• פסטיבל דוקאביב 2022: המלצות ואזהרות
  • ״אהבה בשחקים: מאווריק״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״אהבה בשחקים: מאווריק״ כבר כאן
  • בין בחירה לבריחה: מבט מחודש על ״עירום״ של מייק לי
  • לקראת ״אהבה בשחקים: מאווריק״, בחזרה אל המקור
  • מערבולת
  • פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2022: מדריך מקוצר
  • מדריך לפסטיבל הקולנוע הרומני 2022 בסינמטקים
  • מבט מחודש על שני סרטים מוקדמים של פול שרדר
  • ״הסודות של מרילין מונרו: הקלטות האבודות״, סקירה
  • ״קיארה״, סקירה לסרטו של ג׳ונאס קרפיניאנו
  • דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף

מבט מחודש על שני סרטים מוקדמים של פול שרדר: ״כרך למבוגרים בלבד״ ו״ג'יגולו אמריקאי״

9 במאי 2022 מאת עופר ליברגל

כבר יצא לנו להמליץ כאן מספר פעמים על ״You Must Remember This״, הפודקאסט הנהדר של קורינה לונגוורת' שסוקרת את תולדות הוליווד בעזרת צפייה מחודשת בסרטים ועבודת תחקיר מעמיקה על מאוחרי הקלעים, כמו גם האופן בו הם נתפסו בזמן אמת לעומת היום. אני באמת סבור כי העבודה של לונגוורת' רק משתבחת עם הזמן הודבר נכון גם לגבי העונה הנוכחית, המתמקדת בקולנוע האירוטי של שנות ה-80 בהדרגה, אולם למעשה עוסקת ביחס של הוליווד והתרבות הפופולרית למיניות, עירום, וייצוג תרבותי, כך ממספר זוויות ודרך מגוון סרטים בולטים המצביעים גם על הקו הכללי. הפרק השלישי בסדרה הוא הפרק בו הגיעה היוצרת לעיסוק בשנות ה-80 בפועל, והיא עשתה זאת דרך סרטו של פול שרדר "ג'יגולו אמריקאי" (American Gigolo). הפרק המרתק שלח אותי למבט נוסף על הסרט, גם בראי הקריירה של שרדר בכלל ובאופן ספציפי הסרט שלו שיצא שנה קודם לכן – "כרך למבוגרים בלבד" (Hardcore במקור, אני לא אחראי על השם העברי למילה שאין לה ממש תרגום לדעתי).

שני הסרטים הללו הם לדעתי שניים מן הסרטים הכי טובים בקריירה של שרדר כבמאי, אולי הכי טובים שלו עד "הכנסייה החדשה" מלפני שנים ספורות, ואולי הכי טובים או מייצגים שלו בכלל. שרדר הוא דמות צבעונית: מבקר קולנוע במקור, חוקר קולנוע שכתב טקסטים מכוננים הן על הפילם נואר והן על קולנוע טרנסצנדנטלי, שני קצוות רחוקים של העולם הקולנועי. לאחר מכן הוא הפך לתסריטאי שמוכר בעיקר משיתוף הפעולה שלו עם מרטין סקורסזה, שהניב את "נהג מונית", "השור הזועם", "הפיתוי האחרון של ישו" ו"לגעת במוות", כאשר דומה כי לפחות שניים מן הסרטים הללו תמיד יקבלו יותר תשומת לב מכל דבר אחר ששרדר כתב ו/או ביים.

שרדר הוא גם בן אדם פרובקטיבי ועושה רושם של טיפוס שחצן ולא נחמד בחיים האישיים שלו באופן כללי, מה שבא לידי ביטוי בשורה של התבטאויות שנויות במחלוקת בראיונות וברשתות החברתיות, בהן הוא פעיל כל עוד היח"צ של הסרטים החדשים שלו לא עושה זאת. הפודקאסט של לונגוורת' נכנס מעט לחייו האישיים וגם לדרך בה הוא מתראיין בבוטות ובלי מחשבה על הזולת, אולם אני לא מתכוון לעסוק בכך. אתייחס לסרטים כעומדים בפני עצמם, אך גם ככאלו שבאו מאותו יוצר שכתב סרטים אחרים, דברים אחרים על קולנוע, ובמקרה אחד גם התייחס לרקע הביוגרפי שלו.

על פניו, "כרך למבוגרים בלבד" ו"ג'יגולו אמריקאי" הם סרטים די דומים, לפחות מבחינת הנושא. את שניהם ניתן להגדיר כסרטי מתח הקשורים לעולם הפשע ולתעשיית המין, בשניהם המשטרה מנסה לחקור ולא ממש יודעת מה אכן קרה, ובשניהם יש גיבור שמסתבך בעולם שהוא לא לגמרי מבין, ועל מנת לצאת מן התסבוכת יצטרך לשנות במשהו את דרכי הפעולה שלו. באותה המידה, הסרטים מאוד שונים סגנונית ובאופן מפתיע יחסית לסרטים שנוצרו בידי אותו בן אדם בהפרש של שנה. באופן סמלי, השנים בהם נוצרו הסרטים הם 1979 ו-1980. "כרך למבוגרים בלבד" נראה כמו סרט טיפוסי לשנות השבעים ובמידה רבה הוא מסכם/חוזר על סרטים קודמים מאותו עשור, בעוד "ג'יגולו אמריקאי" אולי אפל בתכנים, אבל סגנונית הוא מבצע פנייה אופנתית לעבר שנות ה-80 באופן שלוכד את רוח התקופה ואולי אף מקדים אותה במעט. לא דבר שפול שרדר הצליח לעשות יותר מדי במהלך הקריירה.

"כרך למבוגרים בלבד" נפתח בסיקוונס ארוך שמציג את ההיפך מן המושג למבוגרים בלבד: סעודת חג מולד של משפחה רחבה, באזור פרוורי של גרנד ראפידס, העיר השנייה בגודלה במישיגן והעיר בה גדל שרדר. בדקות הפתיחה אין דגש על דמות אחת בולטת, אלא על משפחה החוגגת יחד. התא המשפחתי של גיבור הסרט, ג'ייק (ג'ורג' סי. סקוט), מצומצם בהרבה: הוא אלמן שמגדל לבדו את בתו המתבגרת קריסטן. כמו כל הדמויות בפתיחת הסרט, ג'ייק הוא מאמין אדוק בכנסיה הקלוויניסטית (זו ששרדר עסק בה גם בסרטו "הכנסייה החדשה"), זרם אדוק יותר של הנצרות. אחרי החג הוא שולח את בתו יחד עם בת דודתה למחנה עבור נוער קלווינסטי בקליפורניה. במהלך השהות במחנה, קריסטין נעלמת. ג'ייק שוכר בלש מחוספס מלוס אנג'לס בשם אנדי מאסט (פיטר בויל) על מנת לאתר את בתו. אנדי מופיע כעבור מספר שבועות בגרנד ראפידס וגורר את ג'ייק לבית קולנוע למבוגרים בלבד, שם הוא מכריח אותו לצפות בסרט פורנו ב-8 מ"מ – בו מופיעה בתו. יש בכך סוג של חשיפה של המידע שהשיג וגם התעללות באדם מבוגר שלא רגיל לצפות בסרטים בכלל, בטח שלא בסרטי פורנו.

בהיותו משוכנע שבתו נחטפה על מנת להשתתף בסרטים, ג'ייק עוזב את עבודתו ונוסע ללוס אנג'לס על מנת לאתר אותה, דבר המשליך אותו לתוך העולם האפל של תעשית המין לגווניה. אנדי לא בהכרח רוצה לעזור לו – דומה כי הבלש מרגיש יותר קרבה לעולם הפורנו והזנות מאשר לערכים הנוצריים של ג'ייק, והמשטרה מעדיפה להראות נוכחות אבל לא ממש לפעול באזור. ג'ייק מתחזה למפיק פורנו ועורך אודישנים בהם הוא מצליח לגלות רמז למקום הימצאה של הבת, רמז השולח אותו לערים נוספות בקליפורניה (סן דייגו ומאוחר יותר סן פרנסיסקו). המסע גורם לו להפוך, במפתיע, לדמות אב לחשפנית/שחקנית פורנו/זונה בשם ניקי, שלוקח לה לזמן להבין איך להתנהג בחברת גבר שרוצה לעזור אך לא רוצה לשכב איתה.

הסרט משקף את שנות השבעים בכך שהוא נוגע בתכנים אפלים יותר ממה שהוליווד עסקה בהם בכל תקופה אחרת. לפני שפנה לביים, שרדר כתב את המאמר "Notes on Film Noir" שהגדיר את הקולנוע האפל של שנות הארבעים כסגנון ועסק גם בנושאים בהם הוא דן. סרטי ה"ניאו-נואר" שנוצרו בשנות השבעים חזרו לסגנון האפל, אולם החליפו את השחור-לבן בצבע ועסקו הרבה יותר בתחושה לפיה כל המערכת מושחתת, בחפיפה לז'אנר סרטי הפרנויה. "כרך למבוגרים בלבד" קשור גם לתופעה תרבותית קולנועית נוספת של שנות השבעים: הפורנו כבר לא נמצא רק בשוליים והוא חלק מן השיח, למרות שכותרת הסרט מצביע על כך כי ג'ייק צולל לתוך עולם קשה יותר ממה שהקהל קיבל בפלייבוי או בסרטים כגון "גרון עמוק". הוא מגיע לא רק לסרטים המראים מין אלים, אלא גם לסרטי סנאף בהם הריגוש הוא הרג אמיתי.

אם רבים בסרטי שנות השבעים תקפו את הממסד הפוליטי, "כרך למבוגרים בלבד" מטיל ספק באמונה הדתית – פחות בכנסייה, יותר באל עצמו ובהשפעה של חיים פוריטניים על הנפש. ג'ייק לא נוטש את אמנותו או את דרכו לאורך הסרט, אולם נרמז כי הדבר הרחיק אותו מבתו ולמעשה מדובר בסוג אחר של "הארדקור", המנוגד לפורנו ומבוסס פחות על הרס, אבל ייתכן והוא כולל משהו הרסני לא פחות. בדומה לכל סרטי הנואר החל משנות ה-40, הבסיס העיקרי לסרט הוא המשיכה של הגיבור לצד האפל של החיים וההבנה כי הוא לא מבין דבר באופן בו מתנהל העולם.

הסרט גם שואב השראה מן המערבון "המחפשים" (The Searchers) בו ג'ון ויין מחפש קרובת משפחה שלו שנחטפה בידי ילידים אמריקאי. בשני המקרים הגיבור מסתובב פרק זמן ארוך בחיפוש אחר מישהי שעברה מן התרבות שלו לתרבות מנוגדת שהוא בז לה. "המחפשים" הוא סרט אמביוולנטי כלפי הגיבור שלו והוא פתוח לקריאות רבות, כאשר בשלב מסוים מובן כי הגיבור מבין שקרובת המשפחה שלו קיבלה את דרך החיים של השבט שחטף אותה. זוהי הבנה שדומה כי ג'ייק של "כרך למבוגרים בלבד" לא מסוגל להגיע אליה.

המעבר המסתמן לשנות ה-80 מורגש בחלקו המסיים של הסרט, אך זהו לא שינוי ששרדר יזם, להיפך – האולפנים התערבו ופסלו את הסיום שכתב, המשלב פסימיות ואקראיות. במקום זאת יש סצנת פעולה לא אמינה וסגירה של סיפור התעלומה המרכזי בדיאלוג בודד, בו דומה כי שתי הדמויות עוברת תהליכים רגשיים שהיו יכולים למלא סרט שלם. הייתי אומר שזה מרגיש מזורז מדי, אבל ב"המחפשים" הדמות הראשית עברה את כל התהליך הזה במהלך שורת דיאלוג אחת – וזה עבד טוב יותר. יש גם משהו בשוטים המסיימים אשר מזכיר את הסיום של "צ'יינהטאון", אולם במקרה של הסרט הזה, יש משהו פחות ציני ויותר בעל תקווה בסיום, אם כי התוצאה עדיין עוכרת שלווה. חלקו המסיים של הסרט לא מונע מ"כרך למבוגרים בלבד" להיות חוויה אפקטיבית בסופו של דבר. הסרט גם כולל הופעה מאופקת ונהדרת של ג'ורג' סי. סקוט, והופעה של פיטר בויל שעושה הרבה במעט דקות ומזכיר שהוא בעצם אחד מן השחקנים הגדולים של שנות השבעים בדרמה ובקומדיה ולרוב הוא לא זוכה להכרה על כך.

יש הרבה זונות, פרונו וסקס במהלך "כרך למבוגרים בלבד", אולם אין בו רגע אחד אשר ניתן להגדיר אותו כאירוטי, מפתה, או מענג חזותית בצורה שלא נועדה לגרום אי-נחת. לעומת זאת, "ג'יגולו אמריקאי״ הוא חגיגת שפע מפתה, כאשר חלקים מן הסרט יכולים היו להיות פרסומות וריצ'רד גיר נבנה לא מעט בזכות הסרט הזה כסמל מין. הסרט מתענג על מבט על הגוף שלו כפי שסרטים הוליוודים משנים מוקדמות יותר התענגו על גוף של כוכבים, ליתר דיוק של כוכבות. חלק מן השינוי ביחס למיניות בתקופה נובע מן ההתמקדות בג'יגולו, בעוד שהקולנוע לרוב מתאר נשים בזנות. כמובן שיש לציין כי "קאובוי של חצות" עשה זאת קודם ויש הרבה מן המשותף בין הסרטים, כולל יחס להומוסקסאוליות שהיוצרים חשבו שהוא מתקדם, אבל ממרחק השנים הוא נראה פחות טוב. הפודקאסט שציינתי בראשית הפוסט מציין ובצדק ש"ג'יגולו אמריקאי" יוצא הרבה יותר סביר מן הבחינה הזו מסרטים שנוצרו באותה תקופה. יתרה מזאת, למרות שהעלילה כוללת שוב פשע וצדדים אפלים, הסגנון של הסרט מדגיש את תרבות הצריכה לא בהכרח דרך ביקורת, ובאמצעות העיצוב והמוזיקה סוג של מעביר את הקולנוע לאופנת שנות ה-80. סביר שזה לא היה העניין המרכזי עבור שרדר.

גיר מגלם ג'יגולו שחי מלספק את היצרים של נשים, לא בהכרח רק במיטה. הוא דובר מספר שפות ולומד אחת נוספת בראשית הסרט ולרוב הוא מתמחה בליווי נשים מבוגרות, החיות בלוס אנג'לס או מבקרות בה. הוא עוזר להן לקנות חפצים ובגדים יקרים בחנויות או מכירות פומביות וחי בעצמו בדירת יוקרה עם רכב יקר. אלא שהסרט מציב אותו מול שני סיבוכים לא צפויים. זה מתחיל כאשר הוא מקבל עבודה לא מן המפעילה הרגילה שלו ונדרש להיות מעורב ביחסים של זוג בעל חיבה לסאדו-מאזו, מה שמציב אותו כחשוד ברצח. זה קורה משום שכעבור מספר לילות האישה נרצחת, כנראה במהלך משחק מיני אחר, והוא החשוד המרכזי. במקביל, אישה צעירה יחסית (לורן האטון), הנשואה לפוליטקאי מבטיח, שוכרת אותו למרות שהיא ויתר עליה וחוצה את הקווים על ידי כך שהיא מבקרת בביתו ויוצרת עמו קשר רגשי. זאת בעוד הוא מעדיף להראות דאגה בתשלום ולא להרגיש בפועל, אולי עוד מטאפורה לעידן הנהנתנות אשר פרץ בשנות ה-80.

עידן הנהתנות ותרבות הצריכה בולטת במראה של הסרט. אף כי העלילה כוללת רצח, סודות ואת תעשיית המין, המראה של הסרט רחוק מאוד מן הקולנוע המחוספס שאפיין את סרטו הקודם של שרדר. הוא רחוק גם מן האסתטיקה המלנכולית של "השור הזועם" שכתב שרדר לסקורסזה ויצא באותה שנה. הסרט בונה את הגיבור שלו כזוהר עבור נשים וגברים בגילאים שונים ובעלי מודעות שונה, ולכן המראה נוצץ, עם עיצוב בהשפעה איטלקית. לשני איטלקים בשם ג'ורג'יו הייתה השפעה גדולה על הסרט והדבר תרם לקריירה שלהם בתמורה.

הבגדים בסרט עוצבו בידי ג'ורג'יו ארמני, בסרט שתרם רבות על מנת לבסס אותו כמעצב אופנה מוביל. שרדר בחר במפיק והמוזיקאי האלקטרוני ג'ורג'יו מורודר, שכבר כתב את הפסקול ל"אקספרס של חצות", אולם דומני כי בסרט זה הוא שובר אף יותר לכיוון הדיסקו המזוהה עימו. למרות שנעימת הנושא מקבלת לפרקים גם קצב איטי יותר, אך לרוב היא מנוגנת בקצב מהיר. מורודר גם שיתף פעולה בשיר הנושא עם להקת בלונדי, והתוצאה היא הלהיט ״Call Me״ שסביר להניח כי כיום הוא מפורסם יותר מן הסרט. השיר, בו הזמרת דבי הארי שרה מילים שכתבה מזווית הראייה של הדמות של גיר, מכיל גם מילים בשפות זרות על מנת להדגיש כי הג'יגולו בכותרת אולי אמריקאי, אבל מעדיף את הסגנון שלו בינלאומי.

בנוסף, הנוכחות של הקול הנשי מטשטשת עוד יותר את ההבדלים המגדריים בסרט. גיר הוא גבר נחשק גם בשל היכולת שלו להתנהג בצורה הנחשבת "נשית", והוא נופל כשהוא מסכים לעבודה שאירגן עבורו גבר, ולא האישה שגילתה וטיפחה אותו בתור ג'יגולו. לפי הפודקאסט של לונגוורת', שרדר התחרט בדיעבד על כך שלא הלך יותר רחוק עם הזהות המינית של הדמות של גיר, אבל כראי של התקופה יש הגיון בכך, לצד רמיזות. למשל כאשר הגיבור מנסה לסרב בצורה קולנית על מנת לעבוד שוב עם גברים. הדבר לא בהכרח מעיד על הנטייה המינית שלו. גם כאשר הדמות שמגלמת האטון גורמת לו להיכנס קצת למערכת יחסים שלא לצרכים כלכליים, דומה כי הוא יודע איך לדאוג ולענג אבל כבר שכח מה מענג אותו ומה הוא רוצה בחיים, פרט לכך שהוא לא ממש רוצה בקשר רגשי לאדם אחר.

דמות הגיבור המתבודד מופיעה פעמים רבות בסרטיו של שרדר, החל מ"נהג מונית" ועד ל"סופר הקלפים". לא פעם הוא גם טוב מאוד בעבודה שלו אך טרוד בעולמו הפנימי, כאשר ב"ג'יגולו אמריקאי" לוקח לו זמן רב על מנת להבין כי משהו חסר בעולמו ומטריד את מנוחתו. בעוד בשני הסרטים האחרים שציינתי הגיבורים בורחים מזיכרון של מלחמה, ייתכן ובסרט זה הג'יגולו בורח מחוסר היכולת שלו להיות נאהב באמת או לתפקד במערכת יחסים, אולם הסרט בכוונה מטשטש את הפרטים לגבי עברו. הקשר ל״נהג מונית״ נוכח גם דרך דמות של פוליטיקאי שאמור להיות מבטיח, אבל מתגלה כבעייתי. במונחים של הסרט, הבעיה היא לא שחיתות או אמינות, אלא נישואים לא מואשרים וסירוב להתגרש כי הדבר עלול להזיק לדימוי ולמטרות הגדולות עליהן הוא לכאורה נלחם.

הקשר הקולנועי הבולט ביותר בסרט הוא דווקא לסרטו של רובר ברסון, "הכייס". סרט בו גנב סדרתי עובר מסע רוחני בגלל מציאת אהבה דרך אישה צעירה שלקח לו הרבה זמן למצוא, כפי שהוא אומר בסצנת הסיום – אותה שרדר פחות או יותר משחזר בסרטו בצורה די מדוייקת. בעוד המאמר של הפילם-נואר ששרדר כתב הפך למשפיע אף על פי שהיה מורכב רק מעמודים ספורים, על ברסון שרדר כתב ספר שלם. ליתר דיוק, הוא כתב ספר על הקולנוע טרנסצנדנטלי של ברסון, דרייר ואוזו. לרוב, הקולנוע של שרדר לא ממש מנסה ללכת באותו סגנון קולנועי, אולם בסרט זה הוא מנסה לחבר בין הסגנון המינימליסטי והרוחני של ברסון לבין מה שהוא אולי הנגטיב שלו: עיצוב מושקע ומפואר ותרבות הצריכה.

שני הסרטים עוקבים אחר דמות שהחברה מתארת כפושע, כייס סדרתי וג'יגולו. בשני המקרים הגיבורים עוברים גאולה דרך אישה, כאשר אצל ברסון יש לגאולה מימד דתי מובהק יותר, מימד שייתכן וגם שרדר כיוון עליו. הבחירה באהבה בסיום אצל שרדר מרגישה פחות כנה ורוחנית מאשר ההשראה שלה, אבל הדבר לא הופך את הסיום ואת הסרט כולו לפחות אפקטיבי. הדמות של גיר חוזרת על המילים של הכייס, אומר כי הוא שמח שסוף סוף מצא אהבה, אבל הרי במהלך רוב הסרט הוא ברח מסוג כזה של מערכת יחסים. הסיום הזה אפקטיבי כי לא ניתן לדעת לגמרי אם אכן יש שינוי בדמות הגיבור ונכונות להיכנס למערכת יחסים ואולי אף לשנות סגנון חיים, או שמא מהלך נצלני נוסף של הגיבור, כאשר האליבי שסיפקה האישה ישחרר אותו מן הכלא. ייתכן והתשובה היא גם וגם: הוא מעמיד פנים אבל חש כך באמת. או הבדיל: הוא באמת חש אהבה, אבל כבר יודע רק להעמיד פנים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.