• פסטיבל דוקאביב 2022: המלצות ואזהרות
  • ״אהבה בשחקים: מאווריק״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״אהבה בשחקים: מאווריק״ כבר כאן
  • בין בחירה לבריחה: מבט מחודש על ״עירום״ של מייק לי
  • לקראת ״אהבה בשחקים: מאווריק״, בחזרה אל המקור
  • מערבולת
  • פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2022: מדריך מקוצר
  • מדריך לפסטיבל הקולנוע הרומני 2022 בסינמטקים
  • מבט מחודש על שני סרטים מוקדמים של פול שרדר
  • ״הסודות של מרילין מונרו: הקלטות האבודות״, סקירה
  • ״קיארה״, סקירה לסרטו של ג׳ונאס קרפיניאנו
  • דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף

אימת החודש – ינואר 2022: "הדבר האחרון שמארי ראתה", "אכזריות לשמה", "סטוקר הילס"

23 בינואר 2022 מאת אור סיגולי

שבועות מספר אל תוך השנה החדשה וגם אימת החודש נכנסת לענייני 2022, מתקרבת לחגיגות העשור שלה. אבל יש עוד זמן עד אז, ולפחות עוד 13 מהדורות עד יום ההולדת העגול. מדהים שזה עדיין ממשיך, אם אתם שואלים אותי.
אז הנה אנחנו, פותחים את 2022 עם כמה סרטי אימה חדשים, אחרי שינואר כבר הביא לנו כמה טקסטים על קולנוע האימה בסריטה: "צעקה", הפרק החמישי במותג, יצא בקול תרועה רמה והתגלה, בשבילי לפחות כאכזבה גדולה. על שאר החלקים כתבתי ממש איך שהחודש התחיל. בנוסף, עם גוויעתה של 2021 , הספקתי לכתוב על עוד סרט אימה שיצא לקולנוע, "שטני", גם הוא לא בדיוק משהו לזכור לסיכומי השנה.

אימת החודש של ינואר, בדרך כלל, מורכבת בעיקר מסרטים שהספקתי לראות בדצמבר אבל לא לכתוב עליהם באופן מסודר. הפעם זה לא המצב. לא נותרו לי שאריות 2021 להרחיב עליהן, אז אנחנו מצופפים שורות עם שלושה סרטים מאוד חדשים שנחשפו ממש בשבועות האחרונים. אחד מהם מוצלח למדי, אחד מהם מתקרב לזה, ואחד מהם בלבל אותי כהוגן.

"הדבר האחרון שמארי ראתה" – The Last Thing Mary Saw

סרטו הראשון של אדוארדו ויטאלטי נחשף בכמה הזדמנויות פסטיבליות במהלך 2021, אבל יציאתו הרשמית היא השנה, דרך בית האימה האולטימטיבי, ערוץ הסטרימינג Shudder. הוא מתרחש בבית חווה מבודד וקפוא למדי בשנת 1843, בקהילה דתית מאוד, וכמובן גם אכזרית ונוקשה. הסיפור מסופר בדיעבד, לאחר שמארי, נערה מבית המשפחה שגרה במקום, מגוללת לקבוצת חוקרים את מהלך הבלהות שהביא אותה לעיוורון ועלול גם להוביל אותה לגזר דין מוות. זה קשור לרומן האסור שלה עם המשרתת, לספר עתיק ומבשר רעות, ואיך לא, פונדמנטליזם חסר רחמים.

בתחומי העשייה הטכנית, "הדבר האחרון שמארי ראתה" הוא אחד המרשימים לאחרונה. הצילום של דיויד קרוטה מרהיב ומייצר קומפוזציות משובחות וקריפיות להפליא, עולם הסאונד של הסרט נוטע חשש ואימה, וגם האיפור ועיצוב הדמויות מצוין, בטח בהתחשב בכך שלא מדובר בסרט עם תקציב גדול מדי.
הופעות השחקנים בהחלט עוזרות לאווירה הכללית, עם קאסט מוצלח שכולל את יקירת האימה איזבל פורמן ("יתומה", אבל כבר הוכיחה שהיא הרבה יותר מאסתר המאיימת), רורי קאלקין שכבר הרבה זמן לא ראיתי אותו בסרט, סטפאני סקוט בתפקיד מרי, ובמיוחד ג'ודית' רוברטס בתפקיד הסבתא המטריארכלית שאולי כן ואולי לא גם יודעת להביא כוחות אופל מהעולם שמעבר. היא די מדהימה.
מה שכן צריך לקחת בחשבון הוא שהסרט מאוד איטי, הוא כולו אווירה מזדחלת ומקפיאה, בלי הקפצות ובלי ניסיון לזעזע באופן גראפי. רוב הזמן. זה בהחלט יכול לדחוק את הסבלנות של הצופים (על אף שהוא פחות משעה וחצי), אבל אותי הוא בכל זאת הצליח לתפוס בכמעט מאה אחוז ממנו. התסריט הוא למרבה הצער החלק היחסית חלש, כי לפעמים נראה ששתי הנאהבות פועלות באופן טיפשי בעיקר כדי שהעלילה תמשיך. מצד שני, אהבה בגיל הנעורים זה משהו שדי משבש את ההיגיון שלך, אז אפשר אולי לקבל את זה.

בגלל הגיבורה הצעירה והאווירה הדתית-תקופתית כמובן שהמוח ממהר להשוות את הסרט ל"המכשפה" הבלתי נשכח, אבל לא הייתי ממהר לעשות את זה. לי הסרט הזכיר בעיקר את "הרוח" ואת "האפל והמרושע", אם כי זה החדש טוב יותר מהם בעיני. הוא כאמור יצא ממש לאחרונה אז מעניין לראות האם יצליח לתפוס ולהפוך לסרט האימה הזה שכולם מדברים עליו לאיזה חודש. מגיעה לו תשומת הלב הזו כרגע, בעיקר כי אני מאמין שבמהלך השנה הוא יתפוגג מהזיכרון.

"אכזריות לשמה" – For the Sake of Vicious

התפרעתי קצת עם התרגום שלי לשם הסרט, לא יותר מדי אבל בכל זאת, אז קחו בחשבון. אולי "למען האכזריות" או "בשביל הרשעות" היה נכון יותר, אבל סמכו עלי, ראיתי את הסרט. השם הזה מתאים. על זה עוד מעט.
זהו סרטם של ריז אוונשן וגבריאל קארר, שבקרדיטים שלהם תוכלו למצוא עבודות הפקה, משחק, אפקטים, צילום ועריכה בין היתר, אז אפשר להבין שמדובר בשני קולנוענים שעסוקים בלהיות עסוקים. שזה מבורך ונהדר, כמובן, ומזכיר גם זוגות יוצרים אחרים שאנחנו אוהבים כמו ג'סטין בנסון+ארון מורהד או אלכסנדרה בוסטילו+ז'וליין מאורי.
סרטם הזה של אוונשן וקארר, אותו כתבו, הפיקו, ביימו ועיצבו במשותף (אוונשן חתום גם על העריכה, קארר על הצילום), עשה סבב פסטיבלי ז'אנר די נרחב במהלך 2021, ובעיקר חשוב לי לציין שבפרייטפסט הם זכו בשני תארים – פרס על שם פולצ'י לפגיעה בעיניים, ואלימות ממושכת. כן, אלו קטגוריות לגיטימיות לגמרי, לא יודע למה אתם מופתעים.

נקודת הפתיחה של "אכזריות לשמה" לא יכלה להיות יותר מסקרנת. בערב חג ההאלווין, אחות בבית חולים שהיא גם אם יחידנית (לורה בורק), חוזרת בסוף משמרת לדירה שלה, הנמצאת במתחם של דיור בר השגה, ומגלה שם את בעל הבית שלה (קולין פאראדין) מעולף ופצוע על הרצפה, ומעליו גבר זר במצב נפשי לא מדהים (ניק סמית'). היא נמלטת מפניו, אך הוא מזכיר לה שהם הכירו בעבר, ואף משכנע אותה שכוונותיו אינן לפגוע בה. הוא בעיקר צריך את עזרתה לשמר את האיש בחיים. לא לוקח הרבה זמן עד שהיא מחברת את הנקודות: "אתה חושב שהוא זה שאנס את הבת שלך?".
כן, הסרט הזה לא הולך להתעסק בחומרים לכל המשפחה, נגיד את זה ככה.
הסיטואציה של האישה, האבא המעורער והגבר החצי בהכרה הכפות לכיסא, מקבלת ממד תיאטרלי די מעניין, כזה שהזכיר לי את המחזה "העלמה והמוות" של אריאל דורפמן, בשינוי מגדרי קל. האישה תקועה בין שני הגברים, וקשה לדעת האם הנאשם הוא אכן הפושע, או שמא יש פה רצון לנקמה שיצא משליטה.
לא אומר שישבתי על קצה הכיסא במהלך חלקו הראשון של הסרט הזה, אבל באמת שהערכתי מאוד את לוח המשחק, נודד במחשבותיי לאלו מקומות מעניינים ובלתי צפויים הבמאים עומדים לקחת את מה שיש להם ביד. אפילו לא עניין אותי שזה לא לגמרי טריטוריות של סרט אימה, אלא יותר מותחן פסיכולוגי, כי באמת החומרים פה די אפלים.

בעקבות כל אלו, קשה לתאר את תהומות האכזבה שלי ממה שקרה לאחר מכן. מה שנראה הוא שאוונשן את קארר אמרו לעצמם, אוקי, שכנענו את הקהל שיש דמויות ושיש דרמה, עכשיו אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים. הצ'ק כבר הופקד.
וכך, מאיזושהי נקודה באמצע הסרט (לא הסתכלתי על השעון), "אכזריות לשמה" פשוט נוטש את כל מה שבנה עד לרגע הזה והופך למשהו בסגנון "הפשיטה" רק בבית קטן עם קומה וחצי. לפתע מגיעים רוצחים שכירים, מתנקשים, בריונים עם מסכות, וכל הסיטואציה הופכת לטבח אלים להפליא שבהחלט מצדיק את התארים שקיבל בפרייטפסט. אבל על אף האיפור המצוין ועיצוב קטעי המכות והאלימות, אני השתעממתי להפליא כי לא רק ששום דבר מזה לא עניין אותי, גם לא הצלחתי לעקוב אחרי מה קורה. מי הם כל האנשים האלה שמגיעים? מי בגד במי? בעד מי אני אמור להיות כרגע?
ואיפה האירוניה? שכל הזמן הזה שבו אני יושב, צופה באיברים מתנפצים וגולגולות מתרסקות, וחושב מה המשמעות של כל הכאוס הזה ולמה אני פה, נזכרתי בשם של הסרט והבנתי שאני לא באמת יכולתי לבוא בטענות לאף אחד. זה אולי השם הכי מדויק שניתן לסרט אי פעם, כי באמת שאין פה שום דבר מלבד אכזריות לשמה. אולי הייתי סלחני אילולא הפתיחה המעניינת, אבל ברצינות, הודיעו לי מה המטרה של כל הדבר הזה עוד בכתוביות הפתיחה. פשוט קיוויתי שאולי גם יהיה אכפת לי.

"סטוקר הילס" – Stoker Hills

יש איזשהו קטע כזה עם במאים של סרטי אימה, או סתם של סרטים מהזן הקיצוני, שנורא אוהבים למנות את ההשפעות שלהם. כאילו הם משתמשים בסרט שיצרו כדי להתרברב בידע שצברו אחרי שנים של צפייה. ניקולס וינדינג רפן עשה את זה ב"בלידר" כשלא אחר מאשר מס מיקלסן יושב בספריית השכרה ומונה במונולוג ארוך את כל הבמאים שסרטיהם זמינים בחנות. גם גאספר נואה וג'ורדן פיל פתחו את "קליימקס" ו"אנחנו" (בהתאמה) עם צילום מסך טלוויזיה לצדו מונחים עותקי סרטים שכולם יקבלו מחווה במהלך הסרט שביימו.
זה גם מה שקורה בסרט הקנדי החדש "סטוקר הילס" של הבמאי בנג'מין לואי והתסריטאי ג'ונה קיונר. אחרי אקספוזיציה קצרה אנחנו מוצאים את עצמנו בכיתת לימודי קולנוע באוניברסיטה, ולא מספיק שטוני טוד, הלא הוא קנדימן המקורי, הוא המרצה, כל הסצנה סובבת סביב ניים דרופינג קולנועי, מגודאר דרך טרנטינו, "אישה יפה" ו"האזרח קיין". אבל גם מעבר למילולי, הסרט יקפץ בין ז'אנרים ופורמטים, יזכיר לנו את "פרוייקט המכשפה מבלייר", "שבעה חטאים" ו"המסור".
האם זה מצטבר לכדי סרט מוצלח? ובכן, התשובה היא כן ולא.

שני סטודנטים לקולנוע, שהם גם החברים הכי טובים, יוצאים בעת ליל קריר, בחברת בת הזוג של אחד מהם, לצלם כמה שוטים לסרט אימה העוסק בחשפניות זומביות, אתו הם מתכננים לזכות במקום הראשון בתחרות של הקולג'. האמת היא שלא נראה שהם לגמרי יודעים מה הם עושים (ולא ברור אם זו כוונת היוצרים או שהם סתם קלולסים), אבל זה לא משנה כי ממש כמה דקות פנימה, הבחורה נחטפת על ידי רכב זר. השניים יוצאים לרדוף אחרי החוטף, ולחרדתם מגלים מה שנראה כמו מעלליו של רוצח סדרתי, והם כנראה הבאים בתור. במקביל, שני חוקרי משטרה מנסים לאתר אותם, מסתמכים על המצלמה שהותירו השניים מאחוריהם.
כבר מהשלב הזה אפשר לזהות מאילו עולמות אימה "סטוקר הילס" שואל ולוקח באהבה גדולה, ומה שבאמת בולט זו האיכות של העשייה. הצילום, אפילו של הפאונד-פוטג' (שכמובן איננו אמין לדקה) נראה מצוין, ועיצוב הסטים והסאונד בהחלט אפקטיבי. כבר בשלב הזה אפשר לסמן כמה הצלחות יפות מאוד של הסרט.

"סטוקר הילס" סרט מאוד מהנה באופן כללי. יש בו כמה סיקוונסים שעשויים לעילא, וכאמור הוא עובד טוב ברמה הטכנית. הבעיה, וזו אולי מילה גדולה מדי כי באמת שהכל די סבבה, היא בתסריט שבונה על כך שנהיה מופתעים מכמה מהלכי עלילה. המערכה האחרונה של הסרט די מחופפת ברמת הנראטיב ולא לגמרי עומדת בסטנדרטים של מה שהוביל אליה. עם זאת, באמת שקל להחליק את זה כי הדרך לשם לגמרי נותנת לנו את כל מה שאנחנו רוצים, גם כשזה מרגיש כמו בלגן די גדול. זה בהחלט מעורר ציפייה לגבי מה יביא לנו בנג'מין לואי בהמשך הקריירה הקולנועית שלו.
כל זאת, חשוב לציין, נכון רק עד השוט האחרון של הסרט. לגמרי אחד המבאסים והמכעיסים של הזמן האחרון. אם עד אותה נקודה הייתי הכי בעד הסרט הקטן והאפקטיבי הזה, ההתחכמות המיותרת – והדי עצלה, אני חייב לומר – הרסה לי את החיבה שלי אליו.

עד כאן אימת החודש הראשונה לשנת 2022. מסקרן מאוד לדעת מה עוד היא טומנת בחובה, בטח כשסאנדנס כבר בעיצומו. אנחנו גם ממשיכים, נראה לי, עם שיתוף הפעולה של דף הפייסבוק חתולשחור, אז בדקו אותו בהזדמנות שם אפשר לכתוב ולהגיב על סרטי אימת החודש.