• ראש העכביש
  • סקירה תיעודית כפולה על צמד סרטים ישראליים
  • אלביס
  • בלאק-פון
  • סרטים חדשים: ״אלביס״ של באז לורמן בקולנוע
  • פסטיבל טרייבקה 2022: דיווח מסכם על סרטים זוכים
  • פסטיבל סרטי סטודנטים 2022: דיווח אחרון
  • פסטיבל טרייבקה 2022: דיווח של אורון לפני סגירה
  • פייר איילנד
  • ״שנות-אור״, סקירת פיקסאר
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים: דיווח שני של עופר
  • פסטיבל סרטי סטודנטים 2022: דיווח ראשון
  • ״טווח אפס״, סקירה
  • ״השיחוק״, סקירת נטפליקס
  • עולם היורה: עולם חדש
  • האדם הגרוע בעולם
  • גל במאים שבים אל תקופת ילדותם בסרטים מאוחרים
  • RRR :סקירה לסנסציה של הקולנוע ההודי
  • ״אהבה בשחקים: מאווריק״, סקירה

"אמא קטנה" ו"לברוח", מבט נוסף על סרטים שכבר כתבנו עליהם

17 במרץ 2022 מאת עופר ליברגל

שניים מהסרטים היותר מדוברים שמציגים כעת בבתי הקולנוע הם "אמא קטנה" (Petite Maman) ו"לברוח" (Flee). הם גם שניים מהסרטים היותר טובים שמוקרנים כעת על המסכים, לדעתי, בעיקר הראשון שבהם. לכן, אין זה פלא כי כבר התייחסנו אליהם בבלוג ויותר מפעם אחת. על "אמא קטנה" כתבתי לקראת פסטיבל חיפה ומאוחר יותר הוא הופיע בסיכומי השנה – כאחד מרגעי השנה של אור ואחד מסרטי השנה שלי. על "לברוח" אורון המליץ בקצרה בפסטיבל סאנדנס ואור כתב עליו אחרי הקרנה בפסטיבל ירושלים, ואז שוב בכל פעם שעלה הסרט במהלך המירוץ שלו לאוסקר. חוות דעתו של אור על הסרט הייתה מסוייגת יחסית לביקורות אחרות, וגם יחסית לעמדה שלי, למרות שאני מסכים עם רוב הטענות שלו. ההבדל הוא שאני רק מייחס להן מידת חשיבות אחרת, לעומת הרושם מן החלקים הרבים בסרט שעובדים בצורה טובה מאוד.

הסיבה לכך שטרם כתבתי כאן טקסטים שמרחיבים מעט יותר על כל אחד מן הסרטים אינה רק היחס שהם קיבלו בעבר אצלנו, אלא קושי מסוים שלי להגיד עליהם דברים מלבד "לכו לראות". זאת מתוך תחושה שהקסם של הסרטים הללו נעוץ בפשטות ובישירות שלהם, ולא בצורך להסביר אותם. בסופו של דבר, למרות השוני הרב בין הסרטים בכל רמה אפשרית, אותה פשטות היא גם מה שגרם לי לראות את הקשר ביניהם ולחבר אותם לפוסט אחד, אף כי אחד הוא סרט על ילדות והשני הוא סרט על פליטים וזהות, אבל רק השני, זה שפונה לקהל בוגר, הוא מצויר. מעבר לפשטות, אני חושב ששני הסרטים מחוברים גם בראיית עולם אופטימיות וניסיון לתת תקווה מתוך כאב גדול שעולה בהם. לכן אני כותב כעת עוד כמה נקודות על כל אחד מן הסרטים, משהו שהוא לא ממש סקירה, או להבדיל ניתוח מקיף, אבל כן מהווה נקודת התייחסות נוספת לכל יצירה בנפרד, גם אם עדיין במסגרת מצומצמת.

אמא קטנה
Petite Maman

בצדק, אור בחר בפתיח הסרט הצרפתי הזה לאחד מרגעי השנה שעברה שלו. הפתיחה של הסרט מציגה ילדה הנפרדת לשלום מקשישים בבית אבות/אשפוז בבית חולים, דרך אמירה מחויכת על מילת הפרידה, בטרם היא מגיעה לחדר של סבתא שלה, זו שכעת נפטרה. בעוד הילדה נפרדת לשלום מן העולם בו שהתה, אמא שלה צריכה גם לטפל בדברים הפרקטיים ובעיקר להתמודד רגשית עם המוות. זה לא שהילדה לא מבינה שהיא לא תראה את סבתא שלה יותר לעולם, אלא שלא מדובר רק במפגש הראשון שלה עם המוות – אלא גם במפגש הראשון שלה עם האבל. בגלל הראשוניות הזו, בשלב הזה היא מתפקדת טוב יותר מאמא שלה (שבעצמה איבדה אמא) ודווקא הנטייה שלה לרוץ ולשחק כמו ילדה הופכת אותה לסוג של נוכחות מנחמת בסצנה, כולל עבור הקשישים הנותרים.

יש מספר דרכים בהם ניתן לפרש את כותרת הסרט, חלקן יותר ישירות וברורות מאחרות. אולם במובן סמלי ורחב יותר, הילדה נלי הופכת לפרקים לסוג של הורה לאמא שלה, שלא ממש מצליחה לתפקד אחרי המוות של הסבתא. בעוד הילדה צריכה להבין לראשונה את המוות בחייה, האם מתמודדת עם מוות לא כדבר חדש, אבל כן עם מוות ספציפי וכואב. הילדה עדיין נהנית לשחק בחוץ ולחקור את העולם בעיניים טריות, אבל יש בה גם סוג של בגרות ויכולת להיות תומכת רגשית למספר רגעים, בטרם האמא עוזבת את מלאכת פינוי רכוש בית הסבתא עקב הקושי הנפשי. מאידך, גם הילדה צריכה הורות והדרכה בשלב זה. ההורים שלה, כולל האב שמתפקד טוב יותר מהאם, לא בדיוק יודעים כיצד לעזור בהתמודדות עם דבר עמו לא באמת ניתן להתמודד.

"אמא קטנה" הוא סרט ילדים שיוצא מתוך התמודדות עם המוות, אבל הלב שלו הוא עזרה הדדית דרך משפחה, חברות וגילוי הקסם שבעולם. הוא עושה זאת דרך סיפור שנראה פשוט מאוד, אך כזה המתבסס על מהלך של הבמאית-תסריטאית סלין סיאמה לוותר על עקרון בולט הנלמד בשיעורי תסריטאיות: הקונפליקט. זה שאמור להוביל כל סצנה, רצונות מנוגדים של דמויות. "אמא קטנה" הוא סרט נטול ויכוחים. אמנם יש בו מקרים בהם הרצונות או היכולות של הדמויות אינם זהים, אבל הם אף פעם לא סותרים וכמעט אין רגע בו מישהי מפריעה למישהי. בכל פעם בו חושבים כי לדמות כלשהי יהיה קשה להסביר דבר מה לדמות אחרת, או שעוד רגע יקרה אירוע אשר יוביל לזעם או מכשול, הסרט מראה פתרון או הקשבה. וזה הקסם שלו, יותר מכל אירוע אחר שמתרחש בו.

יחד עם זאת, לא מדובר בסרט תמים. הוא מתמודד עם הנושאים הכי גדולים שיש, כמו גילוי המוות או התבגרות. גם פרידה מן העבר ומסגנון חיים שפוספס. אבל הוא עוסק בעיקר ביכולת של בני אדם לתמוך האחד בשני ולעזור זה לזה. בדגש על המשפחה שהיא לא מושלמת, אולם היא מאוד אוהבת. הילדה שבסרט מצויה בדיוק לפני הגיל בו היא כנראה תתחיל להתווכח עם ההורים, גיל בו סיאמה עסקה במספר גדול של סרטים אותם ביימה (״חבצלות מים״, ״טומבוי״, ״חבורת נערות״) או שתרמה לתסריט שלהם (״חיי כקישוא״). בסרט הזה היא מראה שההתבגרות מתחילה עוד קודם, ושאהבה היא היסוד המשמעותי בקשר ובחיים.

לברוח
Flee

סרטו של הבמאי הדני יונאס פוהר רסמוסן עשה היסטוריה עם מועמדות לאוסקר בשלוש קטגוריות שונות שלרוב לא הולכת ביחד: סרט האנימציה הטוב ביותר, הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, והסרט התיעודי הטוב ביותר. הסרט הקודם שהיו מי שניבאו לו את השילוש הזה היה "ואלס עם באשיר", שבסופו של דבר נפסל מן הקטגוריה התיעודית ופיספס באופן מכעיס מועמדות לאנימציה. לא רק בגלל ענייני פרסים מרבים להשוות בין הסרט החדש של רסמוסן לסרטו של ארי פולמן: מעבר לדמיון מסוים בסגנון האנימציה, שני הסרטים עוסקים בזיכרון ומלחמה וגם מזכירים לעולם מלחמה שהוא מעדיף לשכוח.

ברמה השטחית ביותר, ההשוואה הזו לא מוציאה את סרטו של רסמוסן כמנצח, לפי דעתי. "ואלס עם באשיר" הרבה יותר יצירתי בשימוש שלו בכלי האנימציה והרבה יותר מעמיק בדיון שלו בזיכרון והיעדר האמינות של זיכרון, כמו גם בטבעה של המלחמה. אך זוהי הרמה השטחית, כי בפועל מדובר בשני סרטים המבקשים לעשות דברים שונים מאוד: סרטו של פולמן הוא חשבון נפש אישי על פשעים שנגרמו לאחרים, ודיון במלחמה דרך עיניים של חיילים, שבדיעבד רואים את הקרבות בהם נטלו חלק בראייה ביקורתית. הסרט מכיל גם צורות שונות של ביקרות עצמית; "לברוח" עוסק בפליט ולא בחייל. הוא לא מנסה לתאר נרטיבים רבים או סיפור מורכב, אלא לספר סיפור של אדם אחד, בעל השם הסמלי בעברית "אמין". זה מהלך הרבה פחות פילוסופי באופן ישיר וכנראה שהרבה יותר אפקטיבי רגשית, ולא בהכרח בצורה רדודה. "ואלס" עוסק באשמה ומסתיים באסון שקשה לתפוס בגלל קורבנות רבים; "לברוח" עוסק במלחמה עם קורבנות רבים, אך הוא לא מתיייחס להמון, אלא רק לסיפור בודד.

הסיפור הזה נמסר כווידוי שנעשה עבור תיעוד, אבל דומה כי לא פחות מכך עבור ריפוי. אמין חוזר לעבר אותו הסתיר מסיבות שונות, גם על מנת לספר את הכל לעצמו וגם להוציא את הדברים לאוויר העולם. אף כי הסיפור שלו עתיר דרמה ותפניות, יש לציין כי גם בסרט זה מה שמתרחש הוא לא הדבר הכי גרוע שיכל להתרחש, לפחות בכמה מקרים. בסופו של דבר הרוח האנושית והאהבה בקרב המשפחה וגם בקרב זרים היא הדבר אשר נחרת בזיכרון מן הסרט, הרבה יותר מן הזוועות שנמצאות ברקע ולא לגמרי מיוצגות על המסך, אף כי הסרט עוסק גם בוויתור על ההדחקה.

לא במקרה, הסיפור של אמין מרגיש אקטואלי. אף כי הוא מבוסס על אדם אמתי, דומה כי הבמאי בכוונה הופך אותו לכמה שיותר אוניברסלי, אולי אפילו תוך שינוי פרטים לטובת דמיון למקרים אמיתיים אחרים. הסרט יצא לסבב הפסטיבלים שלו לפני שנה וסביב טרגדיה נוספת באפגיניסטן, המדינה בה מתחיל הסיפור וממנה יש לברוח כמאמר הכותרת. בישראל, הוא יוצא כעת להקרנות מסחריות בעוד המלחמה באוקראינה והפליטים שהיא מייצרת זוכים לכותרות. לצערנו, הסיפור הזה רלוונטי ומתאים כמעט לכל נקודה בהיסוטריה הקרובה.

הסרט הוא סוג של מחאה גם עבור הפליטים ממדינות פחות מתוקשרות, דרך סיפור אחד מעורר השראה. אולם, ייתכן ויש בהשראה הזו משהו מן האשליה: למרות שמדובר בסרט תיעודי, משהו ביכולת של אמין לספר אותו, והמקום בו הוא נמצא היום (גם בלי חשיפה של זהותו הודות לאנונימיות שמעניקה לו האנימציה), מרגיש כמו גורל הוליוודי עבור פליט שאיבד את כל עולמו בילדות. בכך, על אף שהסרט מעמת את הצופה עם ההיסטוריה ועם גורל אפל, הוא גם מספק בידור. כי הקולנוע הוא תמיד גם בריחה מן המציאות או מחיי היומיום. אפילו בסרט המזכיר כי העולם הוא מקום זוועתי.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.