• יום הולדת 12 לבלוג: חגיגות בת המצווה של סריטה
  • ״תראו אותם רצים״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קריוקי״ של משה רוזנטל מגיע לקולנוע
  • המתמודדים לאוסקר הבינלאומי הטוב ביותר - חלק ד
  • עושות נקמה
  • A24 מחכים לתרגום: מהדורת דאבל פיצ׳ר לסרטי
  • ״בחורים טובים״, סקירה לסרט החדש של ארז תדמור
  • כרטיס לגן עדן
  • סרטים חדשים: ״כרטיס לגן עדן״ עם רוברטס וקלוני
  • המתמודדים לאוסקר הבינלאומי - חלק שלישי
  • פרסי אופיר 2022: הזוכות, הזוכים והטקס
  • ״תא מספר 6״, סקירה לסרטו של יוהו קוסמאנן
  • ״לחיות את חייה״: סקירה ב-12 חלקים, פרולוג ואפילוג
  • ספטמבר חגיגי בסריטה: קולנוע ישראלי בהנחה

"כרטיס לגן עדן", סקירה

22 בספטמבר 2022 מאת אור סיגולי

רגע אחרי שסיימה את הקולג', ולפני שהיא מתחילה לעבוד במשרד נחשב, חייה של לילי (קייטלין דיוור) מקבלים תפנית של אגדה. במהלך חופשה קצרה בבאלי עם חברתה הטובה והפרועה ללימודים (בילי לורד, שכבר עשתה תפקיד דומה לצד דיוור ב"חורשות את הלילה"), לילי פוגשת בבחור מקומי חתיך בשם גדה (מקסים בוטייר) ומתאהבת בו בין רגע. לשמחתה זה הדדי, והיא מחליטה להישאר אתו באי. כעבור חודשיים מההיכרות הם מכריזים על נישואיהם. הכל די מופלא, אבל ללילי יש בעיה אחת – ההורים שלה. זוג קרייריסטי שרוחש זה לזו שנאה תהומית בעקבות גירושים מרים. הדבר המשותף היחיד להם הוא אהבתם ללילי, והם לא ייתנו לה לזרוק ככה את העתיד שלה. וכך, דיויד וג'ורג'יה (ג'ורג' קלוני וג'וליה רוברטס, שיודעת דבר אחד או שניים על הרס אירועים אחרי "החתונה של החבר שלי"), לראשונה מסכימים על משהו, נוסעים לבאלי ובהעמדת פנים של תמיכה בבתם למעשה מתכננים לחבל בחגיגה ולהחזיר את לילי הביתה.

בחרתי לפתוח את הסקירה בתיאור העלילה של הקומדיה הרומנטית "כרטיס לגן עדן" (Ticket to Paradise), כי היא טומנת בחובה מפתח מאוד משמעותי להנאה מהסרט הזה. בשילוב המיוחל של קומדיה ורומנטיקה, זה הוא השני שללא ספק, בעיני לפחות, בולט יותר במצפן שמוביל את הסרט. הנה העניין: כל אדם רציונלי יבין ואף יזדהה עם ההורים, אלו שהסרט הציב במרכז העלילה, כי באמת שהבחירות של לילי הן מאוד גחמתיות. מצד שני, אם מסתכלים על תולדות הקומדיה הקלאסית, דיויד וג'ורג'יה הנבלים הארכיטיפיים שתפקידם לעצור את ההתחדשות, למנוע מהדור הצעיר לצאת לחיים חדשים, ולהרוס את האהבה שמניעה את העולם. זה קצת מבלבל כי אנחנו יודעים שהם לא בסדר, אבל בעצם… הם קצת די בסדר, לא?

"כרטיס לגן עדן" מבקש מאתנו להסכים לנקודת הנחה מאוד יוצאת דופן שזה טוב, אפילו נהדר, שבחורה צעירה ומבטיחה תחליט לוותר על הכל לטובת מישהו שהיא מכירה חודשיים. כך הוא מתגלה כסרט שאולי יש בו שני גיבורים ציניים, אבל הוא סרט נטול ציניות לחלוטין. אהבה היא היעד האולטימטיבי, בטח כשסביבה נמצא גן עדן עלי אדמות – ואין לי ספק שמחלקת התיירות של אינדונזיה השקיעה בסרט הזה הון מטורף כי אני לא זוכר כזה תשדיר פרסומת יקר ואפקטיבי ללוקיישן. המקום הזה באמת נראה מושלם בכל אספקט, ולאחר הצפייה קשה לחשוב על יעד טוב יותר לנופש.
בעיני זה קצת חמוד, ובטח מרענן, במיוחד כי סוג כזה של נראטיב כמעט ולא קורה יותר, ויש משהו בנאיביות הדיסנית הזו, בסרט שדווקא מיועד לקהל בוגר, שמזכירה לנו משהו שחלף. זה מייצר איזשהו סנכרון יפה בין המהות והקונטקסט של הסרט הזה – משהו מפעם שמנסה להיות רלוונטי. ואם להמשיך עם הקו מעורר החיבה של הסרט, הלוואי ויצליח.

ל"כרטיס לגן עדן" יש איזושהי חשיבות די משמעותית בנוף הקולנוע, ועל זה ארחיב בהחלט עוד מעט, אבל לפני זה קצת תלונות, כי עם כל הכוונות הטובות, יש כמה אלמנטים של אכזבה בסרט, רובן ככולן קשורות לתסריט שלו. אז כבר אמרתי שאני זורם עם התפיסה הנאיבית שלו, ועם הדגש על ה"רומנטית" בקומדיה רומנטית, אבל במקביל יש פה הזנחה של המילה הראשונה בצמד.
זה סרט מאוד משעשע, הקהל שסביבי צחק בקול רם מדי פעם, וגם אני חייכתי לא מעט ובאופן כללי היה לי קל ליהנות ממנו. יחד עם זאת, הייתה לי הרגשה מאוד גדולה של פספוס. התסריט שכתבו אול פארקר (שגם חתום על הבימוי החינני) ודניאל פיפסקי מרגיש כמו דראפט ראשון. זה מתחיל ממש בשניות הראשונות כאשר אנחנו מקבלים את המידע החשוב על ההיסטוריה הזוגית של דיויד וג'ורג'יה דרך מלל שמסופר לדמויות שאין להן שום חשיבות עלילתית ולא נראה אותן יותר. הדרך הכי עצלה שאפשר לחשוב עליה. באותה מידה היה אפשר לחלק לנו עלון בכניסה, זה היה קולנועי ומעניין באותה המידה.
זה יאפיין גם את שאר הסרט, במיוחד בכל מה שקשור לבדיחות והגאגים. מאוד ברור שעוד סיבוב של עבודה על הבדיחות הייתה הכרחית. הבסיס קיים, אבל ראינו כבר איך לוקחים סיטואציה כזו והופכים אותה לשלמות קומית ב"החתונה של החבר שלי" (בואו, תנסו להתווכח אתי על זה). נראה שבכל רגע הכתיבה מתפשרת על הפאנץ' הכי צפוי, חלופת המילים הכי מובנת מאליה. זה סרט שרוצה לתת לקלוני ורוברטס חומר של קארי גראנט ואיירין דאן בסרטים כמו "אשתי המועדפת" ו"האמת האיומה", שתי פסגות של קומדיה שמראות איך סרטים בני שבעים יכולים להרגיש טריים יותר מכאלו החדשים, ורק מראה כמה הלכנו אחורה.
לא יכולתי להפסיק לחשוב איך הסרט הזה היה מרוויח מאיזה מעבר של פיבי וולר-ברידג' או אפילו ניקול הולופסנר כדי להשחיז את ההומור, לקחת אותו חצי צעד קדימה לעבר הקצה כדי להוציא אותו מהחיק הנעים והקל מדי שהוא נח בו. למעשה, אני אפילו יכול להגיד שהגבתי באופן רגשי יותר לסצנות הדרמטיות שבו, הרבה לפני הביטים הקומיים.

התמונות באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט

אבל האמת שיש משהו גדול יותר ב"כרטיס לגן עדן", משהו שקצת מסיט את הצורך בבדיקת הציציות הזו שמגדירה ביקורת סרט. העניין עם ההפקה הזו היא שמדובר בחיה כל כך נדירה, שאני חייב להודות שעוד לפני הפריים הראשון התרגשתי רק מעצם היותה.
"כרטיס לגן עדן" הוא קומדיה רומנטית למבוגרים, בכיכובם של שחקנים מבוגרים, שמופצת רק על המסך הגדול. מה שפעם היה הדבר הכי מובן מאליו בעולמות הקולנוע המסחרי כיום הוא כל כך מוזנח, כל כך דחוי, שאין ספק שצריך להודות למי שזה היה בממשלת אינדונזיה שהחליט לשפוך עליו כסף (סתם, אני לא יודע אם זה באמת המצב, אבל אני אהיה בהלם אם אין שם תקציב מעורב).

עברו שש שנים מאז כיכב ג'ורג' קלוני בתפקיד ראשי בסרט על המסך הגדול, ולא מדובר באיזה אושיה שולית, אלא באחד מכוכבי הקולנוע הגדולים של תחילת האלף, מישהו שכל טקס אוסקר שני העניק לו מועמדות, ואף הפך אותו לזוכה כשחקן משנה על "סוריאנה". מה שעוד יותר משעשע הוא שהפעם האחרונה שזה קרה (קלוני אמנם כיכב בסרט שגם ביים, "שמי חצות", אבל זו הייתה הפקת נטפליקס שמיודעת לסטרימינג) הייתה גם היא לצד ג'וליה רוברטס, ב"מפלצת הכסף", סרט שאני די בטוח שהייתי היחיד שמצא בו דברים חיוביים.
הפעם האחרונה שג'וליה רוברטס, בקלות אחת הכוכבות הגדולות ביותר בתולדות הקולנוע המודרני, כיכבה בסרט שיועד לקולנוע היה "בן חזר הביתה" מ-2018, דרמה צנועה שלא זכתה ליחס המגיע לה (רוברטס נשדדה ממועמדות לאוסקר עליו). הקומדיה האחרונה שלה בתפקיד ראשי הייתה "לארי קראון", לפני 11 שנה.

מעבר לשחקנית שלו, יש משהו משותף ל"מפלצת הכסף", "בן חזר הביתה" ו"לארי קראון". כולם היו כישלונות עצומים. הקהל לא הגיב אליהם טוב, והאולפנים הפנו אליהם את גבם. בתחום הקומדיה למבוגרים זה בכלל קיצוני, ולא חדש לנו שהעולם הזה נדד לעולם המיקרו-באדג'ט או לסטרימינג, אך חסרונם עדיין מורגש. זה גם היה חלק מהאפיל של "העיר האבודה", שבא, עשה כסף, ונעלם במעמקי התודעה, מחכה אולי להתגלות בהמשך שוב.
אז אמנם "כרטיס לגן עדן" לא מאפשר לשני המגה-סטארים שלו תצוגות יכולת שאנחנו יודעים שקיימים בהם, ובטח לא מאתגר אותם בשום אופן, להוציא את סצנת הערק, כמובן. אבל לשבת באולם ולראות את שני אלה על המסך שוב הזכיר לי תקופה של קולנוע מפעם, וגם אם לא בהכרח "ישן וטוב", כזה שיש לו משמעות, יש לו מקום, וכולי תקווה שגם יש לו קהל.

שני אלו הם גם יותר מסתם שחקנים. קלוני ורוברטס לא רק מייצגים את תום עידן הכוכבים, אלא האנרגיה שהם מייצרים ביחד מצדיקה את סכומי העתק שזרקו עליהם בימיהם הגדולים. אני כמובן לא אשווה אותם לגראנט ודאן, שאת סרטיהם המצוינים יחד הזכרתי בהתחלה, אבל כן אומר שאתם קוראים טקסט מאת מישהו שהסצנה הראשונה של השניים ב"אושן 11" מ-2001 היא אחת האהובות עליו ביותר בתולדות הקולנוע, לא פחות. מופת של כתיבה ותזמון ("אתה שקרן וגנב", "שיקרתי רק לגבי היותי גנב"). הם שני שחקנים מעולים בעיני, שאני לנצח אתייצב לכל איחוד שלהם, ונחמד לי לחשוב שיש עוד כמותי, אבל נצטרך לחכות לנתוני הקופות כדי להיות בטוחים. נראה מה יהיה עם הפצתו בארה"ב. אני מקווה לטוב ומצפה לגרוע.

"כרטיס לגן עדן" הוא סרט שיכל להיות יותר טוב. הרבה הרבה יותר טוב. מצד שני, הוא בכל זאת מספק מנת פחמימה נעימה ומהנה למדי, שמחזירה אותנו לתקופה אחרת. וחוץ מזה, בין הסרט הזה, ל"חתונה בהפתעה" ול"אין גברים כאלה" שייצא בהמשך, אני יכול לחתום לכם שמספר כתבות יצוצו בקרוב עם הכותרת "שובה של הקומדיה הרומנטית?". אני לגמרי בעד הטרנד הזה, אם מישהו שואל.