“הנערה הכי בת מזל בעולם", סקירת נטפליקס 

האם סרט יכול להיות חשוב אבל בו זמנית מאכזב? אם השאלה צריכה להישאל, כנראה שהתשובה חיובית. "הנערה הכי בת מזל בעולם" ("Luckiest Girl Alive") הוא שמו של הסרט החדש בנטפליקס שהתנוסס בראש רשימת הנצפים ביותר, וגם שם רב המכר של ג'סיקה נול מ-2015. נול כתבה את התסריט לבימוי של מייק בארקר, מה שהיה חשוב לה במיוחד כי שנה אחרי הצלחתו המסחררת של הרומן שעוסק באישה שמתמודדת עם פוסט טראומה כפולה, היא סיפרה בטקסט ב"Lenny Letter", הדיוור דאז של לנה דאנהם, שחלק מהחוויות הקשות שעוברת טיפאני פאנלי, גיבורת הספר, מבוססות על טראומה שהיא חוותה בעצמה.
זה הזמן לציין שהיות והסרט מציג את אירועי העבר המצלקים באופן הדרגתי, אם תעדיפו לצפות בו בלי לדעת שום דבר מראש על מה שקרה לדמות הראשית, עדיף לצפות ואז לשוב. כן אתייחס אליהם, כי הטיפול בהם מהותי לחלקים שעובדים וגם לאלו שלא, וקשה לנהל עליו דיון בלעדיהם.
וכעת, זה גם הזמן לציין שהסרט ולכן הסקירה עליו עוסקים בתקיפה מינית ובפוסט טראומה, וגם בפיגוע ירי.

בגרסה הנטפליקסית של הסיפור, מילה קוניס מגלמת את טיפאני פאנלי, אישה צעירה ומצליחה שדואגת לסתור כל הישג שלה שנראה כלפי חוץ, עם מונולוג פנימי חד לפרקים, נבזי לרוב ומאוכזב מחברת בני האדם. על פני השטח יש לה שלל תכונות והצלחות שמבטיחות אושר ועושר. היא עורכת וכותבת במגזין נשים, בעיקר על פינות הביזאר והמיניות שמביאות את הקוראות, ולכן גם את ההערכה של העורכת הראשית. זו תיקח אותה איתה כשיקבלו הצעה נחשקת לעבור לניו יורק טיימז. הצלחה שאנשים אחרים יוכלו לזהות. היא מאורסת לבחור הנכון – לוק נאה באופן גנרי, עשיר באופן מרשים מה שמגיע עם משפחה נפוחת הליכות, ואוהב אותה כשהוא יודע מה היא עברה בחיים. הוא אפילו מעריך אותה על הגישה העוקצנית שלה כלפי העולם, היא מסבירה לנו. היא שנונה ומצחיקה, עוקצנית בדיוק במידה כדי להיות קצת אחרת מהבחורות העשירות מלידה. היא הרוויחה את הנוכחות שלה לידו. ובקרוב, הטבעת והשם שלו יבהירו לעולם ולעצמה שהיא בסדר. יותר מבסדר, היא מעולה. היא ראויה. 

היא כל כך מעולה שאפילו לוק לא מקבל ממנה את הגרסה האמיתית של עצמה. היא משחקת תפקיד, מתחזקת דימוי של אישה מוצלחת, פמיניסטית במידה לא מאיימת, עצמאית במידה שזה לא יפריע לעבודה של בן הזוג, אוכלת פיצה אבל רק במידה שנראית כאילו היא שבעה אחרי שני ביסים, מגיעה מבית עני אבל מתחתנת עם כסף. הפער בין מי שהיא מקרינה לבין הזיוף שהיא מודעת אליו עם המונולוג הפנימי המתמשך בא לידי ביטוי בדרכים נוספות. במאי של סרט דוקומנטרי מבקש לראיין אותה על האירועים מהעבר, מציע לה לספר את הגרסה שלה לשם שינוי. זו הזדמנות עבורה לקחת בעלות על הסיפור שלה, ולא להמשיך לתת לקולות אחרים לדבר בשמה ואפילו להשמיץ אותה. ההשמצה המדוברת מגיעה בדמות גבר שיצא בחיים מאותו אירוע ירי בקולג' בו למדו יחד. למן ההתחלה ברור שיש האשמה כלשהי שמוטחת בה לאורך שנים, בהקשר של אירוע הירי. היא לא בדיוק גיבורה או קורבן כמו שהתקשורת אוהבת לתאר. והקול הפנימי, לצד דימויים שזולגים מדי פעם מהעבר אל ההווה, מחדדים לנו את ההפנמה שלה, או לפחות מאבק בלתי פוסק שלה בהאשמות. 

טיפאני של ההווה מנסה להישאר מנותקת ממי שהייתה בעבר, אז קראו לה אנני, ובהתאמה לניתוק המבוקש ולגיל מגלמת אותה שחקנית אחרת, צ'ארה אורליה. כשחקנית היא עושה עבודה טובה מאוד, אבל הבעיה העיקרית שאינה תלויה בה היא שבגלל שקוניס מככבת כבר מספיק שנים לעינינו, יש לנו זיכרון די ברור שלה בתור צעירה בגיל קולג', והן לא עד כדי כך דומות. זה עניין שקצת עלול לחבל בחוויית הצפייה, אבל אפשר להבליג עליו רוב הזמן, וגם להצדיקו במידה, אם לקחת בחשבון עד כמה טיפאני רוצה לשים את אנני בצד, לפחות עבור העין הציבורית שעדיין שופטת אותה. 

המהלך הגדול של הסרט, וכנראה גם של הספר שטרם קראתי, הוא האופן שבו נעשות שתי זליגות. האחת של העבר אל ההווה. טיפאני, ואנחנו איתה, רואה דם כשהיא אוחזת בסכין, למשל. היא גם דורכת במים פתאום, כשהיא נמצאת במקום בו הייתה התרחשות שכללה גם הצפה. בנוסף היא רואה בעיני רוחה מדי פעם שברי סצנות מהעבר, שיתחברו רק בהמשך. אלו הבלחות עריכה קצרות, שמיועדות לבלבל קצת, לערער מעט, עד שנגלה מה קרה. זו פרקטיקה שמזכירה במידת מה את העריכה במיני-סדרה "חפצים חדים", ושווה לציין אותה פה כי נול מציינת את ג'יליאן פלין, הסופרת שכתבה את העיבוד לטלוויזיה של הרומן שלה ואת התסריט ל"נעלמת", כהשראה ודוגמה עבורה. מאידך, הסצנות כאן לא עובדות באותו אופן מזרה איימה ומשבש מציאות כמו בסדרה של פלין. כמעט כל הבלחות העבר עוברות לידינו בסרט, ואם המטרה הייתה שייצרה תגובה רגשית כלשהי, הן נכשלות במשימה. אולי זה מכוון, בגלל שהאיפוק של טיפאני כל כך מוקפד, שהיא לא מאפשרת לעצמה להרגיש. אבל גם אם זו הסיבה, היא הופכת אותה לגיבורה שכל ההתנהלות שלה עוברת כמזויפת ומלאכותית, גם כשהיא עוברת שינוי או כשהיא נמצאת בחברת מישהי שהיא כן סומכת עליה. המסכה לא יורדת אף פעם, ובזמן שיש בכך מסר קשה אבל מרשים על ההשלכות של טראומה לא מטופלת ושל יחס סביבתי עוין של האשמת קורבן, הוא נראה מקרי. נראה שהסרט עצמו כן מבקש לספר סיפור קצת יותר אופטימי עם אפשרות לגאולה. הסיפור הזה לא עובד בעיקר בגלל הדרך שבה הוא מבוים, כתוב וערוך. לכן רק קריאה שמתייחסת אל טיפאני כמישהי שלא באמת תצליח להתחבר אל עצמה מחדש מאפשרת סלחנות לגבי חוסר היכולת שלה להעביר לנו אמינות ברגעים שכבר כן אמורים לשכנע. 

הזליגה השנייה, שכן עובדת, היא בין שני האירועים האיומים שחוותה. כל אחד מהם מספיק בשביל לשבור נפשית. ההאשמות נגדן טיפאני מתמודדת קשורות קודם כל לאירוע הירי. והסרט נותן לנו לנחש האם היא שיתפה פעולה עם מי שביצעו אותו, איך היא קשורה אליהם. בהדרגה, נוצר חיבור בין האונס שחוותה, לבין הירי, ומתברר שהאשמה שמטיחים בה על האחד מזכירה וקשורה לזו שהיא מרגישה ושהסביבה, גם הקרובה, משדרת לה לגבי האחר. זו הקבלה שממחישה תחושה איומה של בדידות, ומבהירה עד כמה מגוחכות ואכזריות התגובות הכה נפוצות עדיין שגורמות למי שעברו אונס לפקפק בעצמן ועצמם.
צירוף המקרים המחריד שהסרט והספר יוצרים הכרחיים מבחינת הסיפור כדי להעביר את הנקודה הזו. עצם ההבנה שיש משהו הכרחי בחיבור בין השניים, שצריך את אירוע הירי כדי לדבר על האונס, כדי להבהיר שזה מה שהוא היה, היא אבסורדית. זו הפעולה הכי משמעותית של הסיפור בלב "הנערה הכי בת מזל בעולם", אבל היא נבלעת בתוך עשייה מפוזרת.  

הסרט כבר זכה לטענות שהוא מעורר טריגרים עם כמה סצנות קשות. הטיפול שלו אמנם לא פשוט לצפייה, כי סצנות של תקיפה מינית או ירי לא אמורות להיות משהו שנעים להישיר אליו מבט, אבל הוא מציג אותן מתוך נקודת המבט של טיפאני, וככזה מכבד וחומל עליה, גם אם ברור שהתוקפים לא חשו שום דבר מהרגשות האלו, ושבחלק מהזמן היא לא חומלת על עצמה. ובעוד יש בו סצנות קשות, שהן אמנם הציר המסובב של הדמות הראשית, יש בסרט עוד הרבה התרחשויות, הרבה תוכן והרבה מקום לדמותה של אנני כבוגרת, לצד מי שהיא הייתה בתור נערה לפני ואחרי הפגיעה בה. 

הקושי בסרט טמון גם בתזמון שלו. כבר ראינו דמויות שעברו תקיפה מינית שלא בהכרח קל לחבב. כי אונס ותקיפה יכולות לקרות לכל אחת (ואחד, גם אם בתדירות נמוכה יותר בבגרות), בלי קשר למה שהיא לבשה, או לשאלה האם היא נחמדה או לא. בעולם שבו כבר קיימת הסדרה "להרוס אותך" שמציגה התמודדות עם טראומה ופוסט טראומה מינית כשהגיבורה שלה היא עולם ומלואו, משהו בדמות של טיפאני על המסך לוקה בחסר. היא כל כך מלאכותית שקשה להבין אם יש בה עוד משהו, ושוב, אם זה מכוון, זה מהלך אכזרי וביקורתי אבל הוא לא מספיק מובחן כדי שנדע אם לשם ביקשו לקחת אותנו. 

בעולם שאחרי #מיטו ובקולנוע שבו סרטים על אונס, נקמה וצדק מגיעים ללב המיינסטרים, הגרסה המקורית של הסיפור של "הנערה הכי בת מזל בעולם" כבר לא עדכנית. ונול יודעת את זה. בראיון ל"ואניטי פייר" היא מספרת שהיו מחשבות על עדכון התסריט להתרחשות בהווה שלנו. היא אפילו ביקשה להשאיר את העלילה בשנה שבה יצא הספר, 2015, כי לדבריה זה עידן לפני שחוויות קשות כמו אלו שהגיבורה שלה עוברת התקבלו בחיבוק תקשורתי. הסיכון של טיפאני אם תבחר לספר מה קרה לה היום, נראה נמוך יותר. יש קצת יותר קבלה עכשיו, קצת פחות האשמת קורבן, קצת יותר "מאמינה לך". 

זו אבחנה נכונה של נול, אבל הטיפול בה, לדעתי, מחליש את הסרט. בטקסט אישי במגזין ווג היא מספרת איך שכתבה שוב ושוב את הסוף של התסריט מתוך רצון לייצר לאנני מהלך שלם יותר. ועם זאת, ועם כל הכבוד לכישורי הכתיבה שלה, והם נוכחים, רק תקראו את האופן שבו היא מקבילה את הקול הפנימי שלה לקרטון חלב שהחמיץ באותו טקסט, הנרטיב שהיא בנתה לא חזק מספיק כיום בעיניי. היה מקום לחשוב על תסריט שלוקח את הבסיס של אותו נרטיב, עם אותן טראומות בדיוק, בלי לשנות או להקטין אותן, אבל עם שינוי של הסביבה. הוא היה יכול לייצר דיון על האם באמת יש קבלה של סיפורי פגיעה מינית כמו שנראה לנו. מה עובר על מי שיוצאת ומדברת, מה קורה ליחס לפוגע במקרים שבהם אין מהלך בבית המשפט בגלל אובדן אמון במערכת כמו שנפוץ היום. נול בוחרת להבהיר עד כמה כל סיפור של מישהי מחזק נשים אחרות. וזה נכון, וזה חשוב, אבל הדרך שבה היא מגיעה אל המסקנה הזו לא ממש מתחברת לדמות הקשה שהיא מציגה לכל אורך הסרט.

הסיבה שבחרתי לכתוב על הסרט למרות שהבהרתי שהוא מאכזב כבר בשורה הראשונה פה, היא שהוא היה יכול לייצר להציג תמונת מצב רלוונטית וחריפה פי כמה. כמו שהוא, למרות שיש בו ייצוג חשוב וסיפור מעניין, הוא לא מצליח להעביר מסר בצורה חדה, בניגוד לחדות של הגיבורה שלו. הסיפור לא עובד באופן מותח דיו, וטיפאני לא סוחפת דיה, ואפשר להיות סוחפת בלי להיות מעוררת אמפתיה, והמסר הוא כזה שכבר ראינו ושמענו, כך ששום דבר לא מחזיק במאה אחוז. רק תחושת הזיוף העזה ואובדן העצמי נשארת.