שלי כישראלי ב-2022 תהרגו אותי אין לי מושג. זה לא שהאו"ם הולך לשלול מאתנו יכולת תנועה בגלל יצירתה החדשה של דרין ג'י. סאלאם, אז כדאי להיכנס לפרופורציות. האם מישהו זוכר את הפעם הקודמת בה זעמנו על סרט עם נראטיב פלסטיני שלא מוציא אותנו מהממים, "מיראל" של ג'וליאן שנאבל מ-2010? מי יישמע איזה נזק הוא עשה לנו. בשיא הכנות, כאדם פרוגרסיבי אני מאוים לגבי הזכויות על ידי כמה מהשרים החדשים בממשלה הרבה יותר מאשר נראטיב בדיוני מאפליקציית תוכן.

הדבר השני שלא מאפשר לי לנתק את הפוליטיקה מהסרט הזה הוא כי, בעיני לפחות, "פארחה" הוא אחושילינג סרט פוליטי, וגם לא מוצלח במיוחד. זה באמת מניפסט קולנועי עם מטרה אחת, לפחות איך שאני חוויתי אותו, וככזה יהיה מאוד משונה – ואולי אפילו מתחסד – להתייחס אליו כיצירה טהורה על החוויה האנושית.
אסייג ואומר שאופציה נוספת היא שסאלאם בכל זאת ניסתה לא ליצור טקסט פוליטי, אבל אם זה המצב היא נכשלה כישלון חרוץ. אני פשוט רוצה לתת לה קרדיט של יוצרת נבונה שידעה איזה נראטיב היא מביאה. ושוב, אזכיר כי זה הכרחי, הדברים מגיעים מנקודת מבטי. הם לא אמת מוחלטת, ולא עובדות, אלא הפילטרים שתפיסת עולמי שלי אפשרה לי לראות דרכם, לא יותר.

"פארחה" הוא סרט שמבוסס על זיכרון, כך הוא מכריז מילולית בכתוביות הסיום שלו: אישה בשם ראדייה (שבסרט הפך לפארחה), שרדה את המתקפה הישראלית על כפרה ב-1948, ונמלטה לסוריה, שם סיפרה את קורותיה כדי לזכור ולהזכיר. אין פה תיעוד, ארכיון או ממצאים היסטוריים, רק עדות. אבל האמת היא שלא היה צריך את התזכורת הזו כדי להבין ש"פארחה" הוא דרך פילטר של חוויה אישית ספציפית, כי סאלאם הבמאית/תסריטאית פורשת את הנראטיב דרך עיניה של פארחה בלבד. היא נמצאת בכל סצנה, ואת כל האירועים אנחנו חווים מנקודת מבטה. כבר בשלב הזה קשה להתייחס לכך כאמת היסטורית, ופה אני באמת מאמין שהיוצרת התכוונה לכך.
זה גם מחולל את אחת המכשלות התסריטאיות הגדולות ביותר של הסרט. הבחירה הזו לדבוק בגיבורה בכל מצב, גורמת לתסריט נטול הסאבטקסט או העדינות מלכתחילה (בפתיחת הסרט פארחה קוטפת תאנים במקום פסטורלי, כמו חווה מול עץ הדעת. מוטיב, שאגב, לא מתקדם לשום מקום) למקם אותה בכל רגע חשוב שקורה ולעזאזל ההיגיון. באורך פלא פארחה נוכחת בכל שיחה משמעותית, בכל פריט מידע שאנחנו צריכים כדי להבין את עולם הסרט. אמינות ריאליסטית היא לא בדיוק הפורטה של "פארחה".
זה כמובן מגיע לנקודת השיא של הסרט, שחושפת את הליבה הלא מאוד נעימה שלו. זה מתרחש כאשר פארחה (כאראם טאהר) כלואה בתוך מזווה בכפרה הנטוש, כאשר באופן נינוח למדי תסריטאית אל המקום מגיעה משפחה נרדפת, ואם זה לא מספיק, האמא כורעת ללדת ממש בנקודה בה פארחה יכולה להציץ עליה מבעד חריכים אסטרטגיים, וגם לראות את המעשים האיומים שיעשו חיילי הצבא הציוני – ואיומים הם בהחלט – שמתעקשים לעשות זאת בטווח יכולת ההצצה שלה. לפחות בתחושה זה האירוע שתופס הכי הרבה זמן מכל הסרט, והוא נמשך על פני דקות ארוכות וקשות מנשוא לצפייה לכל אדם עם איזושהי אנושיות בו.

בכל אספקט שאפשר לחשוב עליו, אלו בחירות קולנועיות גרועות. חלק הארי של הסרט הוא בו הגיבורה פאסיבית לחלוטין, לא יכולה לבצע שום מעשה, ורק בוהה באימה בזוועות שנעשים לבני עמה. זיכרון איננו בהכרח נראטיב קולנועי, בטח אם הוא לא מובא באיזושהי דרך מעניינת (ו"פארחה" מבויים ומעוצב כמו דרמה של הערוץ הראשון בניינטיז), ולכן אין מנוס מלהבין שהכל הונדס בשביל הרגע הזה. כל הסיפור של פארחה, הצעירה החכמה והעיקשת שמסרבת לקבל את עול המסורת ושואפת ללמוד ולהחכים, הוא רק תירוץ בשביל סצנת התעללות שלוקחת הרבה מטרמינולוגיית סרטי השואה.
וזה גם משהו לדבר עליו, יסלח לי חברי ואחד המבקרים האהובים עלי בישראל, תומר קמרלינג ממאקו, שכתב שהאסוציאציות הנאציות שהסרט מעורר הם שלנו, הישראלים בלבד. אני לא חושב שזה נכון, וגם אני גם לא קונה את ההיתממות של סאלאם הבמאית, ששוב, אני בעיקר רוצה לתת לה קרדיט. אנה פרנק, אותה צעירה חכמה ועיקשת שהייתה כלואה בחלל קטן בזמן מלחמה ממש כמו פארחה, הוא הנראטיב הכי מפורסם מהשואה. על הדרך, "רשימת שינדלר" הוא אחד מזוכי האוסקר המפורסמים ביותר בעולם, חלק משמעותי בפילמוגרפיה של מי שנחשב על ידי רבים כגדול הבמאים החיים כיום. אז אולי לא כל צופה מדרום אמריקה, לצורך הדיון, שיצפה ב"פארחה" יחשוב על שני אלו, אבל חלק גדול מהעולם התרבותי במערב בהחלט כן.

העניין הוא שזה אפילו לא משנה בהתחשב בכך שמבחינה סיפורית הכל פה כשל אחד גדול. הדמות הראשית ב"פארחה" לא מבצעת אף פעולה החל מנקודת המפנה הראשונה של הסרט (בה היא מסרבת לעזוב את הכפר המותקף כדי להישאר עם אביה), ולא מייצרת איזשהו סיפור הישרדות מעניין כי מילולית הסרט לא נותן לה שום דבר לעשות שמונים אחוז מהזמן שלו. התהליך שלה הוא רק כזה של דיכוי ואיבוד עשתונות.
זה, אגב, בהחלט יכול להיות מסלול של גיבור. אם להזכיר את אחד מסרטי המלחמה הטובים ביותר שנעשו (עזבו סרטי מלחמה, אחד הסרטים הגדולים ביותר אי פעם), "צא וראה" של אלם קלימוב מ-1985. גם שם כל הסיפור הוא איך המלחמה מפוררת נפש של ילד אומלל. אבל איזה קולנוע ואיזה סיפור עוצר נשימה יש שם. ב"פארחה" יש מישהי עם אפיון אחד שכלואה בחדר ורואה זוועות מעבר לחרך. לא בדיוק הסיפור המצמית ביותר אי פעם.

יותר מכך, "פארחה" מנסה, והאמת שמצליח, לזעזע אותנו עמוקות בעזרת שימוש בתינוק קטן וחסר ישע. בסיקוונס שבקושי יכולתי לשאת אותו, לרמה שקמתי והתהלכתי מול הטלוויזיה בחוסר נוחות עצום, פארחה לא יכולה להגיע אל הפעוט בן הכמה שעות בסך הכל שנותר נטוש בשמש החמה, ומעט הסאונד שיש בדקות האלו הוא של הבכי שלו. זה הרג אותי, כי באמת שאי אפשר לחשוב על הרבה דברים מחרידים יותר מתינוק תמים ואומלל שמופקר לגורלו. אלו דברים שמשאירים אנשים נורמליים ערים בלילה. כך שגם אם מצד אחד אני מאוד מעריך את סאלאם שהלכה על הקטע הזה בלי למצמץ, לא חששה לרחם עלינו כצופים ועשתה כל מה שהיא יכולה לטלטל אותנו, עדיין עולה השאלה, בשביל מה?
אם התשובה היא "כדי להזכיר לנו אילו פשעים איומים עשתה הציונות ב-1948", אז זה לא באמת מספיק. זה זול, זה שטוח, וזה מניפסטי. זכותה של סאלאם לעשות את זה כמובן, זו היצירה שלה והיא מוזמנת לעשות ככל שעולה על רוחה, אבל אותי זה לא מאוד מרשים כצופה קולנוע.

למקרה שכבר תירצתם את חוסר הערכתי לסרט מתוך איזשהו כעס על הייצוג של הישראלים בו, תנו לי להגיד את זה: גם אם האירועים הספציפיים ב"פארחה" מונפצים (אין לי את הידע או את הסמכות לשפוט לכאן ולכאן), אני בכל לבי מאמין שנעשו פשעי מלחמה ב-1948. וזה לא כי אני חושב בינארית שהצבא הישראלי הוא שליח האופל ושכל הערבים הם קורבנות, אלא בגלל עובדה מאוד פשוטה שקשה מאוד לא להסכים איתה – במלחמה מתבצעים פשעי מלחמה. תמיד. בכל אחת ואחת מהן. כשמשלבים אנשים מבוגרים תאווי כוח עם צעירים שהוחדר בהם פחד קיומי, וזורקים אותם לעולם שאין בו חוקים, הדברים הכי איומים יקרו. אני לא חושב שהצבא הישראלי גרוע יותר מכל אחד אחר. אני פשוט חושב שהוא בדיוק כמו השאר. כמובן שאינני אומר שפשעי מלחמה זה בסדר ועלינו לקבל אותם, אבל במקביל גם לא ממהר לאחוז בשרשרת הפנינים שלי ולהזדעק כשמישהו אומר את זה על האנשים שלי.

בגלל זה אני לא מצליח להזדעזע מכך שיוצרת ערבייה עושה סרט על פשעי מלחמה ישראלים, שהיו או פוברקו, אלא סתם נשאר אדיש לחלוטין אל מול דרך העשייה הלא מספקת הזו. מה שצריך לזכור הוא שישראל ניצחה ושום דבר לא ישנה את זה. אנחנו קיימים ומתקיימים, אז מה אכפת לי מסרט ירדני בנטפליקס? כל שנותר לי לקוות, בעקבות התגובה חסרת הפרופורציות פה, הוא שיום אחד נכיר בעובדת ניצחוננו כדי שנוכל גם להתמודד עם הדברים הפחות מזהירים של ההיסטוריה שלנו, אבל זה כנראה כבר לא יקרה.

"פארחה" הוא סרט זניח, עשוי באופן בינוני, ומשוחק לא טוב, שנתן לאג'נדה שלו להשפיע על כל האלמנטים האחרים בו. אם על זה כל מיני ישויות רשת דועכות ואנשים שרוצים תשומת לב מבקשים לבטל את נטפליקס, אז אחלה (אגב, אשמח לכתבת פולו-אפ לראות אחרי כמה זמן הם שחזרו את המנוי כדי לראות "אמילי בפריז"), אבל עדיף לעשות את זה כי התוכן גרוע ולא כי נימי הפטריוטיות ההו-כה רגישים שלהם נפגעו. נטפליקס עושה הרבה דברים לא בסדר, מבטיח שלאיים על הלגיטימיות של מדינת ישראל איננו אחד מהם.