• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • סרטים שיותר מתמיד צריכים להיכנס לתוכנית הלימודים
  • על סקר 100 הסרטים הגדולים של ״סייט אנד סאונד״
  • פארחה
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון

פסטיבל הקולנוע הגאה 2022: כמה המלצות

24 באוקטובר 2022 מאת עופר ליברגל

הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע הגאה ייפתח ביום חמישי בפעם ה-17 בתל-אביב ויפו. מדובר בחגיגה קולנועית מגוונת, לא רק לחברי קהילת הלהטב"ק, עם עשרות סרטים ישראליים ובינלאומיים משלל ז'אנרים. דומה כי לאורך שנות הפסטיבל, הכמות וכתוצאה מכך גם האיכות של היצירה הרלוונטית עלתה בעולם. גם אם מבט על טוקבקים, או התוצאות המסתמנות של הבחירות לכנסת, מראה כי עדיין אין קבלה מלאה בחברה של הקהילה הגאה. צפייה ונוכחות בפסטיבל מציעה גם חגיגה של אירועים וסרטים וגם שבירה של כל הנחה מוקדמת לגבי סוג הקולנוע המוצג בפסטיבל או לגבי מגוון האנושי הנחשף בו בדרכים שונות. פוסט זה כולל המלצות על חמישה סרטים שראיתי לקראת הפסטיבל, כלומר כולם מומלצים ברמה זו או אחרת, אך לא בהכרח מומלצים לכל צופה. בנוסף על כך, על לא מעט מסרטי הפסטיבל כבר כתבנו, אז נתחיל איתם.

אתמול אור פרסם את מהדורה של אימת החודש המוקדשת לפסטיבל ולקשר בין אימה לקהילה הלהטבק"ית. תמצאו שם סקירות על "סיסי", "היפוכונדר", ו"נבלע". עוד בגזרת האימה: בפסטיבל טרייבקה אורון כתב על "עצמות", ונתן לו את הכותרת העברית הזמנית "שק עצמות". סרטים נוספים מהתוכניה השנה כבר הוצגו בישראל, גם אם לרגע. בפסטיבל ירושלים כתבתי על "ימים לוהטים" הנהדר ואור צלל לתוך "צל התעתועים". בפסטיבל חיפה אור שיבח את "הכפתן הכחול". על "סרט בנות" כתבתי אחרי אירוע קודם שאורגן על ידי הפסטיבל לקולנוע גאה (תמונה מתוך הסרט בראש הפוסט). על "חנות קטנה ועליזה" אורון כתב לרגל הקרנתו בנטפליקס וכעת הסרט שב להקרנה בפסטיבל, אחרי שהקרנת הבכורה המיעודת שלו בחסות הפסטיבל בוטלה לפני כשנתיים בגלל הקורונה. ויש גם שני סרטים ישראלים עליהם כבר כתבתי: על "השחיין" בפסטיבל ירושלים ועל "מיני די וי" בפסטיבל דוקאביב. וכעת להמלצות טריות, שתי הראשונות מהן לוהטות במיוחד.

אליס
Alis

סרטי קולנוע הנולדים מתוך סדנת קולנוע קהילתית, או בהשראת סדנאות, הופכים לנפוצים מעט יותר בשנים האחרונות. "סינמה סבאיא" של אורית פוקס רותם הוא דוגמה בולטת. סרטם של קלייר וויסקופף וניקולס ואן המלריק שייך למגמה זו, אולם הוא גם מציע משהו שונה ומקורי: ניתן לראות בו סרט תיעודי על דמות דמיונית, או אפילו על סדרה של דמויות דמיוניות. אך אולי מוטב שלא להגדיר אותו, שכן הטבע החמקמק של הסרט הוא חלק מן הנושא לדיון. הסרט מצולם בבית מקלט לנערות אשר משפחתן לא יכולה לגדל אותן בבוגוטה, בירת קולומביה. הן לומדות וחיות בסביבה הסגורה (בה יש גם בניין לנערים) ומשתתפות בפרויקט הקולנועי, בו יוצרי הסרט מבקשים מהם לדבר על "אליס", חברה לבית המחסה אותה הן מתבקשות לתאר ולספר על הקירבה עליה, אף על פי שאליס אינה אמתית.

אליס נבראת מחדש בכל פעם על ידי כל דוברת. דרך השיחה אודותיה, הנערות מדברות על החברה (רומנטית או לא) שחסרה בחייהן ועל המשברים הקשים שהם עברו עצמם, בעוד הדיבור על דמות אחרת מאפשרת חשיפה של דברים שייתכן ולא היו נאמרים בצורה ישירה. רוב הזמן הסרט מציג ראיונות פרונטליים עם הנערות, אך התיאור שלהן והמעברים הקצרים לתיעוד חלקים מן המתחם, או מבט על תא הלוקר המתמלא של הדמות הפיקטיבית, מראים עד כמה חי וקולונעי הז'אנר של "ראשים מדברים" יכול להיות – הקהל משלים את התמונה כשאליס הדמיונית הופכת לחיה יותר ויותר עם כל תיאור סותר שלה.

מדובר בסרט על מצוקה חברתית, מתוך השוליים שהוצאו מן החברה. אך זה גם סרט שבו זמנית מתעד את המצוקה הנמצאת בתת-מודע ואת העוני שהחברה לא רוצה לראות וגם שובר כל סטריאוטיפ או הנחה מוקדמת: אליס היא נערה אחת ספציפית, כל הנערות ואף נערה. היא דמיונית אבל גם מאוד נוכחת וקיימת. לסבית וסטרייטית, דיכאונית ומלאת חיים, מתבודדת ומקובלת חברתית. אולם דרך התיאור של הנערות, הדברים הללו לא מרגישים כמו ניגודים או אפילו לא כצדדים אחרים. אליס לא הופכת רק לדמות מוחשית, היא הופכת לדמות שהצופה חרד לגורלה, או לגורולות השונים שלה.
בד בבד, זהו סרט שיש לו גם ערך טיפולי והוא מראה כיצד מצלמה יכולה לחשוף דברים שלא נאמרים בסיטואציה אחרת. ייתכן שאליס היא סוג של טיפול העוזר לנערות לדבר על מצוקת שהן מדחיקות. באותה מידה, היא גם כלי עזר קולנועי, המאפשרת ליוצרים לחשוף דרך הבדיה והמלל דברים שגם המצלמה לא יכולה לראות, או להעביר לקהל.

חול רטוב
Wet Sand

סרטה של הבמאית הגיאורית אלנה נבריאני אולי לא קופץ לעין בקריאה ראשונית של התכניה, אבל הוא אחת מחוויות הצפייה הכי מרתקות עבורי בפסטיבל כולו וסוג של פנינה נסתרת בשנה הקולנועית בכלל. הסרט נשען על תסריט הבנוי בצורה מרתקת, בדומה ל"קיץ עם תקווה" שהוצג בפסטיבל חיפה: כל סצנה מציגה התנהגות אמינה של דמויות וחושפת משהו על הסיפור הגדול יותר, לרוב דרך רמיזה בלבד. התסריט מורכב ממספר סודות, אך הוא לא מנסה להפתיע את הקהל, אלא לגרום לו להבין יותר את העולם בו הוא מתרחש ולגלות אמפטיה הן לגיבורים המצויים במצוקה ובמידה מסוימת גם לחלק מאלו הרודפים אותם בצורת שונות, גלויות או מרומזות.

העלילה מתרחשת בכפר קטן לחופי הים השחור, בסמוך לעיירה לא גדולה. כולם מכירים את כולם ובית הקפה של אמנון (כן, זה שם הדמות שמגלם גיה אגומבה, שזכה בפרס המשחק בלוקרנו שנה שעברה על סרט זה) הוא מקום הבילוי היחיד. הסרט מתחיל עם ההתאבדות של אליקו, אחד מן התושבים בכפר שלא הרבה כנראה לתקשר עם אחרים, אף כי השמועה שחלה בסרטן הייתה ידועה. עושה רושם שאף אחד חוץ מאמנון לא מגלה רגשות מעבר לסקרנות מן המוות והוא לוקח על עצמו לנהל את הלוויה של המנוח. אמנון גם יוצר קשר עם בת המשפחה היחידה שלו, צעירה בשם מו.

מו מגיעה לכפר אחרי היעדרות של שנים והמראה שלה מדגיש עד כמה היא זרה להלך הרוח במקום. למרות זאת היא מנסה לתת כבוד לסב שהיא זוכרת רק מן הילדות ועל הדרך נתקלת בהרבה סודות. הסוד הראשון נחשף בפנייה עוד בטרם רואים אותה על המסך: היא הייתה סבורה כי אליקו נפטר לפני שנים. דבר אחד שלא סודי הוא האווירה במדינה, הניכרת גם בשידורי חדשות על תהלוכה דתית בבירה טביליסי, תהלוכה שהומופוביה מצויה בבסיסה. הכפר הוא סביבה שמרנית בהרבה ונבריאני מראה זאת בשילוב של דרכים צפויות ואקטים קטנים, כמעט בלתי נראים, של דמויות מול סמינים של קריאת תיגר על השמרנות במספר דרכים. 

התוצאה היא יצירה עדינה על משבר חברתי גדול, הנובע משנאה לאחר אך קשור גם לשינויים בכלכלה ובחיים מסורתיים מול מודרניות. זה סרט על פער בין הדורות, כאשר ידוע שהגיע זמנו של דור חדש וגלוי יותר, אך הוא מגלה הבנה והקשבה גם לדור היותר ותיק לדמויות המנסות להבין את מקומן בין המסלול הצפוי של חייהן לבין אלטרנטיבה אפשרית.

נלי ונדין
Nelly & Nadine

נלי הייתה זמרת אופרה שנשלחה למחנה ריכוז נאצי עקב עמדותיה הפוליטיות. במחנה היא פגשה את נדין, בת של שגריר סין לאירופה שהפכה לנוכחת קבועה בסלונים הספורתיים של פאריז לפני המלחמה. בתוך המחנה, שני הנשים החלו במערכת יחסים שנמשכה גם אחרי השחרור ונדדה מאירופה לדרום אמריקה. סרטו התיעודי של מגנוס גרטן עוקב אחר הסיפור הזה רוב הזמן באמצעים קולנועיים שגרתיים לסרטים אודות השואה, אך בכל זאת מקנה לסרטו גם אופי מיוחד לא רק בגלל הסיפור שמרכזו, סיפור שמתחבר לתימה של "לחשוף את ההיסטוריה הלא כתובה" הנוכחת לאורך היצירה.

החיפוש אחר הסיפור של נלי ונדין מתבצע דרך שתי דמויות. העיקרית היא סילבי, נכדתה של נלי שחיה בכפר צרפתי. נלי הכירה את נדין בתור ידידה של סבתא ורק לאחר שגם אמה של סילבי נפטרה, היא גילתה ארכיון פרטי החושף את הקשר שהוסתר ממנה, כנראה גם עקב בושה. המסע של סילבי הוא גם להיכרות עם סבתא דרך חומרים המצויים בצרפת ומפגש עם אנשים שהכירו אותה בגלות, אך עיקר התגליות נוגעות דווקא לדמותה של נדין, שהייתה נוכחת גם בצמתים חשובים ומחוקים בהיסטוריה של הקהילה הגאה גם בלי סיפור האהבה הלא שגרתי. המוקד השני הוא גרטן עצמו, אשר פותח את הסרט עם קטע ארכיון המראה פנים של פליטות רבות המגיעות לחופי שוודיה עם תום מלחמת העולם השנייה. הוא מספר כי הוא מנסה למצוא פרטים על הזהות של הנשים הללו. נדין היא אחת מהן, אך הסרט לא שוכח את הפרצופים האחרים.

גרטן הוא במאי חכם והסרט בהחלט מהווה שבירה סגנונית לרוב סרטי הפסטיבל, עם מבנה של משהו שמתאים יותר ליום השואה. במקרה זה דרך רדיפה של נאצים על ידי קורבנות שהם לא יהודיים. בנוף של סרטים אודות פשעי הנאציזם, הסרט הזה בעל ערך מוסף בגלל שהוא מספר סיפור על אהבה לאורך שנים, ולא שוכח לציין גם תקופת אחרות בהיסטוריה שגם בהן, מן הסתם, היו קיימות לסביות. יחד עם זאת, התחושה שלי היא הסרט מעט ארוך מדי ומתקשה לוותר על חומרים המספרים דברים דומים, מה שמונע ממנו להפוך ליצירה סוחפת שחוצה את גבולות החשיפה של צדדים נסתרים, צפויים ומפתיעים, בהיסטוריה.

רוע קטן
Petit Mal

נציגות שנייה לקולומביה בפוסט ההמצלות הזה, אולם סרטה של רות קודלי מתרחש בסביבה הכי רחוקה שניתן לדמיין מבית המחסה בבוגטה של "אליס". בדומה לסרטה הקודם, "נשים מובילות", קודלי מציגה סוג של עולם מבודד של נשים בווילה מרווחת, רחוק מן העיר אך לא רחוק מהתרחשות תרבותית. סרטיה של קודלי הם דיוקן של חברות נשית קרובה ואוהבת עם מתחים וסודות, חלקם נובעים ממשיכה מינית וחלקם מסיבות אחרות הגורמות למשברים בקשרים תומכים, גם מבלי כוונת זדון. את כותרת הסרט ניתן אולי לתרגם גם כ"כאב קטן" והכוח של הקולנוע של קודלי הוא בזיקוק מדויק של רגעים קטנים בהם דברים מתמוססים או מתממשים. רגעים בהם קירבה מובילה דווקא לבדידות או אהבה מייצרת דווקא ריחוק – אך גם להפך. הרוע והפגיעה מתרחשים בלי הרף, אך גם המקרים של הבנה, תמיכה ובנייה מחודשת של מערכות היחסים.

הסרט נפתח עם שלוש נשים החיות יחד בחברות קרובה ואינטימית, כאשר לאיה (מגולמת בידי הבמאית עצמה) היא זו המחברת בין שתי הנשים האחרות, מרטינה ואנטו. כאשר לאיה יוצאת לצילומי סרט מחוץ למדינה, מרטינה ואנטו נשארות לחלוק ביחד את הבית הגדול – גם אם הם ישנות באותה מיטה. תחילה דומה כי יש בניהן ניכור מסוים או תחושת בדידות ומחסור במכנה משותף בלי הנוכחות של הצלע המרכזית. אולם בשלב מסוים הדברים משתנים ואחרי רגעים עדינים הלוכדים בדידות, הסרט לוכד גם רגשות אחרים.

זוהי יצירה אישית ואינטימית במהותה, תוך טשטוש גבולות בין תסריט כתוב לתיעוד עצמי. לכאורה היא חשופה במיוחד, אך כוחו של הסרט גם במה שהוא לא חושף. זוהי גם הכרזה על אורח החיים כקבוצה של נשים, מבלי לייפות את המציאות או להציג אותה כנטולת כאבים, קטנים וגדולים. זה לא סרט עבור מי שמחפש עלילות סוערת, אבל כן למי שקולנוע "קטן" לכאורה נוגע בו, בעזרת סוגים שונים של אינטימיות.

הריקנות שלי ואני
My Emptiness and I

סרטו של אדריאן סילברסטר מלווה את הגיבורה שלו בשלבים הראשונים של החיים כאישה טרנסית. החל מן השלב בו היא לא בטוחה שהיא אכן רוצה לעבור את התהליך, אף כי היא סבלה מן ההשכלות של חוסר התאמה מגדרית לאורך כל חייה. רפאלה פרז, שהייתה שותפה לתסריט, מגלמת גרסה כלשהי של עצמה והסרט דן לא רק בקבלת הטרנסג'נדרים בחברה, אלא גם במצב הנפשי של הגיבורה, כפי שמצביעה הכותרת. יש בו הרבה סצנות של בכי וגם לא מעט סצנות של התמודדות מול אתגרים וקבלה מחדש של הזהות החדשה – לא רק הזהות המגדרית והמינית, אלא גם הזהות האמנותית והמקצועית.

לא כל הסצנות בסרט עובדות באותה רמה, אף כי מידה מסיומת של כנות נשמרת לאורך כל הדרך. הסצנות החזקות טובות במיוחד, אחת מהם כוללת ביקור אצל רופאה כבר בתחילת הסרט, כאשר עושה רושם כי הרופאה מכירה את רפאלה הרבה יותר מהגיבורה עצמה. או לפחות, זה מה שהרופאה חושבת. גם שורה של מפגשים דרך אפליקציית טינדר שזורים לאורך הסרט וכמעט כולם מובלים לכאב מסוג כלשהו, המועבר היטב על המסך. הוא מועבר גם בגלל עיצוב מיזנסצנה חכם של הבמאי, אולם הנכס העיקרי הינו השחקנית: זה לא רק סרט עליה, זה גם סרט שלה הדומה לאופי שלה – אסרטיבית, מקסימה אך לפרקים גם ביישנת ולעתיים נדירות מעצבנת. אולם בסופו של דבר הבחירה של הבמאי ללכת עימה מעניק לה כבוד והופך את הסרט למשהו שאולי מתאר ריקנות, אך לא ניתן לומר שהוא ריקני.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.