פסטיבל חיפה 2022: "אשתו של צ'ייקובסקי", "המבחן", "בריאן וצ'רלס", "דומינגו והערפל", "פטר פון קאנט"

יומיים מפסטיבל חיפה 2022 חלפו מאז יריית הפתיחה שהזניקה את המרוץ השנתי עם "אל תדאגי יקירתי". אני על הכרמל מההתחלה ועופר הצטרף אתמול, וכאן גם נישאר עד סוף החג, בתקווה לצפות ולדווח על כמה שיותר סרטים מהתוכנייה.
הספקתי לצפות בשבעה סרטים, כשעל חמישה מהם ארחיב בסיקור הראשון שלנו מהפסטיבל. ביניהם כמה סרטי אוטרים, הפתעה אחת שהגיעה די משום מקום, נציג אוסקר בינלאומי וסרט ממסגרת הלילות הפרועים של חיפה ותהיו בטוחים שיש לי מה להגיד על זה. שני הסרטים שלא יקבלו מקום של כבוד מאלו שראיתי הם "טפיפה" שהותיר חותם לא קטן אבל אין בי כרגע את הזמן או היכולות לגמרי להבין מה ראיתי שם, ו"לחיות" שאולי יקבל מקום בהמשך או כסקירה בפני עצמו לכשייצא להקרנות מסחריות אם וכאשר.
אתם גם מוזמנים לעקוב אחרי מצעד הצפיות שלי מהפסטיבל בלטרבוקסד, כמו בשנה שעברה.

בינתיים אני עדיין באופוריה המבלבלת של תחילת הפסטיבל, מנסה כמה שאני יכול להדוף החוצה את החיים האמיתיים בזמן שאני פה (השנה זה קשה במיוחד), ומשתדל להספיק כמה שיותר. זהו כמובן הדיווח הראשון שלנו מעוד רבים שיבואו במהלך החג, וזה גם הזמן להזכיר שהטקסטים שאתם קוראים, ואותם אנחנו מאוד שמחים לספק, נכתבים או בין ההקרנות או בשעות הלילה הקטנות לפני יום נוסף של מרתון צפייה, אז אם צצות פה ושם מעידות בכתיבה, בהגהה או סתם בעובדות, אנא קבלו בהבנה.
וכמו תמיד, אם אתם בחיפה ומזהים אותנו בין האולמות, תעצרו להגיד שלום. זה תמיד מהדברים שהכי משמחים בפסטיבלים האלו.
והנה, למקבץ הראשון של סיקור פסטיבל חיפה 2022. הגיע הפאקינג זמן.

"אשתו של צ'ייקובסקי" – Tchaikovsky’s Woke

אמנם ראיתי רק את "הסטודנט" מכל סרטיו של הבמאי הרוסי קיריל סרברניקוב, אבל זה הספיק לי כדי לדעת שהיכן שיוקרן סרט חדש שלו, שם אתייצב. הסאטירה האכזרית שלו מ-2016 לא בכדי נכנסה למקום ה-51 במצעד סרטי העשור של סריטה.
"אשתו של צ'ייקובסקי", שמגיע לחיפה מהתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, הוא סרטו התשיעי. מאז "הסטודנט" ביים את "קיץ" המהולל ואת "השפעת של פטרוב". בין לבין הוא גם הספיק להסתבך עם השלטונות הרוסים בעיקר בגלל היותו אמן וגיי. לאחרונה אפילו נאלץ לברוח מרוסיה, כך סיפרה לנו לפני ההקרנה ראיסה פורמינה, מפיצה שעבדה עם סרברניקוב והגיעה כאורחת הפסטיבל.
רוסיה כן חתומה כמדינה הרשמית של הסרט החדש, יחד עם צרפת ושווייץ. אולי סרברניקוב ידע על מה שעומד לבוא, ולכן ניגש אל הסרט הזה כאילו זו ההזדמנות האחרונה שלו לביים. כזאת אנרגיה של קולנוען לא רואים הרבה.

קשה לתאר את המורכבות הקולנועית ב"אשתו של צ'ייקובסקי". כל סצנה מרהיבה, כל שוט נראה כאילו יצקו אליו את כל מה שיש. זאת בקלות אחת ההפקות המרהיבות שראיתי לאחרונה, עם סטים ותלבושות מפוארים, סביבם ובתוכם הרימו סרברניקוב וצלמו הקבוע ולדיסלב אופליינטס מיזנסצינה שלא נופלת מרגעיהם הגדולים של דיויד לין וטרקובסקי. הראש יכול להסתחרר מרוב יופי, תנופה פילמאית ואפילו גאונות לעיתים, מסרט שמתחיל כמו ביוגרפיה לקהל בורגני ומסתחרר אל עבר טירוף ותודעה קורסת, סיוט שלא נגמר. באמת שכמה מהאימג'ים ותנועות המצלמה פה אני לא בטוח אם אי פעם אשכח, וכמה אני אסיר תודה שראיתי אותם על מסך גדול.
הלוואי והייתי יכול לעצור במחמאות האלה, אבל ככל שהסרט מתקדם (והוא עושה את זה על פני מעל ל-140 דקות), הוא הופך למבלבל ואפילו מעט מרתיע, ולא בקטע טוב בכלל.

משמו של הסרט כבר ניתן להבין במי הוא עוסק. זוהי אנטונינה מיליוקובה (אליונה מיכאילובה), שחלק משמעותי מחייה העבירה כאשתו של המלחין המפורסם. העניין הוא שהנישואים האלה לא היו חיוביים במיוחד, ומשכו את אנטונינה אל עבר השיגעון.
ממש בהתחלה אנטונינה, צעירה שרוצה ללמוד בקונסרבטוריום למוזיקה, מתאהבת עד מעל לאוזניים בצ'ייקובסקי המקסים (אודין לונד בירון) ומתחילה לחזר אחריו במרץ. הוא בסופו של דבר מתרצה אבל מבהיר לה מראש שאלו לא יהיו נישואים רגילים. הוא לא יראה לה חיבה גופנית, שהוא אדם עם פיוז קצר, שאומנותו חשובה יותר מכל דבר או מכל אחד בחייו, ושהוא מקסימום יעניק לה אהבת אח. אנטונינה מסרבת לקלוט מה הוא אומר לה, שבעצם הוא נכנס לנישואי הנוחות האלו רק כדי להרחיק מעליו את השמועות – הנכונות במיוחד – שהוא לגמרי גיי. אחרי החתונה אנטונינה, באופן טבעי, לא מסתפקת בתפקיד שניתן לה, ומנסה להפוך את המלחין לבעלה על כל המשתמע מכך, מה שמרחיק אותו סופית והוא דורש שתתגרש ממנו, בתמורה לחבילת תמיכה ראויה. היא מסרבת. אפילו שהוא מסכים לקחת את קלון הבגידה, היא יודעת שהוא האיש שלה והיא לעולם לא תתן לו ללכת. ככל שנוקפות השנים והוא ממשיך בשלו, אנטונינה נתפסת למה שקורה אך ורק בראשה כאילו זו המציאות, לא מסכימה לשחרר, ובכך גוזרת על עצמה גורל נורא.

על איכויותיו הוויזואליות של הסרט כבר הרחבתי (ויכולתי עוד), אבל הנה מגיע הקטע המאוד מוזר בכל הסרט הזה – פשוט לא הבנתי על מה הוא. כלומר, נראטיבית הוא מאוד ברור, אבל את המהות שלו עדיין לא הצלחתי לפצח.
מתפיסתי, ואולי צופים אחרים יראו זאת אחרת, אנטונינה מלכתחילה לא לגמרי עם הרגליים על הקרקע, עוצמת עיניים מול האמת, ממשיכה בשלה ומילולית מביאה על עצמה את כל הדברים האיומים שקורים לה. ככה על פני שעתיים וחצי כמעט. ולא רק שזה סרט המתנהל על אותו תו מתחילתו ועד סופו, נפלא ומרהיב ככל שיהיה, הוא לחלוטין מוציא אותה הסהרורית הלא יציבה בלי שום מורכבות בדרך. זה גם לא ממש עוזר לאליונה מיכאילובה שקיבלה על עצמה תפקיד מורכב שהסרט לא עושה עמו אפילו בדל חסד, ובאיזשהו שלב ממצה את הגלנארג'י שלה (מותר לצטט פה את "עושות נקמה"?). אמנם יש משהו מאוד מרתק, ומכאיב, לראות את התהליך של הצעירה התמה הזו הופכת לכתם שחור של בן אדם, אבל בשביל מה?
קשה לי להאמין שסרברניקוב עשה אופרה קולנועית מאתגרת רק כדי להתריע נשים צעירות לא להיות אובססיביות לגייז. כנראה שפספסתי משהו, אבל זאת העמדה היחידה שהבנתי ממנו. אבל מעבר לניחוח המעט מיזוגני שעולה ממנו, הוא קצת פון-טריירי באכזריות שלו כלפי הדמות הראשית שלא עושה שום דבר כמו שצריך, וההיבריס שלה ממוטט אותה נפשית. אז כאמור יש פה עשייה פסיכית, שוטים שצריך לחקור וללמוד, אבל הוא גם מעורר תחושה לא נוחה מהצגת הדמות שלו והוויה-דולורוזה שהתסריט מכריח אותה ללכת בה, מבלי למצוא בה שכבות או ניגודים.

הקרנות נוספות: 13.10, יום חמישי, שעה 17:15, אודיטוריום | 16.10, יום ראשון, 20:45, אודיטוריום

"המבחן" – The Exam

הנה אחד מהמשפטים האלה שיכולים להיכתב רק בפסטיבלי סרטים: מי ידע שההפתעה הכי גדולה של חיפה עד כה יהיה סרט על מבחני כניסה לאוניברסיטה בכורדיסטן?
היו לי שלוש אופציות לצפייה בחלקו הראשון של ערב החג, ומשום מה החלטתי להמר דווקא על זה. אולי בגלל שמאוד אהבתי את סרטו הקודם של שווקאט אמין קורקי, "זיכרונות כתובים באבן", שייצג את עיראק באוסקר של 2015. אני כמובן לא יכול לדעת אם הוא באמת הטוב מבין השלושה, אבל יהיה לי קשה להאמין אחרת. "המבחן" היה כל כך ממזרי, מקורי ולא צפוי, שהוא הוטס לראש רשימת סרטי הפסטיבל כרגע (אם כי צריך לזכור שאני רק ביום השני שלי ויש עוד איזה שלושים סרטים בדרך).

"המבחן" מתרחש, כאמור, במהלך מבחני הכניסה לאוניברסיטה בכורדיסטן, אליו מתכוננים הסטודנטים-לעתיד במאמץ רב, ומשקיעים בו מעל ומעבר. עבור רג'ין, עם זאת, המצב קצת אחר. אהובה נעלם לפני שנתיים והיעדרותו דחפה אותה אל עבר ניסיון התאבדות. אביה כבר לא יכול לחכות לשדך אותה למישהו ולהיפטר מעולה, אבל אחותה הגדולה והנשואה, שילאן, רוצה למנוע ממנה את הגורל הזה. היא הרי יודעת מה זה לחיות בנישואים לא מאושרים. לכן שילאן מחליטה לעזור לה לרמות בבחינות ויוצרת קשר עם מארגני מחתרת זיופים, ובתמורה ללא מעט כסף, הם יעבירו לה את התשובות דרך אוזנייה. הבעיה המרכזית היא ג'מאל, אחראי הבחינות שכל יעודו הוא למצוא תלמידים שמזייפים, והוא מבין שמשהו לא טוב קורה בכיתה הזו. הדברים הולכים ומסתבכים כפי שאפשר לתאר, ונעים באופן מאוד קיצוני מקומדיה לדרמה לא פשוטה.

המסגרת העלילתית, בכמוה אני לא זוכר שנתקלתי בעבר, כבר מיוחדת בפני עצמה, ולתוכה יוצק קורקי בתסריט שכתב יחד עם מוחמד רזה נוהארי אמירות מורכבות על החברה הכורדית-עיראקית, היררכיה כלכללית, משגי נעורים, פטריארכיה ושאלות של מוסר. אמנם אפילו שהוא קצר יחסית (פחות משעה וחצי) מרגישים את הדקות בגלל מספר הפיתולים והסיבוכים של הסיפור, אבל המשחק המעולה והסיטואציות המלחיצות/מבדרות מפעילות את הקהל לאורך כל הדרך. זה הגיע לרמה כל כך קיצונית של טשטוש בין המצחיק והכואב, שכאשר הגיעה סצנה בה בעל עם בעיית שליטה בכעסים הולך לרכוש אקדח, הקהל מסביב לא הפסיק לצחוק למרות שידוע לנו היטב כמה הדברים האלו רחוקים מלהיות משעשעים.
קורקי יוצר עולם דחוס וחונק, לעיתים אפילו מוציא ממנו פריימים מדהימים, שמציג לנו פיסת עולם בדרך מאוד מסוימת, וזה רוב כוחו. ההופעות המשובחות של אוואן ג'מאל כשילאן האחות הגדולה, ושל שוואן אטוף כאחראי הבחינות, הן כבר הצלחות בפני עצמן, אבל גם מעבר להם הכתיבה והבימוי החכם מייצרים סרט שאולי קשה לכנות או גדול או מופת, אבל הוא אפקטיבי ונהדר. ואם לחזור להתחלה, בקלות אחת ההפתעות הטובות שחוויתי השנה.

עדכון משמח כמה שעות אחרי העלאת הפוסט: עיראק החליטה לבחור בסרט כנציגה לאוסקר.

הקרנה נוספת: 15.10, יום שבת, שעה 15:00, סינמטק

"בריאן וצ'רלס" – Brian and Charles

באי פסטיבלים מן המניין, כלומר צופים שמחפשים קצת קולנוע איכותי מדי פעם ונהנים מהיוקרה והחגיגיות של אירועי הקולנוע בארץ, כנראה לא שמים לב למסגרות בהן מוקרנים הסרטים אותם הם בוחרים לראות. זה לא משנה להם יותר מדי, וכנראה שבצדק. לנו, עכברי הפסטיבלים לעומת זאת, יש עניין לא מועט בזה. המסגרות, והשיבוצים בדרך כלל, הם סוג של סימן קטן ממנהלי התוכניות אלינו, וכמעט תמיד ישנה אמירה במה נמצא במסגרת רשמית, מהי הקרנת גאלה או פנורמה, מה מוקרן מחוץ למסגרת תחרותית, סרטי ביכורים ועוד.
כמו הרבה אחרים, עיני תמיד נמשכת אל מסגרות החצות של הפסטיבלים, בהן יופיעו סרטים קצת יותר נועזים, מאתגרים, קיצוניים. לפעמים באופנים של מין ואלימות, לפעמים בבניית נראטיב, ולעיתים סתם קאלט בהתהוות.
לפסטיבל חיפה יש מסורת מפוארת של הקרנות חצות, שבשנים האחרונות קיבלה את הכותרת "הלילות הפרועים של חיפה" (כנראה כדי לא להתחייב על שעת הקרנה מאוחרת). כל כך הרבה סרטים שורטים, מטלטלים או סתם מגניבים אש ראיתי באולמות חיפה בשעות הלילה המאוחרות, שאלו תמיד מסומנים אצלי בעדיפות גבוהה.

בתוך זה יש מספר פעמים, מועטות למדי אציין, שאני צופה בסרט מהמסגרת הזו ומנסה לתהות מדוע נבחר דווקא אליה. בוחן מה בסרט הספציפי הזה הופך אותו לכזה המקבל משהו בין אזהרה מהעומד לבוא, לבין רצון לעורר בנו סקרנות ומשיכה. ועדיין, המקרה של "בריאן וצ'רלס" הוא סימן שאלה גדול מבחינתי. בלי קשר לאיכויותיו או הצלחותיו, אין לי שמץ של מושג מה בו מייעד אותו למסגרת הלילות הפרועים של חיפה. אני אפילו אקח את זה צעד קדימה ואומר שבעיני זה סרט שעונה לכל ההגדרות של סרט ילדים, לרמה שאני חושב שאפילו שווה לדבב אותו לעברית ולהוציא אותו לקולנועים כחוויה לכל המשפחה. אם הייתי צריך להשוות אליו איזשהו סרט, זה כנראה היה "שון כבשון".
על פניו אין עם זה כמובן שום בעיה, אבל בגלל השיוך המסגרתי שלו, שהתגלה מבחינתי לפחות כמאוד מטעה, לקח לי יותר מדי זמן להסתנכרן אתו, ולכן עברו עלי דקות רבות ממנו כשאני מוצף סימני שאלה. זה קצת מנע ממני להנות ממנו כפי שאפשר היה, לפחות עד שכיילתי מחדש את ציפיותי ממנו.

סרט הביכורים של ג'ים ארצ'ר, על פי תסריט של דיויד ארל וכריס הייוורד (המבוסס על סרט קצר של שלושתם מ-2017 באותו השם), מתחיל כמו מוקומנטרי על איש בריטי חביב וקצת משונה בשם בריאן (ארל, התסריטאי) שחי בגפו בשולי עיירה נידחת, ובחללי ביתו עוסק בהמצאות משונות, רובן מיותרות לחלוטין, ובאכילת כרוב. ברגע של השראה הוא מחליט לבנות רובוט, אולי כזה שמעט יקל עליו את בדידותו. כנגד כל הסיכויים זה מצליח, והבינה המלאכותית והמסורבלת הזו (בקולו של הייוורד, התסריטאי השני) מתגלה כיצור מאוד חביב, משהו בין פעוט לכלבלב, שמהר מאוד רוצה לגלות את העולם שבחוץ. בריאן מפחד שיגלו את המצאתו ומנסה להסתיר אותה, אבל בעיירה הקטנה קשה מאוד להסתיר סודות, וצ'ארלס נופל לידיים הלא נכונות. כעת בריאן, יחד עם צעירה אקסצנטרית אחרת מהמקום, צריכים להציל אותו.

הסיבה שאני מכריז על "בריאן וצ'רלס" כסרט ילדים היא בערך הכל. זאת קומדיה טובת לב, נאיבית מאוד בתפיסת עולמה, משוללת כל אלימות או מילים גסות, בעלת קו עלילה רומנטי אבל נטול מיניות לחלוטין, שבה לכל דמות יש מאפיין בודד, הן כולן מחולקות לטוב ורע מוחלט, ומה שמוביל אותה הוא הומור ונעימות, לרמה שהיא שוכחת מהר מאוד שהחלה כמוקומנטרי אבל אז חוזרת לזה מתישהו לטובת כמה בדיחות חדשות.
אם הייתי מבין שזה הסרט מהדקה הראשונה כנראה היה לי קל יותר לאמץ אותו, במקום לנסות להבין מדוע הוא נטול תחכום או אדג' שמאפיינים את המסגרת הזו. נשבע לכם שכשאני משחזר ממנו סצנות אני צריך להזכיר לעצמי שלא מדובר בסרט אנימציה.
זו קומדיה מתוקה להפליא, עם כמה בדיחות שעובדות נהדר (הקהל בהקרנה שלי צחק המון בקול רם) ועשייה משובחת שמשתמשת היטב בתקציב לא מאוד גבוה. עם זאת, היא נשארת על רמה מאוד בסיסית של קומדיה וקשה למצוא בה משהו מעבר ללב גדול שתלוי על השרוול. שזה בסדר, ואפילו נהדר, אבל לילית ופרועה היא בטח לא.

הקרנה נוספת: 16.10, יום ראשון, 20:15, סינמטק

"דומינגו והערפל" – Domingo and the Mist

אנחנו רק בהתחלה, אבל כבר עכשיו אני יכול לספר לכם שבתוכניית חיפה 2022 יש שני סרטים מצולמים לעילא מדרום אמריקה שעוסקים בגבר מבוגר האופיין בעיקר על ידי שתיקותיו, אשר מסרב לעזוב את האיזור הנחשל בו הוא חי כל חייו. שניהם גם נציגי המדינות שלהם לאוסקר הקרוב. הראשון הוא "הבית שלנו" מבוליביה, והשני "דומינגו והערפל" מקוסטה ריקה.

מבין שניהם, בעיני הטוב יותר הוא "דומינגו והערפל", אבל ייתכן כי עיקר השוני בחיבה שלי קשור לכך את הבוליביאני ראיתי על מסך הטלוויזיה בביתי, כאשר בכל רגע של חוסר מיקוד יכולתי לברוח לגירויים שונים. לעומתו, זה שלשמו התכנסנו דרש את תשומת לבי המוחלטת כי הוקרן באולם חשוך עם אנשים נוספים.
האמת היא ש"דומינגו והערפל" הוא סרט פסטיבלים קלאסי: קצב איטי, עלילה מינימלית, מצפון חברתי ו/או אקולוגי, המאפשר הצצה אל חיים קשים באיזור נידח ופוטוגני להפליא. מסוג היצירות שיתקשו למצוא קהל בעולם הקולנוע המסחרי ונהנות מהסבלנות היחסית של צופים המכירים בהם כחוויה מאתגרת מלכתחילה.
הפעם זהו סיפורו של דומינגו, חקלאי מבוגר בשולי קוסטה ריקה, שאת כפרו עומד למחוק כביש בין עירוני גדול. דומינגו מסרב לחתום על ויתור חלקתו, גם אל מול ניסיונות שכנוע לא מאוד ידידותיים של חברת הבנייה, כי אל בית זה כל לילה זוחל ערפל מסתורי המביא אליו את רוחו של אשתו האהובה שהלכה לעולמה. דומינגו יודע שברגע שיילך משם יתנתק הקשר האחרון עם זכרה של אהובתו ואם בתו, ולכן יודע שאיש לא יזיז אותו משם גם במחיר טרגדיה.

ייתכן ואם לא הייתי צופה שצורך עשרות סרטי פסטיבלים בשנה, סרטו של אריאל אסקלנטה מסה (שהוקרן במסגרת מבט מסוים של פסטיבל קאן) היה פועל עלי אחרת. או אולי אני סתם נותן לו תירוצים. האמת היא שעל אף שכל החלקים המרכיבים אותו – מהמשחק דרך הצילום ובעיקר עבודת הסאונד וההלחנה שלו – בהחלט מרשימים, התחושה היא שראיתי את הסרט הזה המון פעמים לפני. המון. למעשה, בהתחשב ב"הבית שלנו", אפילו בפסטיבל הזה כבר ראיתי אותו, אפילו לפני ערב הפתיחה. עוד סיפור מזדחל ומעוצב היטב במרכזו דינמיקה שכבר מוכרת לי עד לזרא, ובאמת שאין בו רגע אחד שלא ידעתי שיגיע דקות ארוכות לפני שהתרחש בפועל.
כנראה שצופים נורמטיביים ממני ימצאו בו קצת יותר פליאה ועניין, ולכן אני לא זוקף אותו לכף זכות או חובה, רק מתאר את עמדתי הספציפית. אולי סימן לכך יכולתי למצוא באישה שישבה מאחורי בהקרנה, שעוד לפני שתמו כתוביות הפתיחה של הסרט כבר שאלה את בן זוגה לצפייה "רגע, זה בעלה?" ואז טרחה להגיד לו ש"הוא כמוך אוהב פיצוחים" ומשם עדכנה בקול רם כל דבר שהתרחש על המסך, ניסחה לפענח על ידי מלל מה הקשר בין הדמויות ("זאת אחותו?" היא שאלה, דקה קלה אחרי שדומינגו נכנס לבית, מביט באישה שם, ופונה אליה כ"בתי"), "איפה זה קורה?", וכנראה נסערה מאוד מכל דבר שקורה בו.
על אף איכויותיו, לא מצאתי הרבה עניין והתפעלות ב"דומינגו והערפל", אבל, איך אמרתי לאקס האחרון שלי? הבעיה היא כנראה אצלי.

הקרנה נוספת: 16.10, יום ראשון, שעה 10:30, טיקוטין

"פטר פון קאנט" – Peter von Kant

סרטו החדש של פרנסואה אוזון מציג את עצמו כ"וריאציה על 'דמעותיה המרות של פטרה פון קאנט'", סרט שביים וורנר ריינר פאסבינדר ב-1972 על פי מחזה שלו, וגם הוא מוקרן במהלך הפסטיבל. אבל האמת היא שיהיה יותר נכון להציג את הסרט החדש כוואריאציה על פאסבינדר עצמו.
אז נכון שכמו הסרט המהולל (שדווקא אינו אחד מהאהובים עלי של הבמאי הגרמני), גם זה החדש מתרחש כולו בחלל מצומצם ומציג משחקי כוחות ותהליך התדרדרות של דמות עריצה וכוחנית, אבל יותר מזה יש בו המון אזכורים ומחוות לבמאי עצמו. לא רק שכתוביות הסרט מוצגות על תמונת קלוז אפ של פאסבינדר, ושגם השחקן שמגלם את פטר (דני מנושה, האיכר הצרפתי שפותח את "ממזרים חסרי כבוד"), דומה דמיון רציני לבמאי, אלא שבמהלכו מתנגנת גרסה גרמנית לשיר ששרה ז'אן מורו ב"קרל מברסט", סרטו האחרון בהחלט של פאסבינדר לפני שמת ממנת יתר. גם אחת השחקניות המזוהות ביותר עם פאסבינדר, ואם אינני טועה גם אשתו לאיזו תקופה, חנה שיגולה, מגיחה לקראת הסוף.
זהו אחד מסרטי המחווה של אוזון, שבעבר כבר עיבד מחזה של פאסבינדר לקולנוע, "כמו מים על אבנים לוהטות". נראה שכל כמה שנים הוא חוזר להיות הסטודנט הנלהב לקולנוע שרוצה לעשות כבוד לגיבורי התרבות שלו, ומביים סרט שנשען על נוסטלגיה לעשייה נושנה, או מנסה לחצוב בה. הפעם האחרונה עשה זאת הייתה "פרנץ" מ-2016, ולפני כן ב"אישה צעצוע" מ-2010, "איינג'ל" ב-2007 וכמובן "8 נשים" לפני שני עשורים בדיוק. גם "בריכת שחיה" שלו, מחווה לקולנוע היצ'קוק, יכולה להיכלל בקבוצה הזו.

עם זאת, דווקא הקולנוע הרציני והמתוחכם יותר שלו (אם כי לעיתים התחכום נמצא רק בראש של אוזון), נראה שקצת פחות תופס בשנים האחרונות. סרטיו אמנם מקבלים מקום של כבוד ברוב הפסטיבלים הגדולים, אבל הם אינם אירועים קולנועיים מדוברים כפי שהיו. בעיני סרטו הגדול האחרון הוא "בתוך הבית", כאשר מאז לא רק שלא ממש התרשמתי מאף אחת מיצירותיו, את חלקן אפילו לא טרחתי לראות. השיא השלילי היה עם "קיץ 85" שפשוט הדהים אותי בכמה כמעט שום דבר בו לא עובד.

כמישהו שכנראה תמיד יזכור לאוזון חסד, וכמישהו שפאסבינדר הוא אחד הבמאים האהובים עליו בכל הזמנים (אם לא האהוב ביותר), בעיני "פטר פון קאנט" הוא יציאה משמחת מאוד, כזו שמנגנת על רוב הדברים שאני אימצתי לליבי כשהתאהבתי בקולנוע. הוא מן ממתק כזה ליודעי דבר, מהסרטים האלו שבעיקר מזכירים לך דברים טובים מהעולם התרבותי שבנית לעצמך.
עם זאת, אני לא כל כך בטוח האם הסרט הזה יעבוד היטב גם על האנשים שלא מחוברים לקולנוע הקווירי של אירופה באמצע המאה העשרים. הדמויות ב"פטר פון קאנט" משורטטות בקווים גסים למדי, אין איזשהן תפניות או הפתעות, והרגש לרוב מוקרב על מזבח המחוות והקריצות. גם איזבל אדג'ני, שאחרי כל כך הרבה זמן נראית שממש נהנית מהזמן שלה על הסט, גניבת ההצגה של סטפאן קרפון ("לופין"), התלבושות המרהיבות והמוזיקה, לא בטוח שישכנעו את אלה שאינם קהל שבוי. זה לא סרט שהייתי ממליץ עליו לקהל רחב במיוחד, אבל אלו שמכירים ומבינים את העולם בו הוא מתנהל, ירגישו שהם קיבלו שמונים דקות של מתנה מפתיעה ככה סתם פתאום.

הקרנה נוספת: 15.10, יום שבת, 20:30, טיקוטין

אז דיווח ראשון מאחורינו. מחר יהיה תורו של עופר, ומי יודע מה יביא יום.