• סיכום 2021: הסרטים הטובים ביותר של השנה
  • ״הבית״, סקירת נטפליקס
  • כישלונות נהדרים - ״לילה מלא גשם״ של לינה ורטמולר
  • דין מרטין: מלך הקול
  • אוסקר 2021/22: המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: שובו של מותג האימה ״צעקה״
  • ״קלון״, סקירת נטפליקס
  • ״אנקאנטו״, סקירה לסרט האנימציה של דיסני
  • פסטיבל אקינו 2021: הסרטים של ריוסוקה המגוצ׳י
  • אוסקר 2021/22: מסקנות והשערות לקראת העונה
  • מעבדים את הטראומה: התעללות בכנסייה״, סקירה
  • על כל סרטי
  • ״קינגס מן: ההתחלה״, סקירה
  • סיכום הסיכומים של סריטה לשנת 2021
  • ״ליקריץ פיצה״, סקירה

"צעקה", סקירה מודעת לעצמה לסרט מספר 5

14 בינואר 2022 מאת אור סיגולי

לפני הכל, הצהרה והתחייבות: בסקירה הזו לא יהיו ספויילרים כלל ל"צעקה". אני אזכיר בקצרה את חמש הדקות הראשונות של הסרט, ואת המסגרת העלילתית בקווים כלליים, אבל שום דבר מהטוויסטים או אירועי הסרט לא יוסגרו בשום שלב. שבועת צופים.
קראו ללא חשש.

כמות האתגרים המקופלים בתוך פרויקט כמו סרט האימה החדש "צעקה" (Scream. מקווה שתקבלו בהבנה שהחל מרגע זה אכנה אותו "צעקה 5", על פי מיקומו בסדרת הסרטים) היא כמעט בלתי נתפסת.
הראשי והבולט בהם הוא שמדובר בהיבריד בין אתחול, כלומר ניסיון להתניע את המותג לגמרי מחדש, ובין סרט המשך, כזה שהוא חלק קאנוני מהסדרה. אפשר אפילו לקרוא לזה המשחול (המשך+אתחול. המצאתי את זה עכשיו, נראה אם יתפוס. אני מהמר שלא). לכן עליו לפייס בין שני קהלים שונים: המעריצים הוותיקים, וגם פלח אוכלוסייה חדש שלא שוחה בחומר, בטח כאשר הפרק הקודם יצא לפני עשור ולא זכה להצלחה שקיוו לה. "צעקה 5" הוא כמובן לא הראשון שעושה את זה, לרמה שאפילו כבר יש שלושה מונחים רשמיים לעניין: requel, soft-reboot ו-legacy sequel, אבל זה עדיין מורכב לביצוע.
בנוסף, כתוספת חדשה למשפחת "צעקה", ובמיוחד כצאצא של הסרט המקורי מ-1996, הוא צריך להיות גם מצחיק, גם בעל משמעות מטא על סרטי אימה (הטריידמארק של המותג), וגם להפחיד. שלוש משימות קשות כל אחת בפני עצמה. הוא גם הראשון מסדרת "צעקה" שנעשה ללא הבמאי המקורי, ווס קרייבן, אחת מאושיות קולנוע האימה האהובות והמוערכות ביותר אי פעם, מכיוון שהוא נפטר ב-2015. הסרט, אגב, מוקדש לו.
ואם כל אלו לא קשוחים מספיק, והם בהחלט כן, אפשר גם לזרוק למדורה את העניין ש"צעקה" המקורי הוא לא סתם עוד סרט אימה שזכה להצלחה, אלא אחד מסרטי האימה החשובים והמשפיעים אי פעם. קלאסיקה מודרנית, אם אתם שואלים אותי. אם אתם לא לגמרי זוכרים מה היה אתו עד עכשיו, אני מפנה אתכם לפרויקט המיוחד שעשיתי לכל המותג קצת לפני הגעתו של הסרט החדש.

מלאכת הרכבת "צעקה 5", בישולו, והגשתו למיליוני צופים מסוקרנים ברחבי העולם, נפלה לידיהם של ארבעה אנשים: שני התסריטאים גיא בוסיק וג'יימס ואנדרבילט, בעל הקריירה המאוד מפותלת שכוללת מצד אחד את "זודיאק" ו"אמת", ומאידך את "היום השלישי: התחדשות" ו"ספיידרמן המופלא 2"; יחד עם צמד הבמאים מאט בטינלי-אולפין וטיילר גילט, הידועים גם בכינויים "רדיו סיילנס".
שני אלו האחרונים הביאו איתם רוח אופטימית להתקן הזה, מכיוון שהם הצליחו לפני לא הרבה זמן לקחת את הרעיון התסריטאי המטומטם ביותר (כלה צעירה מגלה שהמשפחה העשירה אליה נישאה מורכבת מחבורת מטורפים שמשחקים משחק מחבואים קטלני בערב כלולותיה) ולהפוך אותו ל"מי שעומד מאחורי", אחד ממותחני האימה המהנים והמוצלחים של השנים האחרונות. היכולת שלהם לשלב בין אימה, קיצוניות, רגש וקומדיה כבר עמדה למבחן, והם עברו אותה בהצלחה.
ובכל זאת, קשה היה לפתח ציפיות לקראת מספר חמש. הרי אנחנו כבר מורגלים בדברים האלה. למעשה, לפני איזה דקה "מטריקס התחייה" ניסה לעשות אותו דבר בהצלחה מפוקפקת. הסיכוי לפצח את ההמשחול (תפס כבר? מה אתם אומרים?), שצחנת מיקסום רווחים מלווה אותו מהיום הראשון, היא סטטיסטית די נמוכה.
האם זה מנע ממני להתרגש בקטע מוגזם כשהסרט התחיל וגוסט-פייס הופיע מולי על מסך ענק? כמובן שלא. ככה זה כשאוהבים. ובכל זאת, לסרט הייתה הבטחה גדולה לממש. אולי אפילו גדולה מדי.

כצפוי וכראוי, "צעקה 5" מתחיל בנערה הנמצא לבדה בבית פרברי עת ערב, כאשר צלצול טלפון מפריע את פעולותיה. ממש כמו הפתיחה הבלתי נשכחת של הסרט הראשון, ששוכפלה להכעיס בסרט הרביעי. וכמו עם דרו בארימור ב-1996, הצעירה התורנית, טארה (ג'נה אורטגה) צריכה להתמודד עם שאלות טריוויה על קולנוע אימה. רק שהפעם הסרטים אינם אמיתיים, אלא מתייחסים ל"דקירה", מותג הסרט-בתוך-סרט של "צעקה".
כבר בשלב הזה כל אבני היסוד של ההמשחול מונחות לפנינו: זהו גם שחזור כמעט אחד-לאחד של הסרט הראשון, כלומר משהו במתחמי האתחול והרימייק, אבל גם לוקח למקומות חדשים ופנימיים יותר. באמת שהרבה השתנה בנוף האימה מאז התסריט ההוא של קווין וויליאמסון, ו"צעקה 5" מתייחס לזה באופן מחכים ומיודע. הוא אפילו מזכיר את המונח שכל כך שנוא על קהילת האימה, "אימה עילית" או "אימה משודרגת" (Elevated Horror. הרי מבחינתנו כל אימה היא משדורגת. זה שאחרים סנובים זאת לא אשמתנו), ומזכיר את כל מה שעברנו בעשור האחרון, מג'ורדן פיל, דרך "הבאבאדוק" ובערך כל מה ש-A24 עשו מ"המכשפה" ועד "תורשתי".

את המשוכה הזו, אם אתם שואלים אותי, "צעקה 5" עובר בהצלחה, כי הוא מצדיק את הקיום שלו בכך שהוא יודע שיש סוג חדש של עשייה שם בחוץ, ולכן הגיע הזמן גם להתייחס לזה בצורה מודעת. לצורך העניין, "צעקה 3" ניסה לעשות אותו הדבר עם חוקי הטרילוגיה והיה די גרוע בזה. יוצרי "צעקה 5" ניצחו את המשימה הראשונה: הם הוכיחו שהם יודעים על מה הם מדברים. עכשיו נותר להם רק לקחת את הידע הזה ולעשות ממנו סרט טוב.
מהשלב הזה, עלי להודות בצער, החדשות פחות מרנינות.

התמונות באדיבות פורום פילם

גיבורת "צעקה 5" היא סם קרפנטר (שם המשפחה שלה הוא כמובן מחווה לאמן האימה ג'ון קרפנטר), צעירה שעזבה את וודסבורו, העיירה בה התרחשו "צעקה" ו"צעקה 4", וכעת חוזרת לשם בליווי בן זוגה, לאחר שנראה כי אותו רוצח מפורסם במסכה, גוסט-פייס, שב בכוחות מחודשים. בוודסבורו היא מתחברת עם קבוצת תיכוניסטים שכמעט לכל אחד מהם יש היסטוריה עם ההיסטוריה המדממת של המקום. כאשר עוד ועוד אנשים מוצאים את מותם, סם וחבריה מבינים שהחוקים השתנו, וכדי לנצח הם זקוקים לעצה ממישהו שכבר ראה דבר או שניים. לכן הם פונים אל שריד וודסבורו היחיד שנותר במקום – דואי (דיויד ארקט), השריף-לשעבר. זה כמובן מחזיר חזרה את גיבורות "צעקה" הנוספת, סידני פרסקוט (נב קמפבל) וגייל וות'רס (קורטני קוקס במראה מנותח ששובר את הלב). וכך, בשילוב של ישן חדש, קלאסי ומתקדם, ינסו הגיבורים להבין מי עומד מאחורי הפשעים ולעצור אותו לפני שמאוחר מדי.
מהבחינה הזו, "צעקה 5" נשאר נאמן למהות המקורית שלו, זו שממנה המותג מעט התרחק בסרטים שתיים ושלוש, ומנסה לנגן על נימי הנוסטלגיה בדיוק כפי שהוא מכניס אותנו לעולם חדש עם רגישויות חדשות. גם במקום הזה אני חושב שנעשית עבודה טובה למדי, מלבד דבר אחד קריטי שבו הראשון הצטיין יותר מרוב סרטי האימה, ואיכשהו כולם לוקחים את זה כמובן מאליו – הדמויות.

אחרי צפייה אחת בסרט קשה לי לפסוק האם הבעיה כאן היא במשחק או בכתיבה, אבל בהחלט מדובר בבעיה. אני לא אומר שהדמויות שברא קווין וויליאמסון ב"צעקה" הראשון נותנות פייט לכתיבה של פול תומאס אנדרסון או משהו כזה, אבל כל אחד מהמשתתפים בסרט היה מאופיין, היה לו תפקיד, הייתה לו משמעות במארג של העלילה, וההופעות היו בהתאם. לא בכדי הם הפכו לאיקונים של קולנוע האימה, מסידני כאחת מ"הנערות האחרונות" המצטיינות, לרנדי המומחה לז'אנר, לדואי המקסים והפגיע, לבילי לומיס החתיך המסתורי, לסטוארט המחופף, לגייל וות'רס האמביציוזית. אפילו בסרטי ההמשך היו כמה יציאות מעולות. ב"צעקה 5" אין שום דבר שמתקרב לאלו, וכמעט כל הדמויות פשוט לא מעניינות, מיותרות או מסומנות, ובעקבות כך השחקנים סובלים. בולטת לרעה במיוחד היא מליסה באררה ("שכונה על הגובה") בתפקיד הראשי של סם. היא בהחלט לא מצליחה להחזיק את הקלוז-אפים הרבים בהם בחרו הבמאים לצלם אותה.
שני היחידים שיוצאים מזה בשלום, ואף לשדרג את הסצנות בהשתתפותם, הם הגברים הראשיים: ג'ק קווייד כבן הזוג של סם, וכמובן דיויד ארקט שחוזר בפעם החמישית כדואי. ממש מרגישים איך הדברים עובדים טוב יותר כשהם בסביבה.
(אסייג פה בכוכבית קטנטנה ואומר שהם המייצגים של הגבריות המבוגרת של הסרט, ויכול להיות שהתחברתי אליהם כי לצערי הזמן לא עצר מאז 1996 וכעת אני מזדהה איתם יותר מכל אחד אחר. לא באמת מאמין שזו הסיבה, אבל נראה לי הוגן להגיד את זה)

ובזמן שזאת אולי הבעיה החריפה ביותר של "צעקה 5", היא בהחלט לא היחידה. עניין המטא, למשל, שבהתחלה עובד טוב, מקבל ממד מאוד טרחני בהמשך והופך לסוג הגרוע ביותר שאפשר – כזה שבטוח שאם הוא מכיר בחולשותיו זה נסלח. זה לא. לצורך הדיון, אם הסרט אומר באופן מאוד מילולי "וואי, איזה טוויסט מאכזב" זה לא אומר שהטוויסט לא מאכזב. להפך, זה אומר שעל אף שידעתם בכל זאת הלכתם על זה. נראה ש"צעקה 5" עושה לעצמו הנחות כי הוא חושב שאם הוא מדברר אותן זה מנקה אותו מביקורת. כאילו התחכמות כזו שעל פיה אתה לא יכול לבוא אליו בטענות כי הוא כבר עלה עליהן לפניך. זה הזכיר לי מה אמרו על "מטריקס התחייה": זה שלנה וואצ'אוסקי רצתה לעשות אצבע משולשת לוורנר, זה לא אומר שהיא הייתה צריכה לעשות אחת גם לצופים שלה.
הסרט סובל מחוסר אמינות די קיצוני (בית חולים מרכזי שלפתע כל כך נטוש בלי סיבה שאף אחד לא שומע צרחות ומכות, וזה שאף אחד לא חושב בשום שלב להתקשר למשטרה למרות שלכולם יש טלפונים ניידים). אכזבה נוספת ניכרת בבימוי סצנות הפעולה, הקרבות אחד-על-אחד או המתקפות הרצחניות. הן ערוכות באופן מבולבל שלא פעם מקשה לעקוב אחרי מה רואים ואיפה אנחנו נמצאים בחלל.

זה כמובן לא אומר שהכל רע ונורא בסרט. יש בו כמה סיקוונסים לא רעים (רגע שבו משתמשים בידע שלנו על בימוי אימה שכולל פתיחת כל מקרר ארון או דלת בנמצא היה די מבריק), המיקום הפיזי של המערכה האחרונה משתמש היטב בנוסטלגיה שלנו לסרט הראשון, יש כמה ציטוטים מוצלחים מאוד ("אני עדיין מעדיפה את הבאבאדוק") והוא בהחלט מדמם יותר מכל סרטי המותג שהגיעו לפניו. כמו גם מחווה מאוד קיצונית ומעט מבלבלת לקליימקס של "היו זמנים בהוליווד". אבל אם לפני הצפייה חשבתי שהמשוכה הגבוהה ביותר של "צעקה 5" תהיה להצדיק את קיומו, דווקא שם התבדיתי, והאכזבה הגיעה ממקום לא צפוי.
בהחלט יש מקום לסרט מטא קומי ומרושע על האימה המודרנית בקולנוע, פשוט שלא העליתי על דעתי שהסרט יהיה מרושל בעשייה שלו, מהכתיבה דרך הליהוק ועד העריכה. מלבד האיחוד של קמפבל-קוקס-ארקט לא מצאתי שום דבר מהנה במיוחד במהלך הצפייה, ובעיקר בהיתי במתרחש, מחייך לעיתים רחוקות, ולרגע לא נבהל או חושש.
ועוד כוכבית לסיום, כדי בכל זאת לצאת עם הבטחה להמשחול משלי – גם מ"צעקה 2" ו"צעקה 3" התאכזבתי מאוד במהלך הצפייה בקולנוע. שנים לאחר מכן צפיתי בהם שוב וגיליתי משהו אחר, ושבכל זאת יש להם קטע שהופך אותם להמשכים ראויים. אולי זה יקרה גם עם "צעקה 5". תנו לי איזה עשור-שניים ואחזור אליכם.