• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • סרטים חדשים: ״הפייבלמנים״ של סטיבן ספילברג
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון
  • ״הספינה האחרונה״ וגם ״זה מספיק שחור בשבילך?״
  • ״אל תדאגי יקירתי״, סקירה לסרט של אוליביה וויילד
  • Causeway סקירת אפל+ לסרט
  • הפנתר השחור: וואקנדה לנצח

״הבאג הגדול״, סקירת נטפליקס

18 בפברואר 2022 מאת עופר ליברגל

לפי 20 שנה, ז'אן-פייר ז'נה היה אחד הבמאים המוערכים והמצליחים בעולם, אחרי שסרטו הרביעי, "אמלי" (Le fabuleux destin d'Amélie Poulain), הפך לאחד הלהיטים של הקולנוע האירופאי של תחילת המילניום. זה כלל הצלחה קופתית בכל מקום, חמש מועמדויות לאוסקר (והפסד מפתיע בפרס הסרט בשפה זרה), ובעיקר נוכחות ערה בשיח התרבותי הכללי, גם בקרב מי שאינם אוהדי קולנוע אדוקים. את הסינפילים ז'נה קנה עוד קודם לכן, בזכות שני סרטיו הראשונים "דליקטסן" ו"עיר הילדים אבודים" (La cité des enfants perdus). בין לבין הוא גם הספיק לביים בהוליווד את "הנוסע השמיני: התחייה". ב-20 שנה שחלפו, דומה כי מעמדו נשחק מעט, אולי כמו קצב העבודה שלו.

סרטו החדש, "הבאג הגדול" (BigBug), מגיע לנטפליקס בלי הרבה יחסי ציבור או ביקורות נלהבות. מדובר רק בסרט הארוך השלישי שביים ז'נה בשני העשורים מאז שיא ההצלחה של "אמלי", כמות זהה לזו שביים בעשור שקדם לשיא ההצלחה. סרטו הקודם של ז'נה, "הרפתקותיו המוזרות של טי.אס ספיווט" יצא לפני תשע שנים והוא היה בעיניי החלש בסרטיו, תוך חשיפת חולשות שתמיד היו בקולנוע של ז'נה. גם המעמד של "אמלי" השתנה עם השנים, ויש אנשים שעבורם הוא הסמל לכל מה רע בקולנוע אירופאי המנסה להקסים את הקהל. בעיניי זו הגזמה גדולה, כמו גם ההתלהבות מהסרט ההוא. שני סרטיו הראשונים של הבמאי נותרו הטובים ביותר בקריירה שלו, כשם שהוא נותר יוצר מעניין גם אם כי קבלת הפנים לסרטו החדש מעמידה גם את זה במבחן. "הבאג הגדול" כנראה לא יחזיר את ז'נה לאופנה, אבל הוא היה עבורי סרט מהנה מאוד וגם חכם בדרכו, למרות פגמים רבים.

לפני שאגע ישירות בסרט החדש, עוד כמה מילים כלליות על הבמאי. הסגנון של ז'נה כיוצר זכה להצלחה גם עקב התקופה בה החל לפעול, כמה שנים אחרי שהקולנוע הצרפתי הוגדר מחדש בידי המיני-תנועה הקולנועית "סינמה דו לוק". הובילו אותה שלישיית הבמאים עם ראשי התיבות BBC: לוק בסון, ז'אן-ז'אק ביינקס ולאוס קארקס (בהכרח לא לפי סדר חשיבות). השלישיה הציגה סוג של גרסה מוקצנת של הגל החדש. ברמה השטחית, הסרטים שלהם חגגו את הקולנוע המלאכותי והצעיר, עם ויתורים על ריאליזם ובנייה מורכבת של נרטיב לטובת הסגנון האישי, שהוא חשוב יותר מכל דבר אחר ביצירה. ז'נה מעט קרוב יותר למיינסטרים מול הסרטים הקיצוניים של השלישייה, אבל גם הוא מציב את הסגנון בחזית לפני כל דבר אחר. במקרה שלו מדובר לרוב בעיצוב מושקע וצבעוני ודמויות אקסצנטריות הפועלות בסביבה שהיא קולנועית ומוקצנת. בין אם מדובר בסרט פנטזיה, קומדיה רומנטית, מלודרמה, או במקרה של הסרט הנוכחי, מדע בדיוני. שהוא גם קומדית מצבים.

"הבאג הגדול" מתרחש בצרפת, כמה עשורים אל תוך העתיד. מכונות עושות יותר ויותר פעולות עבור בני האדם, שבעצם כמעט ולא צריכים לעבוד בעצמם. זה לא ממש מעלה את מעמדה של האמנות. חלק מן הרובוטים נראים כמו בני אדם וחלקם חדשים יותר מן האחרים. הזן החדיש ביותר הם אנדרואידים האחראים על הביטחון, הנקראים יוניקס, ואת כולם מגלם פרנסואה לבנטל. הם לא רק מהווים כוח שיטור, הם גם מככבים בתכנית ריאליטי בה בני אדם מתנהגים כמו חיות, אחרי שלכאורה הסכימו להשתתף בה. יש לאנדרואידים הללו גם שאיפות פוליטיות וייתכן והם אחראים על תקלות תנועה, שהן למעשה תחילת המלחמה בין המכונות לבני אדם. העניין הוא שהרובוטים מן הדורות הקודמים נאמנים קודם כל לבני אדם, לכן הם נועלים את האנשים שלהם בבית למען ביטחונם. בני אדם המככבים בסרט לא מאוד מרוצים מזה.

הבעיה העיקרית של הסרט היא הדמויות האנושיות, אשר באופן כללי מעוצבות כמו פלקטים סטריאוטיפים מקומדיה וולגרית. אין ספק כי זה מכוון, אבל לרוב אלו לא הדמויות אשר נרצה לבלות עימן שעתיים. ואנחנו צריכים לבלות איתן שעתיים, לכודים במקום אחד. בעלת הבית היא אליס (אלזה זילברשטיין), שגם בעידן מרובה טכנולוגיה שומרת על החפצים העתיקים הקרויים ספרים, ויש לה שאיפות אמנותיות. היא מקווה שהמחזר הטרי שלה, מקס (סטפן דה גרודט), יעזור לה על ידי פרסום טקסטים בכתב עת שבעריכתו, אך המניעים הברורים של מקס קשורים למישור פיזי יותר מאשר לרוחני.

האיחוד הרומנטי מתעכב כאשר בעלה לשעבר של אליס, ויקטור (יוסוף חאג'די), קופץ לביקור יחד עם בת הזוג הצעירה והלא-מבריקה שלו, ג'ניפר (קלייר שוסט). לבית מתפרצת בעקבות הכלב שלה גם השכנה פרנסואז (איזבל ננטי), אישה מבוגרת בעלת יצרים מיניים. שתי הדמויות החביבות ביותר בקרב בני אדם הם בני הנוער: הבת המאומצת של אליס וויקטור, נערה פופולרית וחובבת טכנולוגיה ישנה בשם נינה (מאריסול פארטר), בה מתאהב ליאו (הילי טואנה), בנו של מקס שנגרר איתו לביקור אצל אליס. גם בני הנוער הם די חד-מימדיים, אבל ההתנהגות שלהם מעט יותר מנומקת ופחות גחמתית מזו של המבוגרים, כאשר דומה כי השימוש המוגבר במכונות לא איפשר להם לצבור ניסיון חיים או מורכבות.

היעדר המורכבות והפלקטיות של הדמויות רלוונטיות לסרט, שכמו יצירות מדע בדיוני אחרות שואל מה מגדיר אדם כאדם ומה מבדיל אותו ממכונה או מבינה מלאכותית. בסרט זה, הרובוטים שנאמנים לבני אדם הם הדמויות המעניינות. הם רוצים לזכות באמון על ידי למידת התנהגות אנושיות, אך הם לא בדיוק יודעים כיצד לעשות זאת. למשל, הם מבינים כי מין מהנה ומרגש בני אדם, אבל לא ממש מצליחים לבטא מיניות בעצמם. בקרב הדור הזה של הרובוטים בולטת משרתת אנושית בשם מוניק (קלוד פארון, כנראה המצטיינת של הקאסט בעיניי), ורובוט תוצרת בית בשם איינשטיין (מדבר בקולו של אנדרה דוסולייה).

התנהגות הרובוטים היא אבסורדית ומצחיקה, אבל לא מעט שורות שעוברות בסרט כהרף עין היו יכולות להיות בסיס לדיון פילוסופי מורכב בסרט אחר. הסרט אולי מדגיש את הקומי והאבסרודי שבסיטואציה, אבל לתחושתי הוא לא מקל ראש בסוגיות המדע הבדיוני שעולות בו, כולל בביקורת על התנהגות אנושית והצדעה למקומות בהם האנשים אינם מכניים. יותר מכך, ולמרות הרתיעה מעיצוב הדמויות, אחוז די גבוה של שורות דיאלוג בסרט הצחיקו אותי. הקרדיט לכך צריך ללכת לתסריטאי גיום לוראן, משתף פעולה קבוע של ז'נה בתור כותב דיאלוגים. לא כל הבדיחות בסרט עובדות, אבל יש הרבה מהן ובדרגות שונות של תחכום. זה רק ראוי בסרט בו אחת הדמויות המכניות יכולה לשנות את דרגת התחכום שלה.

בסופו של דבר, ההבדל בין האנושי למכונה הוא רק נושא אחד בסרט. נושא מרכזי לא פחות הוא חופש הפרט מול כוחו של המשטר, בדגש על מעקב אחרי אזרחים ומאגרי מידע על כל אדם. הנושא הזה עומד למעשה בבסיס המלחמה שנמצאת ברקע של העלילה, כמו גם בשיח הפוליטי בימינו: הקושי לשים את הגבול בין הרצון לחופש לבין הרצון לביטחון. בהקשר הזה, הסרט הזכיר לי מעט את "אל תסתכלו למעלה", גם הוא מציע טיפול קומי בסוגיה נפיצה כאשר די ברור מה עמדת היוצר בעניין. הסרט אינו אנטי טכנולוגיה וקידמה, הוא אף רואה בה שלב נחוץ בהתפתחות, אבל מאגרי מידע ממשלתיים הם משהו שדומה כי מטריד את ז'נה.

ברמה הבסיסית ביותר, ״הבאג הגדול״ הוא סרט הכולא את הדמויות בלוקיישן אחד שהוא בית, דבר אשר לא שונה במיוחד מהסגרים בתקופת הקורונה (הסרט צולם אחרי הסגרים הראשונים, התסריט שלו נכתב לפני אך עבר עדכון). זה הופך אותו לאקטואלי וגם קושר אותו למורשת של סרטי לוקיישן אחד, ובעיקר לסרטו המופלא של לואיס בוניואל "המלאך המשמיד", שעסק באנשים שלא מסוגלים לעזוב בית מסיבה לא ידועה. ז'נה ישיר מדי בהדגשת נושאי העיסוק וחסר השראה ביכולת לבנות דמויות או אירועים מפתיעים, כך שהוא לא מגיע לדרגות של בוניואל. אבל יש בסרטו מספיק ניצוצות קטנים של סוריאליזם ואבסורד כדי להפוך אותו למהנה למדי לצפייה קלילה, לפחות עבורי.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.