"מתכון לחיים" ו"אשתי המועדפת", סקירת סקרובול כפולה
8 באוגוסט 2022 מאת אור סיגוליחודש יולי של 2021 נחקק אצלי בזיכרון בזכות שני ערבי שישי מופלאים וספונטניים, שניהם התרחשו בעקבות פרויקט מפסידי האוסקר. בזה הראשון, התכנון היה לצפות ב"חשמלית ושמה תשוקה", עליו רציתי לכתוב כחלק מהפרויקט, וכשהוא הסתיים כנראה לא היה לי כוח לצאת אז החלטתי להשלים את "מקום תחת השמש", שותפו להפסד ב-1951. זאת הייתה הצפייה הראשונה שלי למאסטרפיס של ג'ורג' סטיבנס. אני לא זוכר מתי זה הסתיים, אבל משם המשכתי להשלמת תמונת המועמדים מהשנתון עם "סיפורו של בלש". אם זה לא הספיק, ובאמת שאין לי מושג מאיפה הבאתי את הכוחות, המשכתי לעוד נציג של 1951, הפעם די רחוק מהאוסקר, "האיש בחליפה הלבנה" עם אלק גינס. מרתון של ארבעה סרטי 1951 בלילה אחד. היה היסטרי.
סוף שבוע לאחר מכן מצאתי את עצמי בבית הורי, כנראה בייביסיטר על הכלב שלהם לא בטוח, וכדי להמשיך את פרויקט המפסידים צפיתי ב"האיש הרזה" מ-1934. בסוף הצפייה החלטתי לא לכתוב עליו, אבל כדי לשחזר את הצלחת הסופ"ש הקודם עשיתי מרתון נוסף של קומדיות סקרובול משנות השלושים עם וויליאם פאוול והמשכתי ל"אישי גודפרי" ו"בעקבות האיש הרזה". יום לאחר מכן צפיתי ב"האמת האיומה", שבסופו של דבר הפך לפרק.
מאז אותו יולי, אם אין תוכניות מסעירות מדי או כשנזכרים כמה עולה בירה בפאבים של תל אביב, ימי שישי מושלמים בשבילי הם השלמות קלאסיקות, אם אפשר אז באופן מרתוני. לצערי זה לא מצליח להתקיים יותר מדי (אולי בעצם זה חדשות טובות, לפחות נותרו לי איזשהם חיי חברה), אבל אני משתדל לחזור אליהן כמה שניתן. לאחרונה צפיתי בשניים כאלה, "מתכון לחיים" של ארנסט לוביטש ו"אשתי המועדפת" בכיכובה של הפלא איירין דאן. אחד מהם התגלה כמוצלח, השני כפחות, אבל מכיוון שבסריטה אנחנו מנסים גם לחזור לקולנוע הישן, בין אם בהסתכלות עכשווית או סתם כדי לחגוג את המקורות, חשבתי שזה יכול להיות דאבל נחמד. אז הנה.
"מתכון לחיים" – Design for Living
ב-1934 הוכלה על הוליווד צנזורת קוד הייז, שכונתה כך על שם האיש שכתב אותה, וויליאם הייז. זה היה חלק מניסיון של תעשיית הקולנוע לנקות את שמה אחרי שני עשורים של דקדנטיות ואיבוד מוסריות מוחלט שהרחיקו את הקהל מאולמות ההקרנה. הייז, יועץ חיצוני מטעם הממשל, הגיע להוליווד וכתב רשימת חוקים נוקשה שמפרטת כל מה שאסור להראות בסרטים, כדי לזכות שוב בחיבת הקהל האמריקאי השמרני. קוד הייז התפוגג איפשהו בסוף שנות השישים, פותח תקופה מרהיבה של קולנוע הוליוודי, אבל האמת היא שההשפעה שלו עדיין ממשיכה בצורה זו או אחרת.
בעקבות קוד הייז אנחנו רגילים לתפוס את תור הזהב של הוליווד כתקופה מאוד שמרנית, נטולת עוקץ, שגם אם הביאה לכמה מהסרטים האהובים והמשפיעים ביותר אי פעם (לעיתים בזכות האיסורים שגרמו לקולנוענים מוכשרים לחשוב יצירתית) נראה שיש בה משהו מאוד חלבי. זאת אחת הסיבות שהסרטים שנעשו לפני כניסת קוד הייז מרגישים נועזים במיוחד. אני זוכר למשל שכשראיתי את "כנפיים", זוכה האוסקר הראשון אי פעם, שנעשה עשר שנים לפני קוד הייז, נדהמתי כשקלרה בו הופיעה בגב חשוף. זה הרגיש כמו שבירת כל הטבואים בעולם, למרות שבעצם לא היה מה לשבור. זו גם התחושה מהצפייה ב"מתכון לחיים".
את הסרט ביים ארנסט לוביטש ב-1933, ממש שנייה לפני שהפך לאחד הבמאים הבולטים של תור הזהב. הסרט הזה היה חלק ממאמץ אחרון לאתגר את התפיסה השמרנית כל עוד אפשר (האולפנים ידעו שקוד הייז עומד להיכנס לתוקף כל רגע), וכנראה להרוויח עוד כמה צופים. זה עבד, והסרט הזה להצלחה עצומה.
אמנם בעיני זה איננו אחד מהסרטים הגדולים של התקופה בשום אופן, אבל הוא בכל זאת שרד ודרכו אפשר לראות איזו ריגרסיה עברה הוליווד. שוט הסיום שלו היה בשבילי תדהמה די גדולה, כזו שמרגישה מתקדמת כמעט כמו זה של "חמים וטעים" (שנעשה במהלך תקופת הייז, ודי מטורף שעברה את הצנזורה).
המחזאי בן הכט, בדרכו להיות אחד התסריטאים הבכירים של הוליווד הקלאסית (אמנם כבר היה לו אוסקר בן ארבע, ועוד אחד בדרך, אבל עבודותיו המפורסמות הן "הנודעת" של היצ'קוק, "אנקת גבהים" ועוד עשרות תרומות לתסריטים דגולים עליהם לא קיבל קרדיט), נשכר לעבד את המחזה המצליח של נואל קווארד, ממנו נותר מעט מאוד במעבר למסך. הוא נפתח כאשר שני חברים אמריקאים, מחזאי וצייר, פוגשים ברכבת לפריז את ג'ילדה, קריקטוריסטית צעירה ומסעירה, ומתאהבים בה באותו הרגע. הם יודעים שהאישה הזו היא איום לחברות שלהם, וממש מנסים לשכוח ממנה, אבל נכשלים די מהר. וכן, זה בהחלט מזכיר בצורה חשודה להפליא את "ז'יל וג'ים", למרות שהספר עליו מבוסס המאסטרפיס של טריפו יצא לאור עשרים שנה לאחר הסרט הזה.
לעומתו, "מתכון לחיים" מציג תמונה אופטימית הרבה יותר: במהלך מספר אירועים בחייהם הבוהמיינים של השלושה, הם נפרדים ונפגשים, וברגע שג'ילדה מחליטה להתפשר על נישואים עם איש מהוגן ומשעמם למדי, הם חוזרים לחייה, בידיעה שהם יהיו שלמים רק עמה והיא איתם. זה מביא לאותו שוט סיום שהזכרתי – שהוא כמובן בגדר ספויילר אבל אי אפשר לדבר על מהות הסרט בלעדיו – בו ג'ילדה בורחת מאירוסיה, ויושבת ברכב נוסע בין שני הגברים שלצדה, מנשקת על השפתיים אחד מהם, ואז פונה הצידה ומנשקת את השני. כולם מרוצים.
אני באמת לא יכול לחשוב על סרט הוליוודי שיתמוך בתפיסה הליברלית הזו אפילו כיום. וזה קצת מדכא.
ההנאה היחסית מהסרט טמונה לדעתי בשני אלמנטים ממנו, או שאולי יהיה נכון לכתוב שלושה. הראשון הוא הדיאלוגים של הכט, שכאמור לקח לעצמו חירות אומנותית גדולה ביחס למחזה, בהם יש לא מעט הברקות וקצב. זו כנראה לא הגדולה שבעבודותיו, אבל ברור מפה איך הפך האיש לאחד הקולות המזוהים ביותר עם הקולנוע הקלאסי. השניים האחרים הוא שתי צלעות מתוך משולש השחקנים: פרדריך מארץ' כטום צ'יימברס המחזאי ומרים הופקינס כג'ילדה.
השניים כבר הופיעו יחד בסרט שנתיים לפני כן, "דוקטור ג'ייקל ומיסטר הייד", עליו זכה מארץ' בן ה-34 באוסקר הראשון שלו (הבא יגיע 15 שנים לאחר מכן בזכות "שנות חיינו היפות ביותר"). הופקינס, הצעירה ממארץ' בחמש שנים, גילמה שם את אייבי פירסון, הכלואה במערכת יחסים עם שני צדדיו הקוטביים של גיבור הסרט. אלו היו ממש צעדיה הראשונים בהוליווד, ובזכות "דוקטור ג'ייקיל ומיסטר הייד", יחד עם "צרות בגן עדן" מ-1932, שיתוף הפעולה הקודם שלה עם לוביטש, כבר נחשבה לאחת הכוכבות הזוהרות של ימיה ובמיוחד האומץ שלה לקחת פרוייקטים קצת יותר "פרובוקטיביים".
לעומת שני חבריה לסרט הזה, נראה שהמורשת של הופקינס המוכשרת דהתה עם השנים, כנראה בעקבות שתי צמתים משמעותיים בחייה המקצועיים – הראשון הוא שסירבה לתפקיד הראשי ב"זה קרה לילה אחד" שהביא לקלודט קולבר את האוסקר, והשני הוא שהפסידה את התפקיד הנחשק של סקרלט או'הרה לאיזו שחקנית בריטית לא מוכרת בשם ויויאן לי. עם זאת, הופקינס נחשבת לאחת מחלוצות שחקניות הטלוויזיה לאחר שהחליטה להשקיע שם את זמנה ומרצה במקום מסך הכסף. שני סרטיה האחרונים הם בתפקיד משנה ב"הרדיפה", יצירת המופת ההוליוודית שאף אחד לא זוכר, ו"בית הזוועות של הוליווד" מ-1970, שיצא שנתיים לפני שנפטרה.
גם הופקינס וגם מארץ' הם סיבה מספיק טובה לראות את "מתכון לחיים", אבל באמת שיש להם הישגים גדולים יותר בסרטים טובים יותר.
הצלע השלישית של הסרט הוא כנראה השחקן המוכר והפופולרי ביותר מבין כולם, אחת האושיות המזוהות ביותר של הוליווד הקלאסית, אבל כיום אפשר להודות שהוא היה יותר יפה מאשר כשרוני. זהו גארי קופר התמיר והמרשים, שההיסטוריה שלו שזורה בזו של הוליווד. הוא הופיע ב"כנפיים" בתפקיד משנה טרגי, ומשם פילס את דרכו כאחד הכוכבים הגדולים של הקולנוע. הוא אפילו הגיע למעמד של שני פרסי אוסקר, הראשון עם "סרג'נט יורק" ב-1941 והשני "בצהרי היום" עשור לאחר מכן. קופר גם היה ידוע כאישיות פוליטית מהצד הרפובליקני, אבל על אף שיוכו לפן השמרני של המפה, הוא אחד מהבודדים שלא רק סרב לנקוב בשמותיהם של אנשים בוועדות הסנאט לפעילויות אנטי-אמריקאיות במסגרת ציד המכשפות של מקארטי, אלא גם תמך פומבית בכאלו שנאשמו, כמו למשל התסריטאי של "בצהרי היום", קארל פורמן.
חשיבותו של קופר לקולנוע אינה מוטלת בספק, אבל לאחרונה נחשפתי למספר טענות שהוא רחוק מלהיות אחד השחקנים הגדולים של המסך הגדול, כפי שמורשתו מעידה, לא רחוק ממה שקרה עם זוכה אוסקר שמרן נוסף, צ'רלסטון הסטון. "מתכון לחיים" בהחלט לא יהיה כתב ההגנה שלו, בטח כשהוא מתמודד מול כישרונות כמו הופקינס ומארץ'.
אבל קופר רחוק מלהיות הסיבה שאני מצאתי את הסרט קצת מתיש וארכאי (מבחינה קולנועית, כמובן). בשונה מהרבה סרטים מתקופתו ששרדו וממשיכים להיצפות ולהיחגג גם היום, על אף שהוא מאוד מתקדם בתפיסת העולם שלו, הקולנוע שלו מאוד מסורבל ולא מסעיר. אתוודה שלא ראיתי הרבה מסרטי לוביטש, וזה לגמרי חור השכלתי שלי, אבל אלו שראיתי לא מאוד הרשימו אותי או יצרו אצלי עניין גדול מדי. אני מעריך הרבה אלמנטים בסרטיו – במיוחד ההופעות ובעיקר בחירות הליהוק שלו – אבל בסופו של דבר אין להם את הברק והדרייב של יצירות אחרות מהזמן ההוא. גם "מתכון לחיים" בעיני לא מאוד מחזיק, על אף שהוא סרט קצר יחסית (והלוואי שהוליווד תיזכר שאפשר לספר סיפור בפחות משעתיים וחצי) הוא לא מאוד מצחיק, לא מאוד מעניין ונראה כאילו הכל מתנהל בו בעצלתיים, חלק מפס ייצור בלי הרבה תשוקה.
אני לוקח המון צעדים אחורה בדברי אלו כי אולי יש משהו שאני מפספס, בכל זאת מדובר באחד היוצרים החשובים ביותר בתולדות האומנות השביעית. אבל אם אני מעמיד אותם בשורה אחת עם שאר הגדולים – והסרט הבא בסקירה הזו יוכיח את זה – אני לא מוצא בסרט הזה ספציפית משהו שיהפוך אותו לצפיית חובה, או אפילו מהנה ברמה הבסיסית, להוציא את חשיבותו התרבותית, ואת עמדתו המוסרית, שהייתה פעם חלק מהתרבות הפופולרית וכנראה לא תחזור.
"אשתי המועדפת" – My Favorite Wife
קצת קשה לקטלג שחקנית שהייתה מועמדת לאוסקר חמש פעמים כמישה שאיננה מוערכת כראוי, אבל איכשהו זה המצב עם איירין דאן. מבין כל השמות הגדולים שחקקה הוליווד הקלאסית בדברי הימים, קשה לחשוב על מישהי שנזנחה בקונצנזוס הכללי כמו דאן, שבפרויקט האוסקרים שלי הופיעה פעמיים – ב"סימארון" וב"האמת האיומה" שם הייתי רחוק ממעודן בהתלהבות שלי ממנה.
איירין דאן הייתה בת 42 בזמן צילומי "אשתי המועדפת", אחרי מעל עשרים סרטים וארבע מועמדויות לאוסקר (החמישית והאחרונה תגיע ב-1948), וגם הפעם מוכיחה שהיא אחת המתנות שהעניקה הוליווד לעולם. פה היא שוב משתפת פעולה עם בן זוגה ל"האמת האיומה" קארי גרנט, ושני אלו בלבד הם סיבה מספיק טובה להכניס אותם לרשימת הצמדים הקולנועיים הטובים ביותר אי פעם. אני מתנצל על המילים הגדולות שאני משתמש בהן, זה פשוט שהאישה הזו חייבת לקבל את מקומה הראוי בין הגדולות ביותר.
"אשתי המועדפת" הוא קומדיית סקרובול בהפקתו של אחד מגדולי הבמאים של הסוגה הזו, לאו מקארי (שאחראי לא מעט להצלחותיה של דאן, בין אם "האמת האיומה" או "רומן בלתי נשכח"). את עמדת הבמאי קיבל גארסון קנין, שהיה מפורסם יותר כמחזאי ("רק אתמול נולדה") וזהו כנראה סרטו הידוע ביותר.
התסריט, שנכתב ישירות למסך על ידי מקארי עם בלה וסם ספיווק (שהיו מועמדים על כך לאוסקר, והפסידו ל"קומי, אהובתי" שאיש לא זוכר), מציב במרכזו עלילה מאוד מטופשת שהיא לחלוטין תרוץ לסיטואציות קומיות בלי להרגיש רע עם שום דבר: לפני שבע שנים איבד ניק ארדן (קארי גרנט) את אלן, אשתו ואם שני ילדיו (איירין דאן), לאחר שנעלמה במהלך משלחת מחקר. אחרי שהתאושש מהאבל הכבד הוא מצא לעצמו אהבה חדשה (גייל פטריק) והחליט לשאת אותה לאישה. מה שניק לא תכנן הוא שביום נישואיו תחזור אלן, שמסתבר שלא מתה אלא שהתה על אי מבודד במשך כל הזמן הזה מחכה להצלה, ובזמן שלבו עדיין שייך לאשתו הראשונה, ניק מוצא את עצמו בין שתי נשים. במקביל הוא מגלה שאלן לא הייתה לבדה על האי כל הזמן הזה, אלא בחברת ניצול אחר בשם סטיבן בורקט, שהוא על הדרך גם אתלט חתיך ועשיר, ועם זה בכלל קשה לו להתמודד.
באמת שכמעט אין צומת אחת בסרט הזה שהגיונית מבחינה עלילתית, מחזרתה של אלן, לחוסר ההתמודדות של ניק, לבלבול של ביאנקה אשתו החדשה, וכל מהלך שרקחו התסריטאים כדי להקשות על הדמויות שלהן. אבל זה באמת לא משנה מכיוון שכל סצנה וסצנה היא סילון של קומדיה ברמה שלא התיישנה כמעט בכלל. מסצנת הפתיחה בבית המשפט עם הופעה אדירה של גרנוויל בייטס השופט (שגם הלך לעולמו באותה שנה, לאחר שהשתתף בלא פחות מעשרה סרטים. אולי זה מה שהרג אותו) ועד מילולית כל שנייה של איירין דאן על המסך, "אשתי המועדפת" הוא פשוט שמונים וארבע דקות של קומדיה רומנטית כל כך מספקת, שאפילו כשהדברים חסרי אמינות לחלוטין אי אפשר למחוק את החיוך.
לזכות דאן כמה מהרגעים הכי מוצלחים של הסקרובול בסרט הזה, בין אם סצנת מוכר הנעליים המתחזה, הנפילה לבריכה, וכל סצנות בית המשפט בכיכובה. זה כמובן לא לקחת מקארי גרנט, עם שוט המעלית המפורסם, שבעיני עומד כמו בבואת מראה נהדרת למי שאפשר לומר שירש אותו שישים שנה לאחר מכן, ג'ורג' קלוני עם שוט המעלית המופלא של "רומן לא חוקי".
אני תמיד מופתע מכמה הקומדיות הנושנות האלו מצליחות להוציא ממני פרצי צחוק רמים, וזה כיף שאין לתאר, לחוות שוב איך יש דברים שהזמן לא יכול לגעת בהם. בעולם שבו הקומדיות הרומנטיות נמחקו לחלוטין, או הפכו לתוצר בינוני של נטפליקס, "אשתי המועדפת" מוכיח לנו איך עושים את זה כמו שצריך וכמה הנאה הן יכולות לתת לנו, גם אם עברו שמונים שנה מאז.
תגובות אחרונות