• ראש העכביש
  • סרטים חדשים: ״המיניונים: עלייתו של גרו״ בקולנוע
  • ״סרט בנות״, סקירה מסופשבוע גאווה
  • אימת החודש - יוני 2022
  • סקירה תיעודית כפולה על צמד סרטים ישראליים
  • אלביס
  • בלאק-פון
  • פסטיבל טרייבקה 2022: דיווח מסכם על סרטים זוכים
  • פסטיבל סרטי סטודנטים 2022: דיווח אחרון
  • פסטיבל טרייבקה 2022: דיווח של אורון לפני סגירה
  • פייר איילנד
  • ״שנות-אור״, סקירת פיקסאר
  • ״השיחוק״, סקירת נטפליקס
  • עולם היורה: עולם חדש
  • האדם הגרוע בעולם
  • RRR :סקירה לסנסציה של הקולנוע ההודי
  • ״אהבה בשחקים: מאווריק״, סקירה

אוסקר 2021/22: קטגוריות הסרטים הקצרים

26 במרץ 2022 מאת אורון שמיר

בעוד קצת יותר מיממה נגלה איך יסתדרו הכוכבים עבור כל המועמדים והמועמדות לאוסקר ה-94 ולא נותר הרבה מה לעשות מלבד לחכות. בעצם, יש משהו אחד שעדיין לא עשינו, או יותר נכון עשיתי בעצמי – הסיקור המסורתי של הקטגוריות הקצרות. אור כבר הגזים וכתב על כל המועמדים באורך מלא מלבדם ומלבד התיעודיים, שזה לרוב התפקיד שלי. אולם, שני הפייבוריטים לזכייה בקטגוריה התיעודית סוקרו כאן לא פעם – ״קיץ של נשמה״ ו״לברוח״. אם אחד משלושת האחרים ייצא מן הערב החגיגי עם הפסלון, אני מתחייב מעל במה זו להכות על חטא ולכתוב עליו לסריטה.

עד שזה יקרה, שבתי אל הפורמט שמאחד את כל 15 הסרטים שמועמדים רק פעם אחת בשל אורכם, באחת משלוש הקטגוריות הייעודיות לקולנוע קצר באוסקרים – עלילתי (זה המכונה ״לייב אקשן״ אבל זה לא ביטוי שגור בעברית), תיעודי ואנימציה. זה גם הסדר בו אכתוב עליהם אך כיוון שאנחנו חרוצים לאורך השנה, לא רק לפני האוסקר, יצא ששלושה כבר זכו להתייחסות בסריטה ויקבלו לינק ואזכור. על תריסר הנותרים אכתוב כעת לאחר שהשלמתי צפייה בכולם, בזכות הקרנות של מקבצים בבתי הקולנוע בניו-יורק ו/או זמינות לצפייה ביתית במגוון פלטפורמות. כאשר הסרט זמין בנטפליקס, יוטיוב או כל מקום אחר, אציין זאת בלינק עבור מי שירצו לצפות בו. בחרתי גם שלא להצניע את חיבתי לסרטים מסוימים אבל מצד אחר לא להמר באמת. בכללי, לא הייתי הולך נגד ההימורים של אור ועופר, שפורסמו כאן אתמול.

עלילתי (לייב אקשן)

״הפרידה הארוכה״, או אולי ״שלום לנצח״ וד״ש לרוברט אלטמן

נתחיל עם הקטגוריה היחידה בה כל חמשת הסרטים היו חדשים לי ולכן טרם נכתב עליהם בסריטה, מסודרים לפי משך. באופן מעניין, יש בה רק סרט אמריקאי אחד וגם הוא בעצם עוסק במאבק של מיעוט במערכת. בכלל, היחיד מול החברה בדגש על זהות אתנית או אחרת, או חיפוש חמלה בעולם אטום, הוא משהו שמאחד את כל הסרטים המועמדים בדרך זו או אחרת. אני קצת רוצה שהאחרון יזכה אז מתפתה להמר עליו, כפי שעשה עופר בפוסט ההימורים. אור הלך עם הסרט של הכוכב הכי גדול ברשימה, ריז אחמד, ובעיניי זה אכן ההימור המושכל. נפתח איתו ונסיים עם התחרות המרכזית שלו, יחד עם הרצון שלי לציין כי לא מצאתי סרט רע אחד בכל השעתיים של המקבץ.

הפרידה הארוכה – The Long Goodbye

הקצר שבסרטי הקטגוריה הזו אורך 12 דקות בלבד ובערך שליש ממנו הוא קטע ספוקן-וורד של ריז אחמד, קטע שיהיה מוכר לצופי ״מוגול מוגלי״. השחקן גם מככב והיה שותף לכתיבה, יחד עם הבמאי אניל קאריהעד הקצה״). מי שראו את סרטו באורך מלא של הבמאי ידעו לצפות לטון הכאוטי של הסרט הקצר הזה, שמתאפיין בהמון מוקדי רעש ותשומת לב בבואו לתאר רגע בחיי משפחה. כולם מדברים בבת אחת ובבליל שפות שכולל אורדו ואנגלית-בריטית, כיאה למפגש משפחתי מרובה דורות ומה שנראה כמו שהייה משותפת לפני חתונה. מפלס הלחץ גבוה גם בגלל מה שקורה מחוץ לחלון, סערה אנושית מתקרבת שתוכיח כי תמיד אפשר להגביר את הכאוס. צריך רק להוסיף מספיק גזענות מתודלקת בשנאת זרים, הנושא המרכזי שהסרט מוחה נגדו. בעיניי זה קורה על חשבון הלכידות הקולנועית של הסרט, אבל אני מניח שזה בדיוק מה שיגרום לאחרים להגדירו בתור ״חזק״ ו״אגרוף לבטן״, ושאר מחמאות שהן יותר לנושא מאשר לסרט בעיניי.
(זמין ביוטיוב)

במחשבותיי – On My Mind

אם התחלתם לזמזם את השיר המזוהה עם אלביס פרסלי, הוא לא רק העניק את שמו לסרט אלא כנראה שתה את רוב התקציב של ההפקה הצנועה הזו כדי להיכלל בה. השתדלתי להיות נחמד לא לקרוא לסרט ״סטודנטיאלי״ אבל האמת היא שזה המצב, מבחינת שימוש באמצעי המבע או משחק. אבל הסיפור שבמרכז סרטו של מרטין סטרנגה-האנסן מספיק אפקטיבי כדי להחזיק 18 דקות של צפייה. אחרי פרולוג כאילו-חידתי, אדם מזוקן נכנס אל בר בו מצויים רק המנהל והברמנית ומבקש להטביע את יגונו בוויסקי. ברגע שהוא מבחין במכונת הקריוקי הוא מבקש ואפילו מתחנן לשיר את ״On My Mind״ של אלביס. הוא חייב לעשות זאת עכשיו ומיד ויש לו סיבה טובה, אבל היא תתבהר רק לקראת סיום. אגב, הבמאי הדני זכה באוסקר בקטגוריה הזו ממש לפני 20 שנה, עבור סרטו ״This Charming Man״. חתיכת סגירת מעגל אם הוא ישחזר את ההישג אבל לא הייתי בונה על זה.
(זמין ביוטיוב)

נא להמתין – Please Hold

יופי של שנה עוברת על הקולנוענית המקסיקנית-אמריקאית קיי-די דאבילה. בפסטיבל סאנדנס זכה סרט שכתבה, ״מקרה חירום״, בפרס התסריט. קצת לאחר מכן התבשרה שהסרט הקצר שלה, אותו ביימה וכתבה יחד עם בן-זוגה עומר לוין מנקסה (שם שמחביא הרבה היסטוריה, טורקית-יהודית אם לתקצר את מה שמצאתי ברשת), מועמד לאוסקר. עלילת הסרט בן 19 הדקות מתרחשת בעתיד הקרוב בו כמעט הכל נראה אוטומטי וממוכן, כולל מעצר ומאסר. אריק לופז מגלם בחור צעיר העושה את דרכו לעבודה אך נתקל בדרואון משטרתי העוצר אותו. במתקן הכליאה משוחחות איתו רק מכונות ואף אחת מהן לא מסבירה מהו הפשע שלכאורה ביצע. מכאן ממשיך הסרט את האלגוריה למערכת החוק הלא-אנושית בארה״ב, הלוחצת על האסיר החף מפשע לקבל עסקת טיעון. הכל כדי למלא את מתקן הכליאה והכל בנועם מאוס של שירות לקוחות (כפי שמרמז שם הסרט). בעיניי האלגוריה משתלטת מדי על הסיפור והפן האבסורדי מייצר הזרה שלא ממש מאפשרת להתחבר רגשית. כמובן שאי אפשר לפסול זכייה בשל הנושא.

השמלה – The Dress

הסרט הבא מגיע מפולין, מבית הספר לקולנוע בוורשה ליתר דיוק, וקופץ לטריטוריות של 30 דקות ומעלה. הבמאי הצעיר טדאוש ליסיאק בחר לטוות את עלילת סרטו סביב אישה נמוכת קומה, המועסקת במלון דרכים. היא עובדת כחדרנית ואף נשארת לישון במקום, מכלה את ערביה מול מכונות המזל ואת לילותיה בפנטזיות מיניות על מגע ראשון. בשאר הזמן היא מעשנת בשרשרת וסופגת הקנטות על גודלה, כי תמיד אפשר לסמוך על האנושות בעניינים האלה. היחיד שמסתכל עליה קצת אחרת הוא נהג משאית שעובר במקום והופך למושא תשוקתה. חשוב לי להדגיש כי למרות השפם שלו זה ממש לא סרט פורנו, אלא יצירה אמנותית באופיה על בדידות ושונוּת, תחושות המומחשות דווקא דרך רצונותיה הנורמליים לגמרי של הגיבורה. בדומה לרוב הסרטים שבאים מפולין, גם ״השמלה״ עשוי היטב ובעיקר נראה נהדר, אבל למרות הנושא ועם כל הכבוד לייצוגים בקולנוע, לא מצאתי בו משהו יוצא דופן מעבר לכך והכיוונים שנבחרו לסיפור צפויים ושקופים.

אלה קאצ׳ו: קחי וברחי – Ala Kachuu – Take and Run

הסרט הזה אמנם הכי ארוך בקטגוריה, 38 דקות, אבל מתחשק לומר שהוא קצר מדי. מבחינת הסיפור, נדמה לי שאורך של פיצ׳ר היה מחמיא לו יותר. מבחינת קולנוע נטו, זה הסרט הכי מרשים בעיניי במקבץ. לא כי הוא הכי ראוותני, להיפך, היה משהו מאוד בוטח בבימוי של מריה ברנדל ובאופן שבו ניווטה את הסרט שלה להיות פשוט וברור אבל לא פשטני או מסבירני מדי. הבמאית השוויצרית (מוצאה בשוויץ, לא התכוונתי שהיא שחצנית) צילמה בקירגיסטן את סיפורה של צעירה המבקשת לברוח מגורלה. היא חולמת על מגורים, עבודה ולימודים בעיר הבירה בישקק, אבל משפחתה מייעדת לה את הנתיב המסורתי לנשים שהגיעו לפרקן – להינשא ומיד. גם אם זה אומר שצריך לחטוף אותה ולשבור את רוחה, מה שהופך אותה לכלה במנוסה או לצעירה המתעקשת על החופש שלה, תלוי בשלבי הסיפור.
מתחשק גם לומר שכבר ראינו לא מעט סרטים כאלו על מדינות בהן המסורת מתנגשת עם רצונות הפרט, כולל ישראל, ועל נשים צעירות המוסללות לחיים נטולי בחירה. אבל המימד האתנוגרפי חזק דיו והסרט עשוי היטב, כאמור, אז לא מצאתי בכך פגם. גם לא ברצון של הסרט לעורר מודעות לתופעה אמיתית של חטיפת נשים לצרכי נישואין, שעל פי כתובית הסיום עדיין רווחת במדינה המרכז-אסיאתית. מי שמחפש את הנקודה הישראלית באוסקר, שימו לב שאחת המפיקות היא ג׳יימי ריי ניומן, זוגתו של הבמאי גיא נתיב וזוכת אוסקר בקטגוריה הזו עבור ״סקין״. אז אפשר לדמיין שהשנה היא 2019 ולהחזיק אצבעות לזכייה. התמונה בראש הפוסט היא מתוך הסרט, שיהיה בהצלחה.
(זמין בווימאו)

תיעודי

״קורת גג״, אחד משלושה סרטים של נטפליקס בקטגוריה התיעודית-קצרה

קודם כל, ראוי לציין שליטה של נטפליקס בקטגוריית הדוקו-קצרים עם שלוש חמישיות, מה שגם אומר שקשה להמר נגדם. אני בכל זאת אעשה זאת. חשוב מכך, זה אומר שאפשר לצפות בסרטים הללו בקלות בישראל ושיש להם שמות עבריים רשמיים, בניגוד לשאר השמות בפוסט שהם המצאה שלי. בעצם, זה גם המקרה של ״פעם היינו בריונים״ (When We Were Bullies) שהוקרן בדוקאביב וקיבל שם עברי. כפי שאפשר לקרוא בלינק, עופר כבר כתב על הסרט ולא אחזור על דבריו. הסרט האחרון שאזכיר במקבץ די פופולרי בהימורים, ויהיה מעניין אם הוא יתגבר על הסיכויים ויביס את ענקית הסטרימינג ושלושת סרטיה. האחד הוא ״קורת גג״ (Lead Me Home) שלמעשה גם עליו כתבנו כבר, הפעם אני, במסגרת הניסיון המתמשך שלי לסקר קולנוע קצר. זה מותיר לנו בעצם שלושה סרטים מתוך הקטגוריה שלא סוקרו כאן, אז זה הזמן.

שלושה שירים לבנזיר – Three Songs for Benazir

הסרט השני של נטפליקס בקטגוריה בה כבר זכתה בעבר מגיע מאפגניסטן, ומתרחש ברובו במחנה מגורים אירעי עבור אלו שאין להם לאן ללכת – אימת הטאליבן מחוץ, כלי טייס אמריקאים ממעל. בנזיר מן הכותרת היא אשתו האהובה של המתועד הראשי, שייסטה, שבתחילת הסרט אכן שר לה שני שירים מתוך השלושה שהובטחו. במשך 22 דקות נתוודע לסיפור שלו ושלהם, שכולל בעיקר את הרצון של הגיבור להתגייס לצבא המולדת במקום לעבוד באיסוף פרגים, לצד ההשלכות שיהיו לכך על משפחתו. הבימוי של הזוג אליזבת׳ וגוליסטן מירזאי כאילו מאוהב בדמויות שלו, אם לשפוט על פי צילומי התקריב הרבים. הם ראו משהו בגיבור שאני כצופה לא ראיתי, על אף המאמצים שלהם. למעשה, באותה סצנת פתיחה חשתי שהדמויות נבוכות מן המצלמה, משחקות עבורה ומצחקקות מכך, תחושה שרק התגברה אצלי ככל שהסרט נמשך. להרגשתי, קיבלתי כאן הצצה לחיים של אחרים המודעים לאקט ומשנים את ההתנהגות בהתאם, ולכן לא מצאתי דרך להתחבר למתרחש.

קול הניצחון: סיפורו של אתלט – Audible

הסרט השלישי של נטפליקס בקטגוריה נושק אף הוא ל-40 דקות, ומסמן וי על כמה שיותר נושאים אקטואליים. הכותרת העברית מטעה בעיניי משום שבהחלט יש לסיפור דמות ראשית, נער בשם אמארי שהוא חלק מקבוצת פוטבול מנצחת, אבל זה גם סיפור משפחתי וקהילתי לא פחות מכך. קבוצת הפוטבול היא חלק מבית ספר לחירשים במדינת מרילנד, מה שאומר שכל חבריה, המאמן וגם המעודדות – כולם מתקשרים בשפת הסימנים. אמארי הוא בן למשפחה שומעת, שחורה ופרודה. חברו הקרוב ג׳יילן הוא גיי וחבר בקבוצת המעודדות, ויש גם צלע שלישית שמעניקה לסרט מימד נוסף וטרגי. עם כל וי כזה התרחקתי מהסרט יותר, על אף שהמתועדים מעוררים רצון להקשיב לסיפורם. הבימוי של מתיו אוגנס לא מאפשר זאת, בסרט שהוא כל-כך ראוותני עד כי הוא ממש צעקני, אירוניה מוחלטת כשמדובר בכניסה לעולמם של חירשים. המשחקים עם הסאונד והתמונה הם כלום לעומת העריכה שמדלגת בין שיאים רגשיים בלי שום הכנה או רגיעה לטובת עיכול המצב, בסרט שנמשך מבחינתי נצח ויצאתי ממנו בידיים ריקות. כיוון שהוא הכי חלש בעיניי במקבץ, דווקא מפתה להמר שיוצריו לא יצאו בידיים ריקות מהטקס. נדיר שטעמי וטעם האקדמיה מסתנכרן.

מלכת הכדורסל – The Queen of Basketball

כפי שניתן להבין משמו, גם סרטו של בן פראודפוט הוא דוקו-ספורט, הפעם הפקה של אופ-דוקס מבית הניו-יורק טיימס. אבל איזה הבדל, תפנית של 180 מעלות לסרט הקודם בסקירה והדגמה כיצד עושים זאת נכון. איזו ישירות וצלילות קולנועית יש בסרט הזה, שכל-כולו הדמות הגדולה מהחיים שהוא מתעד. חצי מהזמן היא מסתכלת אל תוך המצלמה בעיניה הגדולות, חצי מהזמן צילומי ארכיון משלימים את סיפורה. יש גם מוזיקה נורא לוחצת אבל אפשר להתעלם ממנה, למעשה אני משוכנע שהסרט היה פועל עליי כמו קסם גם בלעדיה. מלכת הכדורסל היא לוסיה האריס, בת מיסיסיפי שלזכותה כמה שיאים וציוני דרך משמעותיים בספורט, אבל היא חיה באנונימיות כמעט מוחלטת. הבמאי מושיב אותה כך שתמלא את המסך בפניה וסיפוריה, בלי להתרכז בקיפוח או במכשולים שדילגה מעליהם, רק בתחושות שלה ובעובדות ההיסטוריות – האישיות הקורנת שלה והישגיה פורצי הדרך. התוצאה היא סרט מקסים, ממצה ומרגש עד דמעות (או מעבר להן, אם להודות) באופן שבו הוא מעניק להאריס את מעמד הכוכבות שנגזל ממנה. כוכב אחר שעשוי לעלות על הבמה במידה והסרט יזכה, ואני מאוד מקווה שיזכה, הוא המפיק ושחקן הקולנוע שאקיל אוניל. נדמה לי שהוא גם שיחק כדורסל פעם.
(זמין ביוטיוב)

אנימציה

רובין (רובין) עם הכנפיים (כנפיים) – עוד ניסיון של נטפליקס לכבוש קטגוריה לקצרים

נסיים בקטגוריית האנימציה שמורכבת מארבעה סרטים בני כרבע שעה כל אחד, וסרט חמישי שאורכו כפול מזה. זהו ״רובין עם הכנפיים״ (Robin Robin) שזמין בנטפליקס ולמעשה כבר ראיתי אותו וכתבתי עליו. אור ועופר מהמרים עליו לזכייה ואני מצטרף, כי קל להמר על נטפליקס ואולפני ארדמן. גם אם הוא הכי ״סרט ילדים״ בקטגוריה, שאוהבת להתנער לפעמים מן התדמית הזו. לראייה, כל הרביעייה הנוספת מוזרה ואפילו אפלה. כיוון שצפיתי במקבץ הזה בקולנוע, ו״רובין״ היה הסרט הראשון, בשלב הבא הופיעה על המסך הודעה שהורים לילדים ראוי שירחיקו את הקטנים מהמסך, כי הסרטים הנותרים אינם מתאימים לצפייה לגיל צעיר. חיככתי ידיים וגם תהיתי ביני ובין עצמי כמה מזעזע זה כבר יכול להיות. ובכן, בסיום המקבץ כבר לא תהיתי יותר.

בוקסבלט – Boxballet

עוד לפני האזהרה הנ״ל, סרטו של אנטון דייקוב הרוסי התהלך על הגבול שבין מתאים ולא מתאים לקהל צעיר. סגנון האנימציה הקריקטורי והעובדה כי הדמויות לא מדברות (קשה לי לקרוא לסרט ״אילם״ כי יש סאונד ואפילו פטפוטי רקע) הופכים אותו לנגיש במובן זה, אבל הוא יפנה כנראה יותר למבוגרים. ההתנגשות בין שתי המילים בכותרת מרמזת על המפגש שמניע את העלילה, בין בלרינה עדינה למראה לבין מתאגרף מצולק. הסרט מאוד עסוק בהדגשת השונה ביניהן, בדגש על חן ויופי לעומת חספוס וכיעור חיצוני, ספק בניסיון למנוע מהם עתיד משותף. אולם, אני חשבתי דווקא על הדומה בין הענפים שמצויים בין ספורט ואמנות (תלוי את מי שואלים) ודורשים הקרבות גופניות אדירות מן העוסקים בהם, להנאת הקהל שיודע להעריך ביצועים מושלמים. זה לא נכתב בגנות הסרט, כי גם זה בהחלט חלק ממנו. אבל להבנתי את היצירה, היא לא מפוצחת או לחילופין מפותחת עד הסוף.

ענייני האמנות – Affairs of the Art

שום דבר בחזות של הסרט הזה לא הכין אותי לתכנים שלו, שאכן מצדיקים הבהלת קהל רך בשנים הרחק מן המסך. נכבשתי מיד בקסם אנימציית עיפרון שמזכירה בסגנון, אם מותחים את הדמיון, את ביל פלימפטון. גיליתי שאחראית עליה ג׳ואנה קווין הבריטית, אגדה בתחומה שפועלת מאז סוף האייטיז ואחראית לדמות אייקונית בשם בריל, אישה ססגונית ומשוחררת מינית ומחשבתית. היא גם גיבורת הסרט הנוכחי של קווין, המוגש כמונולוג של בריל בבגרותה, בו היא נזכרת בכל מיני אנקדוטות מחייה שהובילו אותה למשיכה הבלתי נשלטת אל האמנות. אני מצאתי את זה בלתי נסבל. הפזרנות של האנימציה מתאימה אמנם לזו הרעיונית של הדוברת, אבל מאוד לא מעניין לעקוב אחרי הברברת שלה כי שום דרך לדעת לאן זה יוביל ובעיקר מדוע. באופן חמור יותר, כמעט כל סיפור שלה כולל חיה מתה ויש לה המון סיפורים. אני לא חושב שראיתי כל-כך הרבה אכזריות לבעלי חיים בסרט אחד כה קצר. אולי זה סוג של הישג אבל לקווין כבר מזמן אין מקום במדף הפרסים. אז אולי היא לא צריכה אוסקר.
(זמין ביוטיוב)

חיה – Bestia

עוד לא הספקתי להתאושש והגיע הסרט שהוכיח שיש דבר אחד שאפשר לעשות לבעלי חיים שיהיה גרוע ממוות. לא אסגיר זאת כמובן ובכל מקרה זה לא העיקר בסרט הזה, שרגעים אחרים מתוכו הובילו אותי לסיוטי לילה (בחיי). אני זוקף זאת לזכות כמה מן הבחירות האמנותיות של הבמאי, הוגו קובארוביאס הצ׳יליאני. ראשית, הדמויות האנושיות בסרט נראות כעשויות פורצלן, ניגוד חריף מאוד למעשים נטולי העידון שהן מבצעות. יחד עם היעדר הדיאלוג ושגרתה המבעיתה של הדמות הראשית, המימד האנושי והחייתי מתמזגים וחרסינה נראית פתאום כמו הכוח המאיים בטבע.
בנוסף, המבנה של הסרט ובעיקר העריכה שלו מזכירות קולנוע ארטהאוס קיצוני, מסוג המותחנים שבכל סצנה וסצנה אפשר להבין וללמוד עוד על המתרחש, על אף שהוא נותר אניגמטי ואפילו נתון לפרשנות. מבלי לכפות או להסגיר יותר מדי, אני מניח שרובנו מודעים למה למצבה של צ׳ילה בראשית עידן פינושה, גם אם לא בקיאים בפרטי הפרטים אליהם מגיע הסרט הזה, שמבוסס ככל הנראה על דמות אמיתית. הפרגמנטים שנראים מחייה של הגיבורה, ובעיקר מביעותי הלילה שלה, טרדו את מנוחתי וסדקו את אנימציית הפורצלן כמו הרודן את האומה הצ׳יליאנית. זהו הסרט המטריד והמרשים במקבץ, שמצד אחד מגיע לו לזכות ומצד אחר יש בו אופל אמיתי בעיניי והמצב בעולם חשוך ממילא.

מגב השמשה הקדמית – The Windshield Wiper

לקינוח, של המקבץ וגם של הפוסט כולו, תורו של הסרט היומרני השנתי בתחום האנימציה. מבחינה חזותית הוא כנראה הכי משוכלל, לא פלא כשמגלים שהבמאי אלברטו מיילגו עבד בסרטים כמו ״ספיידרמן: ממד העכביש״ או בפרויקט ״אהבה, מוות ורובוטים״ (הפרק שלו נקרא ״The Witness״). המבנה של הסרט פשוט מכפי הנראה, מתחיל בבית קפה בו מעשן בשרשרת מפריח לחלל האוויר את השאלה ״מהי אהבה?״, ואז מותקף בשורה של וינייטות שהן ספק תשובות וספק שאלות נוספות. מדי פעם נשוב לבית הקפה, כאשר כל/רוב שבבי הסיפורים יהפכו לסיפורים של ממש, או לפחות יזכו לקצה תוחם לרעיון שהובע בהם. בסופו של דבר הסרט הפסבדו-פואטי אך למעשה בנאלי לא פוסח על אף הזדמנות להציג עוד קלישאה, בעיקר על אהבה תלוית טכנולוגיה במאה ה-21 או כיצד נתפסת רומנטיקה בגילאים שונים. חבל שאני לא מעשן, הייתי נושף לו ארוכות בפרצוף.
(זמין ביוטיוב)

בקרוב על במת האוסקר או בסיוטים שלכם – Bestia

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.