• אימת החודש - נובמבר 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • סרטים חדשים: ״הפייבלמנים״ של סטיבן ספילברג
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון
  • ״הספינה האחרונה״ וגם ״זה מספיק שחור בשבילך?״
  • ״אל תדאגי יקירתי״, סקירה לסרט של אוליביה וויילד
  • Causeway סקירת אפל+ לסרט
  • הפנתר השחור: וואקנדה לנצח
  • פרסי הקולנוע האירופאי 2022: רשימת המועמדים

אימת החודש – מרץ 2022: "פרש", "עד המוות", "הנפילה החופשית"

14 במרץ 2022 מאת אור סיגולי

אימת החודש של מרץ היא תמיד עניין מרגש לא משנה אילו סרטים נמצאים בה, מכיוון שזהו תאריך היום הולדת שלה. ב-9 למרץ 2013 ייסדתי את הפינה הזו כדי לגרום לעצמי לראות כמה שיותר סרטי אימה, ואין ספק שלפחות מהבחינה הזו זה הצליח. בונוס גדול קיבלתי דרככם הקוראים, בכל פעם שאני שומע שהפוסט הזה הוא משהו שמחכים לו ונהנים ממנו.
יום ההולדת התשיעי של אימת החודש גם טומן בחובו חגיגה אמיתית כי ביום שני ה-21 למרץ, יתקיים לראשונה מפגש פיזי שלנו. זה קורה בחסות המועדון לבעלי עצבים חזקים של סינמטק תל אביב, שם אתארח ואעשה הרצאה קצרה לפני "באסקט קייס", אדבר על מדוע הסרט הזה משמעותי גם השנה, למה נותר בצללים זמן רב, איך בכל זאת שרד בזיכרון הקולקטיבי, ואשער באופן חסר אחריות מי הולכים להיות סרטי האימה/הקאלט של 2021.
סינמטק תל אביב אפילו סיפק לנו קוד הנחה, אז אם תכנסו לדף האירוע ותקלידו SRITA20 תוכלו לרכוש כרטיס ב-20 שקלים חדשים בלבד.
איך אומרים אצלנו? נוכחות חובה.
עדכון: הסרט יוקרן ללא כתוביות בעברית, אז קחו בחשבון.

בינתיים המסע למצוא סרטי אימה טובים מ-2022 ממשיך, אך כרגע לא נרשמו תוצאות מרהיבות במיוחד. את התסכול שלי כבר הבעתי בפרק הקודם, ואשקר אם אומר שהדברים לגמרי השתפרו, אבל בכל זאת נתקלתי בכמה סרטים מסקרנים ומעניינים בצורה זו אחרת. אני אתמקד בשלושה מהם, במרכז כולם נשים צעירות שנופלות קורבן לגברים די גרועים. אחד מהם ניצול 2021 ואחד מהם הוא אחד המדוברים ביותר של פסטיבל סאנדנס האחרון. נפתח אתו.

"פרש" – Fresh

הבעיה המרכזית בלדבר על "פרש" של מימי קייב על פי תסריט של לורין קאהן, היא שהסרט לא חושף את הקלפים שלו על ההתחלה, ולכן קשה לדעת כמה להסגיר ממנו לפני הצפייה. למעשה, אפילו עצם היותו חלק מאימת החודש הוא סוג של ספויילרון למשהו שקורה בנקודת החצי שעה שלו. מצד שני, קשה להאמין שמישהו היה מתעניין בו אילולא ההבטחה לשינוי כיוון קיצוני שלוקח אותו למחוזות מפתיעים, אז זה שוב העניין של להכין חביתה ולשבור ביצים, אני מניח.
לאחר מחשבה ובחינה, הנה מה שנעשה: כדי באמת להיכנס לדיון על הסרט – שהסעיר את סאנדנס ולאחרונה עלה לרשת הסטרימינג הולו – אני אהיה חייב לגלות את התפנית של המערכה הראשונה. אין דרך לעקוף את זה. עם זאת, לא יוסגר בדיוק מה קורה שם, וגם שום דבר משמעותי מהמשכו.
על אף שבעולם מושלם היינו צופים בסרט הזה מבלי לדעת כלום ומופתעים כליל ממה שהוא באמת, זה בעצם לא אסון כזה גדול מבחינת החוויה. אני באמת תוהה כמה קיוו היוצרות להחריש את המהות שלו מהצופים, במיוחד בעולם שבו קשה מאוד להסתיר משהו.

למי שלא יודע דבר על הסרט לפני הצפייה, "פרש" (במובן של "רענן" או "טרי") נראה כמו דרמת אינדי רגילה לחלוטין, במרכזה בחורה שעולם הדייטים הגיע לה עד כאן. דייט אחרי דייט היא נופלת על דושים מסוגים כאלה או אחרים, ועל אף שהיא בחורה נאה ואינטליגנטית, היא פשוט לא מצליחה למצוא לעצמה מישהו נורמלי.
זוהי נואה, אותה מגלמת דייזי אדגר-ג'ונס שעשתה תפקיד מצוין במיני סדרה "אנשים נורמלים" (כלומר, משלושת הפרקים ששרדתי מהדבר הזה). אני חייב שנייה לעצור ולהגיד שבזמן שברור לי שהשם "נואה" הוא ואריאציה על "נוח", זה יוצא קצת מצחיק בעברית כי באמת שאין שום שם בעולם הזה שמתאים לאדגר-ג'ונס יותר מאשר "נועה". היא פשוט נראית כמו נועה. לא יכלו למצוא משהו קולע יותר.
בכל מקרה, נואה כבר עומדת לוותר לגמרי על עניין הרומנטיות בחייה, עד שערב אחד היא פוגשת בסופר (במחלקת הירקות הטריים. הבנתם? כי פרש!) בחור מקסים למדי, אותו מגלם סבסטיאן סטן ("אני, טוניה" וחייל החורף מהיקום המשותף של דיסני-מארוול), שנראה לגמרי בעניין שלה. לאחר התלבטויות שהגיעו מניסיונה המר של נואה עם בחורים, היא מחליטה בכל זאת לתת לו הזדמנות ומגלה את גבר חלומותיה. בשונה מחברתה הטובה מולי (ג'וג'ו טי. גיבס המצוינת), מה שנואה לא חושדת בו הוא שהמפגש הזה שלהם בכלל לא היה מקרי, ושלצ'ארמר הזה יש לא רק חיים כפולים, אלא גם תוכניות מאוד מטרידות לגביה.

"פרש" הוא מסוג הסרטים האלו שעל פניו יש להם כל מה שצריך כדי להיות להיט ז'אנר מפתיע – הוא נראה טוב ויזואלית, השחקנים עוברים נהדר, יש בו ליבה מטרידה וקיצונית, והוא עוסק באחד הדברים שהכי מעסיקים את קהל היעד שלו: עולם הדייטים והמנחוס שבא בעקבותיו. אלו הרבה נקודות לטובתו. עם זאת, ככל שהדקות נוקפות – והסרט מגרד את השעתיים כך שיש לא מעט מהן – מתגלה שבעצם יש בו מעט מאוד.
בשום אופן לא מדובר בסרט רע, או כזה שמרגיש כמו בזבוז זמן, אבל גם קשה לומר שהוא מצליח במשימות שהציב לעצמו. אם מדובר באלגוריה מחרידה על עולם הדייטים אז הוא ממש לא חד ומבריק מספיק כדי להוציא את זה לפועל, ואם מדובר בסרט אימה עוכר שלווה גם זה מגיע עד גבול מסוים. אכן, כשמגלים מה עומד להיות העתיד שמתוכנן לנואה בהחלט יש לזה אפקט מצמרר, אבל אז הסרט לוקח כל מיני עיקופים מוזרים כדי להצדיק את ההמשך שלו, הוא מנסה להפתיע אבל הוא אחד הצפויים שנתקלתי בהם, ויש בו מעט מאוד היגיון. הוא די מתפורר ברגע שחושבים עליו. עם זאת, הוא כנראה בכל זאת הסרט הכי טוב השנה בו סבסטיאן סטן מגלם גבר מקסים שהוא למעשה מניאק רציני. קחו בחשבון רק שהפייט שלו הוא מכיוון "355", כנראה הסרט הכי גרוע שראיתי השנה עד כה.
בסופו של דבר "פרש" הוא עוד תזכורת לכמה "תברח" (שכמו סרטה של מימי קייב גם הוא לוקח את מוסכמות עולם האימה ושואף לעשות מהן משהו חדש לגמרי בתוך מציאות עכשווית) הוא באמת יציאה חד פעמית שקשה מאוד לשחזר.

"עד המוות" – Till Death

הסרט הזה יצא לבתי הקולנוע בישראל במהלך ספטמבר 2021, בתזמון רע מאוד. לא רק שמצב הקורונה היה עדיין מערער ומאתגר, אלא גם שמרכז העניינים נמצא בפסטיבלי ירושלים ו-ונציה, ובנוסף הוא הצטופף באותו שבוע יחד עם סרטים שהותירו אותו בצל, כמו "שאנג-צ'י" ו"מורעל". אלו כמה מהסיבות מדוע הוא נעלם די במהירות.
עם זאת, למסקרי הקולנוע בישראל, "עד המוות" ייזכר בעיקר כזה שהשפיע ישירות על סרטו האמריקאי של אהרון קשלס, "דרומית לגן עדן". חלקכם ודאי יודעים שהשם המקורי של הסרט הקשלסי היה "Till Death", אבל מכיוון שזה עליו אנחנו מדברים כעת הקדים אותו בכמה שבועות, קשלס נאלץ למצוא שם חדש ברגע האחרון. אם אתם שואלים אותי, זה עשה רק טוב לסרטו של הבמאי הישראלי, כי "דרומית לגן עדן" הוא שם הרבה יותר מיוחד ומוצלח. בעיני, לפחות.

אבל האמת היא שעל אף כל רעשי הרקע, הדבר שהכי צריכים לדבר עליו בהקשר של "עד המוות" הוא השחקנית הראשית שלו, מייגן פוקס, כסיפור מוסר (אחד מיני רבים) על הדו פרצופיות הכי מכוערת של הוליווד ושל התהילה.
פוקס, שהחלה את דרכה כדוגמנית, תפסה את תשומת לב העולם כאשר הייתה בת 21 לאחר שקיבלה את התפקיד הראשי ב"רובוטריקים", הלהיט של מייקל ביי (שכבר העניק לה לפני כן תפקיד פצפון ב"בחורים רעים 2"). היופי שלה הפך אותה לסופרסטאר, אבל גם מנע ממנה להיחשב כשחקנית אמיתית, כפי שניסתה להוכיח (בהצלחה גדולה, אם אתם שואלים אותי) ב"הגוף של ג'ניפר" ו"הכל יחסים". ועדיין, לא רק שהיא המשיכה להיות מלוהקת לבלוקבאסטרים שאפשר להתווכח על איכויותיהם כמו "צבי הנינג'ה" ו"הדיקטטור", היא גם גילתה שכל האובססיה התקשורתית והמלכת המלכים של המדיה היא בוגדנית למדי. אחת היציאות שלה לגבי מייקל ביי, שכללה את המילה "היטלר", נתנה לכולם את הרשות לרמוס אותה לגמרי בלי פרופרוציה ולהתייחס אליה בזלזול ממנו לא לגמרי התאוששה. מייגן פוקס היא עדות לאיך הדברים יכולים להתהפך על כוכבי קולנוע (בעיקר כוכבות) תוך שנייה בלי שתהיה להם שליטה על כלום, ועל אף יופיה וכישרונה, בעשור האחרון פוקס השתתפה רק בסרטים זניחים שאף אחד לא ראה.

"עד המוות" גם הוא מרחק שנות אור מההפקות העצומות שפרסמו את פוקס, כאלו שאיש לא חושב שיסחפו את העולם, ומרגיש כמו עוד שלב בשנמוך של הקריירה שלה ונוכחותה הקולנועית. ואולי זה נכון בהקשר של המשכורת שלה, אבל אני חייב להודות שלגמרי הופתעתי לטובה מהסרט הזה. להוציא כמה חלקים לקראת הסוף, הוא העביר לי קצת פחות משעה וחצי די בכיף, ואני מאמין שהגיע לו יחס טוב יותר משקיבל.
מייגן מגלמת את אמה, שכבר בדקות הראשונות של הסרט אנחנו יודעים עליה שני דברים: שהיא בוגדת בבעלה, ושכנראה מגיע לו כי הוא חתיכת טיפוס מחריד. עוד מה שנחשף עליה הוא שבעברה חוותה תקיפה אלימה שהותירה אותה בפוסט-טראומה, ושהיא מצאה את עצמה בכלוב מזהב בנישואים שהעניקו לה המון כסף אבל מעט מאוד שקט נפשי. מפה לשם, כרגע לא חשובים הפרטים, אמה מוצאת את עצמה בבקתת הנופש שלה ושל בעלה, בשיא החורף, כאשר היא אזוקה למישהו מת. מה שכן, על אף מצבו הדי פאטאלי של הבר מינן, הוא איכשהו ממשיך לשחק איתה משחקים מעוותים והצרות רק הולכות ונערמות.

את הסרט כתב ג'ייסון קארווי וביים ס.ק. דייל, בחסות המפיקים בועז דווידזון ואבי לרנר. אם מתעלמים מנקודת המוצא שלו שמזכירה באופן די קיצוני את "המשחקים של ג'ראלד", הספר של סטיבן קינג שהפך למותחן מעולה בידיים של מייק פלנאגן, כמו גם מנקודת יציאה מאוד קלה מתוך התסבוכת (אמה יכולה לשבור את עצם האגודל של הגופה ולשחרר את האזיקים. כאילו דההה), "עד המוות" הוא רכבת הרים די מהנה. בניית הסיקוונסים והמשחקים המרושעים שאמה, בהופעה באמת מצוינת של פוקס, נאלצת להתמודד איתם מיומנת ומרשימה, ובעיקר משכנעת אותנו שלא מדובר באיזו דמות מתוסרטת, אלא כזו שראויה להחזיק על עצמה נראטיב שכזה. כאמור, אמנם הדקות האחרונות של הסרט קצת הופכות למופרכות מדי וצריך להתעלם מכמה רגעים לא אמינים, אבל עד אז "עד המוות" מתהדר בעשייה די משובחת ומהנה למדי. זה לא באמת סרט אימה כמו מותחן-קיצון סבבה לגמרי, והוא חד משמעית שווה את הזמן המועט שהוא מבקש מאתנו.
זה ממש לא בא ברגל, תנו לי לספר לכם. מה שמזכיר לי…

"הנפילה החופשית" – The Free Fall

לאחת השחקניות בסרט הזה קוראים אליזבת קפוצ'ינו. היה לי מאוד חשוב לפתוח עם האינפורמציה הזו, אפילו יותר מאשר להסגיר את הפתעתי כאשר שניים מהשמות המוכרים ביותר של עולם האימה הנוכחי – המלחין ג'וזף בשארה (כמעט כל מה שקשור לסרטי "לזמן את הרוע") והצלם ג'יימס ניסט ("אחוזת בליי", "שקט", "אנאבל") – הם חלק ממנו. סדר עדיפויות משונה, אני יודע, אבל זה נראה לי ראוי כרגע.
מדובר בסרטו של אדם סטילוול על פי תסריט מאת קנט הארפר, ומה שמאוד בולט בו זה שהוא מתחיל חזק, מסתיים מעולה, ושום דבר באמצע כמעט לא ברמה הזו. אפשר לתת לו כמה נקודות על ניסיון, מה שכן.

"הנפילה החופשית" נפתח בסיקוונס מעורר עניין ועוכר שלווה בו שרה (אנדראה לונדו מ"נרקוס"), הולכת לבקר את הוריה בביתם ומגלה תמונה מחרידה למדי. היא מאבדת את ההכרה ומתעוררת באותו הבית, כשלצדה רק בן זוגה הדואג ניק (שון אשמור שהיה בובי דרייק בטרילוגיה הראשונה של "אקס-מן") וללא זיכרונות כלל להוציא מה שמרגיש כמו ניסיון התאבדות ממנו ניצלה ברגע האחרון. שרה מנסה לחזור לשגרה אבל זה קשה כשהיא לא בטוחה לגבי עברה, וכל מיני דברים רודפים את שלוותה כמו נוכחותה של עוזרת בית מאיימת וחזיונות משונים של אחותה. ולכן נשאלת השאלה – האם מישהו מנסה להסתיר ממנה משהו? מה בעצם קרה ומה בעצם קורה לה?

הסגנון של הסרט מאוד גותי, ונראה שמנסה ללכת בדרכיו של כתבי הנרי ג'יימס ("טבעת החנק", "אחוזת בליי"). זה כמובן זורק אסוציאטיבית לסרטים אחרים שנעשו בהשראת הסופר, או מיני אבולוציות על סיפורה של האישה הרדופה בבית מאיים, מ"אור הגז" דרך "תינוקה של רוזמרי", "האחרים" וכמובן "אמא!". ברור לנו שאנחנו צריכים לפקפק בכל מה שאנחנו רואים, והסרט עושה מה שהוא יכול כדי לתעתע בנו.
אבל כוונות לחוד ותוצאות לחוד. התחושה שלי הייתה שאדם סטילוול יודע מה הוא רוצה לעשות, ורתם כמה אנשים טובים כדי לעזור לו להגשים את החזון הקולנועי שלו, אבל לא הצליח להוציא את זה לפועל באופן מניח את הדעת. יכול להיות שזה עניין של תקציב או של חוסר ניסיון, אבל "הנפילה החופשית" מרגיש כמו טיוטה של משהו אחר, טוב יותר. הסרט נדבק לאווירה הקריפית באופן שמרגיש לאה וכפוי מדי, הוא כל הזמן זורק סימני שאלה על הצופים ככה שאפילו אין זמן לנסות לפענח מה מתרחש, והתסריט מכיל יותר מדי דברים לא הגיוניים גם בתוך המציאות המשובשת של הסרט.
החולשה העיקרית היא כנראה ההופעה של השחקנים, במיוחד אנדראה לונדו שאני מצאתי בלתי אמינה בעליל. מצד שני, אנשים חשבו שקירסטן סטוארט הייתה טובה ב"ספנסר" (אגב סרטים קריפיים על אישה רדופה בבית גדול) אז אני מניח שיש דרך שונה להסתכל על כל דבר.

ואז מגיע הסיום, או יהיה יותר נכון להגיד שאז מגיע ההסבר, ומה שהכי מתסכל הוא שמדובר באחד ההסברים הכי מספקים ומגניבים שראיתי לאחרונה. בשלב הזה אתן לכם את הברירה – אתם יכולים להמשיך לקרוא ולגלות מה בעצם קרה לשרה, או לשמור לעצמכם את ההפתעה ולעזוב את אימת החודש. אם כך תבחרו, אני מזכיר לכם שוב על המפגש בסינמטק תל אביב ב-21.3.
אם נשארתם, דעו לכם שבעצם כל הסרט היה שיטוט בתוך נפשה ותודעה של שרה בזמן שהיא תחת דיבוק שטני, כאשר בעולם האמיתי אחותה, יחד עם רופא וכומר, מנסים להוציא מתוכה את השטן. תחשבו "מגרש השדים" רק שכל הסרט נמצא בתוך הראש של רייגן האומללה. נכון, זה כבר טופל בסרט שיטוט-תודעתי-דמוני אחר מלפני כמה שנים "התגלמות הרוע", שגם הוא לא היה משהו אבל לפחות היה עשוי טוב יותר, אבל ב"הנפילה החופשית" זה מרגיש קצת יותר קיצוני מהסרט עם אהרון אקהרט. הגילוי הזה רק מבהיר שה"הנפילה החופשית" יכל להיות הרבה יותר טוב ומעניין מהתוצאה הסופית, אבל משהו כנראה לא נבנה ותוחזק כמו שצריך.

וזהו להפעם. יום הולדת שמח לנו ונקווה שבחודש הבא כבר יהיו המלצות מוחלטות.

באסקט קייס. בואו לראות אותו אתנו על המסך הגדול ב-21 למרץ בסינמטק תל אביב!