• פסטיבל דוקאביב 2022: המלצות ואזהרות
  • ״אהבה בשחקים: מאווריק״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״אהבה בשחקים: מאווריק״ כבר כאן
  • בין בחירה לבריחה: מבט מחודש על ״עירום״ של מייק לי
  • לקראת ״אהבה בשחקים: מאווריק״, בחזרה אל המקור
  • מערבולת
  • פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2022: מדריך מקוצר
  • מדריך לפסטיבל הקולנוע הרומני 2022 בסינמטקים
  • מבט מחודש על שני סרטים מוקדמים של פול שרדר
  • ״הסודות של מרילין מונרו: הקלטות האבודות״, סקירה
  • ״קיארה״, סקירה לסרטו של ג׳ונאס קרפיניאנו
  • דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף

״דרומית לגן עדן״, סקירה

22 בינואר 2022 מאת עופר ליברגל

כל ניסיון להגדיר סוגים מסוימים של סרטים כנבדלים מאחרים, נידון לחוסר דיוק או כישלון. לא פעם אני מנתח בראשי סרט, או אף כותב עליו כאן, כמונע על ידי דמויות ולא על ידי עלילה. אולם בצפייה בסרטו החדש של אהרון קשלס, "דרומית לגן עדן" (South of Heaven), הגעתי למסקנה כי הסרט הזה מונע על ידי כוח אחר: כנות רגשית. כלומר, בהחלט יש בסרט לא מעט עלילה ומספר דמויות. אך לתחושתי, לסרט פחות איכפת מהשמירה על סבירות או אמינות של התפניות בעלילה. לכאורה הדבר מציב אותו קרוב ליותר לזן הסרט המונע על ידי דמויות, אך למרות שצוות השחקנים עושה עבודה טובה מאוד עד נהדרת, איני חושב שיש כאן דמויות אשר לא ראינו כמותן. גם זה די מכוון ועל כך ארחיב.

לפני כן, גילוי נאות: קשלס היה מרצה שלי לקולנוע בשנה הראשונה ללימודים; איני סבור כי הדבר משפיע על החיבה שלי לסרטיו, אבל בסרטו הנוכחי כן הרגשתי כי הוא עיצב מראש חלק מן התפיסות שלי. גם כמורה וגם כמבקר קולנוע שקראתי בקביעות בטרם פגשתי אותו.

בהמשך לניסיון להגדיר את היצירה, מה שכן זוהר בסרט הזה היא העוצמה הרגשית. היא נובעת בעיקר מהמצב של הדמויות בעלילה ומהדרך בה הסרט מתאר את המצב הזה, כמו גם מהיחס הכללי של הסרט לקולנוע בכלל ולקולנוע ז'אנרי בפרט. הסרט הזה קודם כל מנסה לעורר רגשות: תחילה עצב, אבל גם שמחה. באותו אופן שהוא מציג אלימות מרתיעה, מוצע בו גם מעט הומור. ברמה הגלויה, הסרט אינו אמין או נוטה לכך, אולם אני חש כי הוא אמין ברמה בסיסית יותר: בדברים אשר היוצרים מבקשים לבטא.

הסרט, אותו כתב קשלס בשיתוף עם קאי מארק ונבות פפושדו, נפתח בוועדת שחרורים בכלא בטקסס. ג'ימי ריי (ג'ייסון סודייקיס) מוותר על הנאום שהכין מראש ומציין רק שפרט לחרטה על הפשע שביצע, הוא בעיקר מתחנן שיאפשרו לו לצאת לשהות משותפת עם ארוסתו, אנני (אוונג'לין לילי). זאת מכיוון שהוא אובחנה כחולה בסרטן ריאות בלי סיכויי החלמה. ג'ימי אכן משתחרר וניגש לפגוש את האישה אשר חיכתה לו במשך 12 שנים בהן ישב בכלא. המפגש הראשון שלהם מחוץ לכותלי הכלא מציג שמחה מן הצד שלה, לצד חשש ואשמה מן הצד שלו.

הרגשות הללו מועצמים כאשר הם מגיעים לבית ולחדר המיטות. קשלס מאט את הסרט ברגע הזה, נותן לפני השחקנים קדימות על פני דיאלוג או קידום העלילה. זהו רגע שברוב הסרטים ידגיש תשוקה ומימוש, אולם בסרט זה הסצנה מדגישה פחד ממגע לא פחות מתשוקה, אשמה על מה שפוספס במהלך השנים, לצד אהבה העוברת היטב לצופה. הסרט ממשיך להיות דרמה רומנטית גם בהמשך, כאשר הוא נותן לקהל להניח כי האהבה של השניים חזקה והמכשול עליו יש להתגבר הוא המוות הצפוי. זה נכון גם לגבי המכשול הנוסף, הוא הז'אנר האחר בו פועל הסרט: מותחן פשע.

קשלס, כמו שותפו לבימוי "כלבת" ו"מי מפחד מהזאב הרע", פפושדו, גאה לפעול בתוך קולנוע ז'אנר. הסרטים שלו לא רק מגדירים את עצמם דרך הז'אנר, אלא פועלים ספציפית בתוך הכללים יותר מכפי שהם פועלים בתור ייצוג של עולם אמתי. הוא אולי לא גדל בטקסס, אבל יש ליוצר מודעות לייצוג של טקסס בקולנוע, כמו גם למורשת של סרטי אסירים משוחררים ולסרטי גיבור המנסה לשוב למוטב, אך עולם הפשע שואב אותו פנימה בדרכים מהם הוא לא יכול לחמוק. כך נכנסות אל ״דרומית לגן עדן״ כמה דמויות שיסבכו את התכנית של ג'ימי ריי לנהל חיים שקטים, תוך שמירה על החוק והפיכת החודשים האחרונים בחייה של זוגתו למאושרים. בין היתר ג'ימי מסתבך עם קצין מבחן בעייתי (שיי וויגהם), חבר טוב מן העבר (ג'רמי בוב) ובסופו של דבר גם גנגנסטר נודע ועשיר (מייק קולטר). עדיף לא לדעת מדוע וכיצד לפני הצפייה.

הסרט מתרחש בימינו (או בימי טרום-קורונה), אולם הסביבה הקולנועית שלו היא הקולנוע של שנות השבעים, כפי שאורון כתב על חלק מן ההשפעות על הסרט. זוהי תקופה בה הקולנוע האמריקאי העז להציג גיבורים אפלים יותר ואלימות פחות נעימה. מקורות ההשראה העיקריים של קשלס הם לאו דווקא הלהיטים הגדולים של התקופה (אם כי מחווה לסדרת סרטי ״הסנדק״ מגיעה ברגע קריטי), או הסרטים המופרכים ביותר של קולנוע האקספלויטיישן של התקופה. אלו הם הסרטים הקשוחים ביותר, כאלו שהציגו בעיקר גברים פגומים ואלימות גרפית אשר ניסתה לעורר רתיעה יותר מאשר לבדר.
בהקשר הזה, מעניין לציין כי עם הפיצול בין קשלס ופפושדו, כל אחד מהם יצר סרט על עולם שהוא קודם כל קולנועי ומבוסס על שליטה אבסולוטית במבע, אך במקביל פנה לסגנון קולנועי שונה לחלוטין ביחס באלימות (בפרויקטים אשר שניהם מקבלים עליהם קרדיט מסוים). "מילקשייק אבק שריפה" של פפושדו הוא חגיגה של קולנוע מרהיב ומענג בסצנות פעולה הנראות כמו נאמברים מורכבים, בעוד "דרומית לגן עדן" מגיע בסופו של דבר גם לסצנות פעולה מורכבות, אבל הוא קודם כל מדגיש את הכאב והמחיר של האלימות. כולל הכאב אשר נותר בנפש הרבה אחרי שהדם נקרש והפצע מגליד.

הכאב הזה נוכח גם בניגוד הבולט בין בני הזוג המובילים את הסרט: הם מאוהבים ומקבלים זו את זה, אבל כל אחד מהם מעבד אחרת את העולם. ג'ימי ריי חש כי עליו לפצות את אנני על העבר ועל החטאים שלו. הוא תמיד רדוף בשל הסבל שגרם לה, גם על ידי מעשים שייתכן שהוא לא בהכרח אחראי להם, אולם הוא חש אשמה. לעומתו, אנני היא כולה השלמה, גם עם העבר שפוספס וגם עם עתידה הקצר. את המשבר שלה היא עברה לפני התקופה המתוארת בעלילה. בעוד ג'ימי רוצה בעיקר לתמוך בה ולספק אותה, הדרישות שלה נמוכות – היא רוצה שהוא יהיה מאושר.
בסרט אשר מלא בגברים אלימים, מבחירה או שלא, אנני היא הנוכחות הנשית הדומיננטית היחידה והיא כולה הקרבה עצמית, או לפחות אלו האנרגיות שהיא מזרימה. לא התפלאתי לשמוע את קשלס אומר בשיחה שלאחר ההקרנה כי הוא רצה שהיא תהיה כמו שמש בסרט האפל. ההופעה של לילי אכן זורחת חזותית כמו שמש, אולם המשחק שלה מכניס לדמות הזו גם ניאונסים המרמזים על כאב וחרטה בעבר גם מן הצד שלה. לצד זאת, דומה כי היא הבינה מה חשוב במעט הזמן שנותר לה והיא לא תיתן לחרטה או זעם למשול בה.

על פניו, הסרט האלים הזה הוא ההיפך מן הסדרה "טד לאסו" אשר הפכה את סודייקיס לכוכב גדול, כאשר עלתה לשידור זמן קצר לאחר סיום הצילומים של הסרט הזה. השחקן אמנם מגלם דמויות שונות, אך בכל זאת יש דמיון (ולא רק במבטא) בין הסרט הזה לקומדיה האופטימית על מאמן הפוטבול שעובר לקבוצת כדורגל בבריטניה. בשני המקרים עיצוב הדמויות מתחיל ממה שנראה בגיליו כמו קלישאה. ובשני המקרים, היצירות משתמשות בתפיסות של הקהל כלפי הקלישאה על מנת להפתיע בסופו של דבר, בדרכים שהן לא רק תפנית בעלילה או שבירת הדימוי, אלא הכרה בכך שמאחורי החזית תמיד יש עוד רבדים.

"דרומית לגן עדן" הוא סרט כן רגשית לא רק דרך שתי הדמויות הראשיות. רגעים של הפתעה והזדהות צצים לפתע גם עם דמויות בעלות זמן מסך קצוב יותר, או כאלו שהעלילה מציבה אותם בתור האויבים של הגיבור שהוצג תחילה. קשלס אוהב קולנוע של גיבורים מול האויבים שלהם, אבל ניכר כי הוא לא מאמין כי אדם (או דמות) יכול להיות טוב לחלוטין או רע לחלוטין. כמו בסרטיו הקודמים, גם הסרט הזה פונה לכיוונים אלימים, אך הוא חושף את האדיבות הקיימת בכל אדם לא פחות מאשר הוא חושף את החיה שבאדם.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.