• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • סרטים חדשים: ״הפייבלמנים״ של סטיבן ספילברג
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון
  • ״הספינה האחרונה״ וגם ״זה מספיק שחור בשבילך?״
  • ״אל תדאגי יקירתי״, סקירה לסרט של אוליביה וויילד
  • Causeway סקירת אפל+ לסרט
  • הפנתר השחור: וואקנדה לנצח

אימת החודש – מאי 2022: "לא תהיי לבד", "בקיעה", "אין יציאה"

31 במאי 2022 מאת אור סיגולי

זאת כנראה הפתיחה הכי משונה של אימת החודש אי פעם, אבל אני חייב לספר לכם את זה.
לפני כמה שבועות החליט לוח השנה לארגן לנו יום שישי ה-13, ולקראתו הגיעה אלי הפתעה גדולה בדמות פנייה ממישהי שאינני מכיר באופן אישי עם הזמנה לערב צפייה, רק כי היא ואחד מחבריה קוראים אדוקים של אימת החודש. אפילו הוצע לי טרמפ מדירתי אל ראשל"צ.
מצד אחד זה שימח אותי והחמיא לי מאוד, מצד שני זה נשמע בדיוק כמו התחלה של יותר מדי סרטי אימה, אז אחרי שהודעתי לכל חברי שאם אני נעלם ידעו היכן לחפש אותי, הגעתי למפגש, שם גילית בעיקר אנשים מאוד נחמדים ולא מעט פיצות טבעוניות, כך שחד משמעית היה כיף גדול. בחיים לא חשבתי שהפינה הזו עוד תביא אותי למפגשים חברתיים, אז אני מנצל את המעמד להגיד להם תודה על ההזמנה, ואיזה מעולה שאפילו לא נחטפתי בסוף.
באותו ערב ראינו שני סרטים. הראשון היה "משחקת באש", העיבוד הנוסף לספר של סטיבן קינג, שעליו לא ארחיב במילים גם כי אני הוא לא ממש סרט אימה, וגם כי הוא סרט מאוד רע. מה שנבחר לאחר מכן היה סוג של נקמת הקארמה בי, כי הנוכחים בחדר פשוט לא הסכימו לשום דבר אחר מאשר "העצבות", עליו קראו באימת החודש הקודמת, אז הכרזתי עליו כאחד הסרטים הכי אכזריים שראיתי בשנים האחרונות. בהחלט לא תכננתי לשבת מולו שוב, כי גם לי יש גבול, אבל המועצה החליטה וכך אכלתי את הדייסה שאני בישלתי. מה שכן, הסרט התקבל מעולה אצל יושבי הבית, אז יש בזה נחמה.
חד משמעית אחד הדברים הכי משונים ומוצלחים שקרו לי לאחרונה, והזכיר לי למה אני עושה את הדבר הזה פאקינג עשר שנים.

זה גם נתן לי את המוטיבציה לא לוותר על מאי, כי האמת היא שאל אימת החודש הזו אני מגיע עם הלשון בחוץ לאחר תקופה די צפופה, ועם דוקאביב זה בכלל הותיר לי מעט מאוד זמן. אבל הנה הצלחנו, עם מבחר די מגוון של שלושה סרטים בשפות שונות, שמציגים טווח די רחב של עשייה, גם אם כולם עוסקים באימה של חיי נערה או אישה צעירה. חלקם אמנם רק מפלרטטים עם ז'אנר האימה, אבל זה אפילו הופך אותם למעניינים יותר. זה אולי אימת החודש הראשונה של 2022 בה קל לי להמליץ על כל הסרטים בה, אז אני מרוצה בגדול.

"לא תהיי לבד" – You Won’t Be Alone

אם לצטט את איזבלה רוסליני ב"המוות נאה לה": ועכשיו – אזהרה!
"לא תהיי לבד", הפקה אוסטרלית-סרבית-בריטית שנחשפה בסאנדנס האחרון והגיעה לשירות הסטרימיג פיקוק, אמנם מתנהלת בתוך עולמות האימה והפולקלור, ומציגה קיום מלא פחד וכאב, אבל השפה הקולנועית שלה מעט שונה. מה שמתחיל כמו מטריטוריות "המכשפה" או "מכשפת הצהריים" מתגלגל למשהו שהושווה בצדק לקולנוע של טרנס מאליק, ואותי לקח למקומות כמו "אורלנדו" או "סיפור רפאים". זו יצירה פואטית מאוד, שקטה, מהסוג שלגמרי עלולה למתוח את גבולות הסבלנות של כמה מהצופים. בעיני לפחות זה סרט מרהיב ומיוחד, אחד מהבולטים באיכויותיו שראיתי השנה, גם אם הוא לעיתים מרגיש שקצת משתהה במקום יותר מדי. אלו שמחפשים קולנוע קצת יותר מדיטטיבי שמנסה לפצח משהו בחוויה האנושית ולא בהכרח לנטוע חרדה כנראה ימצאו אותו ראוי.

זהו סרט הביכורים של גורן סטולבסקי, במאי אוסטרלי-מקדוני, וכבר לפי הקאסט הבינלאומי שאיגד, חלקם מופיעים בתפקידים ללא דיאלוגים כלל, אפשר להבין הוא שאף לקסום בעיקר לאנשי הארט האוס. בקאסט הזה תוכלו למצוא את נומי ראפאס השוודית ("טלה", "פרומותיאוס"), אליס אנגלרט האוסטרלית ("יצורים יפהפיים", "בפחד"), אנאמריה מארינקה הרומניה ("ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים"), פליקס מאריטו הצרפתי ("פרא", "120 פעימות בדקה"), אנה דוברושי היוגוסלבית ("שתיקתה של לורנה") ועוד. שמות שיכולים להפנט כל אוהבי פסטיבלי קולנוע באשר הם.
"לא תהיי לבד" מתחיל ממש כמו אגדה אפלה במקדוניה של המאה ה-19, כאשר מכשפה בלקנית שביכולתה לשנות צורה רוצה לקחת את תינוקתה של אישה כפרית. האמא נחרדת ומבטיחה למכשפה שאם תחוס על חייה היא תעניק לה את ילדתה כאשר ימלאו לה 16. לאחר שנחתם ההסכם בדם, האמא מחביאה את בתה היחידה במערה, שם היא חיה בלי קשר לעולם החיצון, בתקווה שהמכשפה לא תגיע אליה אבל זה כמובן לא המצב. המכשפה לוקחת את העלמה איתה, אבל אופייה המרדני ושאיפתה לעצמאות של הצעירה מוציאים אותה לדרך חדשה. כאשר היא מגלה שגם לה יש את היכולת לשנות צורה, היא יוצאת למסע בין הכפרים והחוות של המקום, עוברת מגוף לגוף, וחווה את האנושות על כל עוצמותיה בין אם חוויות של דיכוי, מיניות, אהבה, הורות, גבריות ונשיות.

לוקח קצת זמן להבין את המהות הטרנסנדנטלית של הסרט, ולשחרר את התפיסה שאנחנו פחות בעולם של מכשפות ויצורים, אלא יותר של הרהורים על בדידות, קנאה וגאולה. כשאני כותב את זה אני מבין כמה זה לא נשמע מסעיר במיוחד, אבל אותי הסרט כן תפס באיזשהו שלב ופשוט ריגש אותי נורא. כמובן שגם העשייה של הסרט עוזרת, בין אם הצילום בפריים אקדמי של מתיו צ'אנג (התמונה הראשית למעלה לקוחה מהסרט הזה), המוזיקה של מארק ברדשו ("כוכב בהיר"), והופעות השחקנים שלמעשה רובם צריכים לגלם את אותה הדמות שרק ניבטת מעיניהם. החלק החלש ביותר הוא בעיני העבודה של אנאמריה מרינקה, שמצד אחד עטויה באיפור כבד ומעורר רתיעה, אבל ההתנהלות שלה היא כשל אישה חיננית לגמרי, ואפילו קצת מודרנית. משהו בבחירה המנוגדת הזו לא לגמרי הסתדר לי.
זה לא הסרט הראשון שהייתי ממליץ לקהל אימת החודש, אבל לאלו שרוצים אלטרנטיבה לסרטי הקיץ של נטפליקס, ומשוועים לאיזו סנונית שתזכיר לנו שפסטיבלי הקולנוע הישראלים ממש מעבר לפינה, זה בהחלט משהו להוסיף לרשימה.

"בקיעה" – Hatching

בכל (כמעט) עשר שנות אימת החודש, אני לא בטוח אם אי פעם היה לנו סרט מפינלנד, אבל באמת שעברו פה כל כך הרבה סרטים שקשה לי להתחייב. אני זוכר בוודאות שהיה סרט שהתרחש בפינלנד ("לעזאזל"), אבל זה לא נחשב. אם אכן זה המצב, קבלו את סרט האימה הפיני הראשון שלנו, "בקיעה", מאת האנה ברגהולם.
בדומה ל"לא תהיי לבד" הסרט של ברגהולם גם הוא בוגר סאנדנס 2022, גם הוא עוסק בחוויות של נערה, וגם הוא משתמש בתבניות סרטי האימה להגיד משהו מעבר לחוויית רכבת שדים. עם זאת, אותו הרבה יותר קל לקטלג כסרט ז'אנר, הפעם נגיד מסוג מפלצות נקרא לזה, והוא בטח יותר מתקשר ומבדר.

המקרה עם "בקיעה" גם יצריך ממני לעשות משהו קצת שונה, כי יש שתי דרכים לדון בו. הראשונה ברמת פני השטח, והשנייה היא להתייחס לליבה ולסאבטקסט שלו. הבעיה היא שקשה להגיע למקומות האלו בלי ספויילרים, דבר שאני מאוד מקפיד לא לעשות באימת החודש. לדעתי מאוד לעניין לדבר על כך, ולכן אחלק את הטקסט על הסרט לשניים – הראשון יהיה מבט כללי יותר, ואז, לאחר אזהרה, אכנס קצת יותר לעניינים למי שראה או שלא אכפת לו לדעת קצת יותר.

אז בלי לחשוף יותר מדי בשלב זה, "בקיעה" הוא סיפורה של נערה מתבגרת בשם טיינה (סירי סולאלינה) אשר חיה בבית גדול ומטופח עם הוריה ואחיה הקטן. אמה של טיינה (סופיה הייקלה) היא בעצם ראש המשפחה, שלא רק מתחזקת בלוג על חייהם המושלמים למראה, אלא גם דוחפת את טיינה להצטיינות ומשמשת כדמות מאוד דומיננטית, בטח אל מול האב שנראה כאילו סתם נמצא שם. מנסיבות שלא אפרט כרגע, טיינה מוצאת ביצת עורב נטושה ומחליטה לקחת אותה אליה הביתה, מחביאה אותה בין הסדינים. ממש יום לאחר מכן היא מגלה שהביצה גדלה לממדים די עצומים, ומשהו עומד לבקוע ממנה. במקביל היא נאבקת על מקומה בנבחרת ההתעמלות, כאשר ילדה חדשה עלולה לתפוס את מקומה אם לא תצליח לבצע תרגיל סלטה מורכב.

"בקיעה" הוא סרט מוקפד להדהים, אולי אפילו קצת יותר מדי. במראה ובקצב שלו הוא הזכיר לי לא מעט את "בליעה", שמעבר לשם הדומה בעברית, גם הוא הציב במרכזו אישה צעירה שחיה כביכול חיים מושלמים אבל בפנים היא נסדקת. לי עיצוב בית המשפחה קצת עבר כמושלם מדי ולכן הרגיש יותר כמו אלגוריה ממקום ריאליסטי. מצד שני זה חלק מתחושת האגדה שקיימת בו, מה גם שהצילום משובח והאפקטים, רובם לא ממוחשבים, עובדים מצוין. מה שפחות עבד לי טוב הוא ההופעה של סולאלינה הצעירה שלא לגמרי אמינה מאה אחוז מהזמן, אבל בשלבים מאוחרים יותר נדרשים ממנה כמה פעולות פיזיות שהיא עוברת באופן מרשים. אני מניח שמגיע לה קרדיט על זה. אבל גם בהכללת הדברים שקצת מקרטעים, אני מצאתי את "בקיעה" סרט ממש מוצלח, מטריד לא פעם, ובעיקר מאוד מעניין בחוויה שהוא מייצר. די ברור מההתחלה שהסרט הוא איזושהי אלגוריה על התבגרות, ויותר ספציפית מכך התבגרות נשית, אבל להאנה ברגהולם יש כמה דברים יותר עמוקים להתעסק בהם.
זה בדיוק השלב שבו אצטרך להיכנס לספויילרים, אז אם אתם לא מעוניינים לדעת יותר, המשיכו לסרט הבא והאחרון של אימת החודש.

אז מה שקורה הוא שמתוך הביצה הענקית בוקע מין גוזל עצום ודי מחריד למראה, שהופך להיות סוג של אלטר-אגו של טיינה, לא בשונה מאי.טי לאליוט. הוא הופך להיות ייצוג הזעם שלה, וככזה היא מאבדת עליו שליטה, ממש כמו החוויה של גיל התבגרות, כאשר אנחנו מורכבים בעיקר מהורמונים וכעס. אל תוך זה ברגהולם מכניסה המון מוטיבים מקוריים בעיסוקם של הפרעות אכילה (הגוזל אוכל בעיקר את מה שטיינה מקיאה, אז קשה לפספס את זה), שמאפיין הרבה יותר תהליכי התבגרות ממה שמעיזים לדבר עליו.
בעצם אנחנו מלווים את טיינה בתהליך ההתבגרות שלה דרך אותו גוזל שלאט לאט משיל את צורתו המפלצתית והופך להיות זהה לטיינה בעצמה. כאילו הביצה – שזה הזמן לספר שהוא תוצר של עורב שאמה של טיינה הורגת – הוא תולדה של העיקשות והקשיחות שטיינה רואה באמא שלה. הוא מועבר אליה כסוג של ירושה ולאט לאט מנסה לתפוס את מקומה. שם ברגהולם גם נותנת מקום לנקודת המבט של האמא, וכאשר בסוף הסרט הגוזל הורג את טיינה ומשלים את הטרנספורמציה שלו, פתאום האמא רואה לנגד עיניה את אותה הבת שגידלה, אבל עכשיו היא כבר לא בשליטתה. היא יצרה, בלי שהתכוונה לכך, סוג של איום, ואני מניח שזה משהו שהרבה הורים חוו כשראו איך הילדה, או הילד, שלהם משתנה והופך לבן אדם בזכות עצמו.
אני חשבתי שזה לא רק מבריק אלא אפקטיבי, ואחרי כל כך הרבה סרטי אימה שלובשים את הסאבטקסט שלהם על השרוול, "בקיעה" הצליח להיות קולנוע גם מהנה בעשייתו וגם חכם במהותו, מבלי להקריב אף אחד משני האלמנטים. אני מאוד מסוקרן לראות כיצד הסרט יתגלה בהמשך השנה, והאם יקבל מעמד משמעותי של אחד המוצלחים שראינו. אני חושב שמגיע לו.

"ללא מוצא" – No Exit

נסיים עם הסרט האמריקאי היחיד ברשימה, כזה שכנראה אפשר להגדירו יותר כמתח מאשר אימה. עם זאת, לא רק שהוא בהחלט תוספת מתאימה לאימת החודש, הוא גם סרט שעל אף שלא זכה ליותר מדי תשומת לב, מעורבים בו כמה שמות גדולים למדי כמו למשל המפיק שלו – סקוט פרנק, מי שלאחרונה זכה באמי על בימוי "גמביט המלכה" (אותה גם כתב). כתסריטאי הוא היה מועמד לאוסקר על "רומן לא חוקי" ו"לוגאן – וולברין" וחתום גם על "דו"ח מיוחד" ו"רצח מן העבר".
התסריט מבוסס על ספרו של טיילור אדאמס ועובד על ידי אנדרו בארר וגבריאל פרארי (מכותבי "אנטמן והצרעה"), המוזיקה היא של מרקו בלטראמי ("מטען הכאב", "רחוב הפחד"), והעריכה של אנדי קאני ("בלתי נראה", "משודרג"). דווקא השם הפחות מוכר הוא של הבמאי, דיימיאן פאוור, שזהו סרטו השני.

ל"אין יציאה" יש נקודת מוצא שפשוט אי אפשר לעמוד בפניה: דארבי (הוואנה רוז לו) היא בחורה שמאושפזת במוסד גמילה, המתבשרת שאמה קרובה מאוד לעזוב את עולמנו. על אף שמשפחתה לא ממש ששה לראות אותה, דארבי מחליטה לברוח מהמוסד ולהגיע להיפרד מאמה בכל זאת, גונבת רכב, ויוצאת למסע במהלך סופת שלגים שהולכת ומתגברת. כאשר היא מבינה שאין שום סיכוי שתשרוד את הנסיעה, היא עוצרת במרכז מבקרים כזה של אמצע שום מקום, שם נמצאים עוד כמה זרים שנמצאים בערך באותה סיטואציה כמוה, יודעים שיצטרכו להעביר שם את הזמן עד שוך הסערה. כאשר דארבי יוצאת החוצה לנסות להשיג קליטה בנייד, היא מגלה שבתוך אחד הרכבים נמצאת ילדה חטופה, ומישהו מיושבי המקום הוא החוטף. כעת היא צריכה לגלות מי, למה, ואיך מצילים אותה.
שמה של אגתה כריסטי כמובן קופץ לתודעה ישירות, אבל כבר נתקלנו במספר גרסאות מודרניות לקונפסט הזה. אני כמובן נזכרתי ב"שמונת השנואים" שפועל פחות או יותר על אותו מנוע עלילתי של זרים תקועים בסערה, אבל גם ב"זאבים בתוכנו" הבלתי נסבל עליו כתבתי לפני לא הרבה זמן די זהה.

מה שמאוד הפתיע אותי, או שמא נאמר אכזב אותי, הוא ש"אין יציאה" לא משתהה יותר מדי זמן על המתח של מי מבין הנוכחים הוא האחראי לחטיפה, וחושף את הקלפים ברגע הראשון. העניין הוא שלא רק שזה קורה מאוד מהר, החשיפה מתגלה כצפויה למדי.
זה לגמרי סרט טוב, שמחזיק את היטב את השעה וחצי שלו, אבל הייתה לי כל הזמן הרגשה שהוא היה יכול אפילו מוצלח יותר אם היה דובק בעלילת המתח והגילוי, ולא ישר מזנק אל החלק היותר אקשני שלו. ברגע שהסוד נחשף, הסרט מנסה לקחת לסחוט את דוושת האדרנלין במקביל לכיוון פסיכולוגי עוכר שלווה. זה עובד עד גבול מסוים, בעיקר בזכות חלק מהשחקנים. הוואנה רוז לו בהחלט מצוינת, אבל האמת היא שההנאה הגדולה באמת מגיעה משני הוותיקים של הקאסט, דניס הייסברט שמוכר בעיקר כנשיא מהסדרה "24" אבל זכור לטובה משני תפקידים שהיו אמורים להביא לו מועמדות לאוסקר – "שדה האהבה" ו"הרחק מגן עדן", מה שכמובן לא קרה; ודייל דיקי ("קר עד העצם", "דם אמיתי"), שחקנית שכבר מזמן הייתה צריכה להפוך לשם דבר, אבל כנראה שמליסה לאו פשוט גנבה לה את התפקידים הגדולים.

בסופו של דבר זה מותחן קטן ויעיל רוב הזמן, שאולי יותר מהכל מעיד על כך ששווה לעקוב אחרי הבמאי דיימיאן פאוור, ועל זה שאקדח מסמרים הוא כנראה הנשק האולטימטיבי של 2022 אם נזכרים גם ב"קימי" של סודרברג. אה, ולקח חשוב נוסף הוא שתמיד כדאי שיהיה לכם בכיס שקית קוקאין. אולי המסר הכי ביזאר של סרט שראיתי מזה הרבה זמן.

וזהו להפעם. אימת החודש תשוב גם לקראת סוף יוני, ואתם כמובן מוזמנים להגיע לדף הפייסבוק חתולשחור שם באיזשהו שלב הפוסט הזה יפורסם ותוכלו להגיב או לספר את שעל ליבכם באופן כללי.