• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • סרטים חדשים: ״הפייבלמנים״ של סטיבן ספילברג
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון
  • ״הספינה האחרונה״ וגם ״זה מספיק שחור בשבילך?״
  • ״אל תדאגי יקירתי״, סקירה לסרט של אוליביה וויילד
  • Causeway סקירת אפל+ לסרט
  • הפנתר השחור: וואקנדה לנצח

בחזרה לרציחות וודסבורו: על כל סרטי "צעקה" לקראת הסרט החמישי

2 בינואר 2022 מאת אור סיגולי

אחרי "האלווין", "מגרש השדים", "סיוט ברחוב אלם", "פולטרגייסט", "פסיכו" ו"המנסרים מטקסס", חיפשתי את הפרנצ'ייז הבא ששווה להסתער עליו לטובת סדרת מותגי האימה הגדולים. הבחירה ההגיונית הייתה כמובן "יום שישי ה-13", אבל עם לא פחות מתריסר סרטים זאת הייתה השקעה כבדה מדי כרגע (אם כי סביר להניח שזה יגיע מתישהו). אחר כך חשבתי על "מלתעות" אבל לא הצלחתי לשרוד את הסרט השני. עוד ועוד אופציות עלו, ורק אחת כל הזמן שמתי בצד, זאת שהחלה ב-1996, הפכה את העולם והסתיימה ב-2011, נושאת עימה חדשות טראגיות למדי – סדרת סרטי "צעקה".
על פניו, אחלה אופציה בעולם, אבל משהו עצר בעדי. אולי כי בשונה משאר המותגים (להוציא את "סיוט ברחוב אלם"), "צעקה" הוא לא רק מותג שהחל בתקופת חיי, אלא גם סרט שאני מחובר אליו באופן מאוד רגשי וזיכרונותיי מההמשכים לא טובים במיוחד. אבל יותר מזה – אם אני קורא לסדרה הזו "מותגי האימה הגדולים", אני לא הכי סגור על זה ש"צעקה" יכול לקבל את התואר.
אבל אז התרחשו שני דברים: הראשון הוא ערב צפייה עם חברים שהתגלגל אל "צעקה 2", צפייה ראשונה שלי בו מאז הקולנוע, וממרחק השנים ראיתי אותו באור אחר; והשני הוא שסרט חדש, חמישי במספר, עומד לצאת במהלך ינואר ואני לא פשוט יכול לתת לזה לעבור בלי התייחסות.
מפה לשם, הנה חלק חדש בסדרת מותגי האימה הגדולים נולד – במרכז הזירה ארבעת סרטי "צעקה" של ווס קרייבן, ושאלות כמו איך, למה, האם, והשאר.

שתי כוכביות לפני שמתחילים. 1: "צעקה" איננה רק סדרת סרטים אלא גם סדרת טלוויזיה בת שלוש עונות שיצאה בין 2015 ל-2019. על אף שצפיתי בשתי העונות הראשונות ואהבתי אותן עד מאוד, הן לא יהיו חלק מהפוסט בעיקר כי אני לא זוכר מהן יותר מדי ולא היה לי זמן לחזור אליהן. 2: הטקסט הזה אמור להיות מיועד גם לאלו שטרם ראו את הסרטים וירצו להשלים. ככזה, אני לא אפרט מיהם הרוצחים בכל סרט. למעשה, אני הולך להתייחס לכולם בלשון רבים לא משנה מהי זהותם או כמה מהם יש, זאת על מנת לא להרוס. מה שכן, אהיה חייב להתייחס לאלו ששרדו את הסרטים והגיעו להמשכים. וגם לפחות למישהו אחד שלא.

"צעקה" – Scream
1996

יהיה כמעט בלתי אפשרי להסביר לגמרי את מהות החשיבות והמשמעות של הסרט הזה, גם ממקום אובייקטיבי-כללי ובטח מהמקום האישי שלי, ושל הדור שאליו אני משתייך. אבל אנחנו בקטע של אתגרים פה.
קווין וויליאמסון היה בן 29, ובעיקר שחקן, כשכתב את התסריט "Scary Movie", מושפע ממעלליו של רוצח סדרתי בשם דני רולינג. הרעיון מלכתחילה היה לשלב בין אימה, קומדיה ומטא על הז'אנר, לחגוג את כל מה שוויליאמסון כל כך אהב. חטיבת דיימנשון פילמס של מירמאקס, כן זו של הארווי ובוב וויינשטין, רכשו את התסריט ב-1995 ויצאו לתור במאי.
ווס קרייבן בן ה-56, אגדה חיה בתחום האימה, וזה ששינה לגמרי את הז'אנר פעמיים בשני עשורים עם "הבית האחרון משמאל" ו"סיוט ברחוב אלם", היה אחת האופציות הבולטות, אבל הוא היסס בהתחלה. היו לכך שתי סיבות עיקריות: הראשונה היא שהוא כבר עסק בסרט אימה מודע לעצמו כאשר חזר לעולם שיצר לפרדי קרוגר עם "הסיוט החדש" שנה לפני כן, והרגיש שזה טריטוריה מוכרת בשבילו; השנייה היא שסרטו האחרון, "ערפד בברוקלין" היה כישלון עצום ששבר לו את הלב והוא הרגיש מיצוי מסרטי אימה.
בסופו של דבר זה כמובן קרה, והצילומים יצאו לדרך, עם קאסט של שחקנים צעירים ולא מוכרים ברובם – כולם התגלו כהברקות של ממש. הידועים ביותר מביניהם היו נב קמפבל שהייתה מוכרת מקאסט הסדרה "שולחן לחמישה", קורטני קוקס מתהילת הסיטקום הכי גדול של התקופה "חברים", וכמובן דרו בארימור. על אף לא מעט חיכוכים בשלב הצילומים והעריכה בין היוצרים והמממנים, הדבר היחיד שוויינשטין התעקשו עליו הוא לשנות את שם הסרט מ"Scary Movie" למשהו אחר. קרייבן והצוות שלו לא אהבו את זה, אבל ויתרו על הקרב הזה. בדיעבד, הם הודו שזאת הייתה הבחירה הנכונה.

"צעקה" מתרחש בעיירה האמריקאית וודסבורו, שם רצח מחריד של אחת מתלמידות התיכון מערער את התושבים. האירוע הזה מהדהד כי הוא מציף טראומה ישנה: הרצח של מורין פרסקוט, אמא ורעייה, שמצאה את מותה בידיו של איש בשם קוטון ווירי. כאשר הרצח החדש מגיע לחדשות, אל הזירה מצטרפת גייל וות'רס, כתבת טלוויזיה שבנתה קריירה על הסיקור החדשותי והמאוד סנסציוני של אירועי מורין פרסקוט, ואפילו טוענת שקוטון ווירי חף מפשע. היא לא מתקבלת בחיבה גדולה, במיוחד לא אצל סידני, בתה של מורין.
לא הרבה זמן לאחר מכן סידני בעצמה נשאבת אל המערבולת כאשר היא מקבלת שיחת טלפון מאיימת ומותקפת על ידי רוצח במסכה הדומה לציור "הצעקה" של מונק, והחקירה מעלה שאולי יש קשר בין הרוצח החדש למקרה הישן. סידני וחבריה מנסים לפענח מי עומד מאחורי המעשים, כאשר עוד ועוד גופות נערמות, ורק רנדי, אחד מבני כיתתה של סידני, מבין שהרוצח לא פועל סתם אלא שהוא מתנהל על פי חוקי הסלאשרים בקולנוע, והדרך היחידה לנצח אותו היא לפעול נגד הקלישאות. זה בעיקר אומר לא לעשות סקס עם אף אחד, לא להגיד "אני עוד מעט אחזור" ולא משנה מה לא לרוץ במעלה המדרגות לקומה העליונה.

אף אחד לא חשב ש"צעקה" הולך להיות סיפור הצלחה. אפילו האנשים שעשו אותו, כולל השחקנים הצעירים שמדברים בחיבה אדירה על קרייבן ועל חוויותיהם מהסט, לא ראו אותו כמקפצה, אלא כמשהו לעשות בשביל הכסף. הם לא האמינו מה עומד לקרות.
"צעקה" יצא לבתי הקולנוע ב-20 לדצמבר 1996, בהחלטה משונה לשחרר סרט אימה דווקא לכריסמס. על אף ששאר הסרטים שחלקו את תאריך ההפצה לא היו עם שמות גדולים מדי (להוציא את "יום בהיר אחד" בכיכובם של ג'ורג' קלוני ומישל פייפר), "צעקה" נכנס רק למקום הרביעי בטבלה עם שישה מיליון דולר, אחרי "ביוויס ובאטהד", "ג'רי מגוויר" ו"על כלבים וגנבים". אבל לסרט הזה היו רגליים. שבועיים לאחר כך הוא כבר החזיר את התקציב וטיפס למקום השלישי, נשאר בעשירייה הפותחת תשעה שבועות. הקהל המשיך להגיע בהמוניו, והיה ברור שסרט האימה הזה הוא אחד הלהיטים המפתיעים של תקופתו.
תוך רגע "צעקה" היה אחד הסרטים הכי מדוברים ונחגגים, מקבל מעמד של קאלט. את חייו בבתי הקולנוע סיים עם 173 מיליון דולר, מתקציב של 15. השחקנים שלו הפכו לכוכבים, וקרייבן היה חתום על להיט, פותח פרק חדש, ושלישי, בקריירה שלו. עד כאן ענייני ויקיפידיה.

"צעקה" הגיע לארץ בתקופה בה סרטי אימה כמעט ולא הופצו כאן. לפני הכפלת האולמות של מהפכת הסינמה סיטי, וחוסר האמון בסרטי אימה כמושכי קהל, היה מאוד נדיר לראות סרטי סלאשרים, רוחות, זומבים או מפלצות על המסך הגדול. כנראה בעקבות ההצלחה בחו"ל הוחלט כן להביא את "צעקה" לישראל, ואני שמעתי עליו לראשונה רק יום לפני בכורתו, במדור סרטים חדשים של פנאי פלוס, מופתע מאוד שזה אשכרה קורה. הייתי בכיתה ט' אם אני לא טועה, ובשישי הראשון של הסרט באולמות, יצאנו כמה חברים על מונית מטבעון לחיפה כדי לצפות בו.
כשהגענו לקופות של קולנוע רב מור לב המפרץ, גילינו שהקופאיות מאוד בקטע של לכבד את הגבלת הגיל ולזה לא היינו מוכנים. אני אפילו זוכר שאחת מאתנו התחילה לבכות כי לא הסכימו למכור לה כרטיס. בתור מי שקפץ לגובה באופן קיצוני באיזור כיתה ו' ידעתי שזה הזמן שלי לזרוח, ובכל מקרה אין סיכוי שאני הולך לראות משהו אחר. נעמדתי מול הקופה וביקשתי איזה חמישה כרטיסים ל"צעקה". הקופאית ביקשה ממני תעודת זהות, ואני, מזמן יכולות שנשבע שלא ידעתי שיש לי בגיל 14, הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי: "זה באוטו. אני לא חוזר לאוטו עכשיו בשביל זה".
קיבלתי את הכרטיסים. מרוצה מעצמי בקטע לא סביר נכנסתי לאולם מספר 4, ובכלל לא ידעתי שהחיים שלי עומדים להשתנות.

יש מעט רגעים בתולדותי שאני יכול להשוות לצפייה ב"צעקה", כאחד מהראשונים בארץ, בלי לדעת עליו כלום. לא היה בילד-אפ, לא היו ספויילרים, לא היו ציפיות. הכל היה חדש ולא מוכר.
המוח שלי נמס לא כי פחדתי במיוחד (אם כי קפצתי ברוך השם), ולא כי חשבתי שזה הסרט הכי טוב שנעשה אי פעם. זה היה גדול מזה – מין אירוע כזה שבו אתה מבין שאתה לא לבד. פשוט ככה. כסינפיל חנון ממקום קטן באמצע הניינטיז, שמדבר כל היום על סרטים ומפרק אותם לרמה טרחנית שמתישה את הסביבה, שיורה שמות של במאים ותסריטאים ופילמוגרפיות, לא היה לי באמת מושג כמה עוד יש כמוני בעולם. ואז, להיכנס לאולם מפוצץ של סרט מסחרי, שמילולית מדבר את השפה שלך, שכולו רפרנסים ואהבה לסרטי אימה שחשבת שרק אתה הכרת, היה פיצוץ אטומי. רנדי, בגילומו של ג'יימי קנדי, היה התגשמות אישית שלי על המסך. יצאתי מ"צעקה" מישהו אחר, וכל דבר מהרגישויות שלי לחיים, למקום בו גדלתי, לקולנוע, לחברים שלי, זז מעט בזכותו. אני חוזר אל הסרט הזה הרבה, ומגלה שוב שהוא לא התיישן בדקה. זה מדהים. בקלות אחד הסרטים האמריקאים הטובים ביותר אי פעם.
אני לא היחיד שהגיב ככה, יהיה מיותר לציין. "צעקה" הצליח לעבוד בשתי רמות, שתיהן עוצמתיות להפליא, ועל כן היה לאירוע קולנועי עצום. האחת על הקהל הרגיל, להם הוא היה סרט סלאשרים עשוי נפלא, מפתיע, מצחיק ובעיקר מבריק, כזה שלא מקריב את הבהלה לטובת בדיחות או להפך. השנייה על קהילת האימה העולמית, שם זאת הייתה המתנה הכי מדהימה שאפשר היה לקבל, והבונוס על כך שזו שעת כושר מרהיבה של אחד מאדריכלי האימה האהובים ביותר אי פעם רק הוסיפה. היה ברור שמשהו בתחום האימה עבר נקודת אל-חזור.

ואכן, "צעקה" פשוט שינה הכל. אחרי סרטי הרוצחים הסדרתיים שהפכו לפופולריים בעקבות "שתיקת הכבשים" ו"שבעה חטאים", ווס קרייבן החזיר את הסלאשרים לקדמת הבמה מאז השיא של תחילת האייטיז ("האלווין", "יום שישי ה-13") ואחרי שהפכו לסוג של סוגה נחותה, מזכיר שסרטי אימה גם יכולים להיות כתובים להפליא ומבוימים במיומנות של אוטר. הפרדיגמה השתנתה, וכמות סרטי הצעירים-נרצחים שיצאו לאחריו הייתה לא הגיונית, וכמובן שרובם נעלמו ללא עקבות. אבל גם היה ברור שעוד נשמע מוודסבורו והרוצח גוסט-פייס. פשוט לא האמנו כמה מהר זה יקרה.

"צעקה 2" – Scream 2
1997

פחות משנה מאז פרימיירת "צעקה", 357 ימים אם להיות מדויקים, הגיע כבר סרט ההמשך. כלומר, מהרגע שהוכח שהיציאה של קרייבן-וויליאמסון היא להיט, היו בסך הכל עשרה חודשים בהם היה צריך לכתוב תסריט, ללהק, לצלם, לערוך, לארוז ולהוציא לעולם. זה כלום זמן, בטח בתקופה של עשייה בפילם, ולרוב מעיד על פזיזות מהסוג הלא טוב.
ב"צעקה 2", סידני ושאר השורדים מתחילים ללמוד בקולג', ושם, להפתעתם המרובה, גוסט-פייס הרוצח במסכה חוזר לתקוף. ומכיוון שאנחנו בעולם של רפלקסיביות ומודעות עצמית, החוקים של הסרט הקודם כבר לא חלים, כי כעת אנחנו בטריטוריה של סרטי המשך ופה צריך לכייל הכל מחדש. כדי להוסיף על זה עוד רובד מטא, מסתבר שאירועי וודסבורו הפכו בעצמם לסרט סלאשרים מצליח בשם "Stab" שסוחף את ההמונים, למגינת לבה של סידני שלא הכי זורמת על זה.

בשונה מהפעם הקודמת, נתלו ציפיות גדולות מקרייבן והצוות שנהנו מתקציב כפול, והם לא הכזיבו. "צעקה 2" הגיע בקול תרועה רמה. לא רק שהביקורות עמדו לצדו, מבחינה כלכלית הוא גם התבלט. הוא אמנם עשה בערך כמו קודמו, אבל נכנס הישר למקום הראשון בטבלה של סוף דצמבר 1997, וכנראה היה נשאר שם אילולא שבוע לאחר מכן היו יוצאות לקולנועים שתי מפלצות שלסרט האימה לא היה שום סיכוי להתמודד מולם – "טיטניק" ו"מחר לנצח" מסדרת ג'יימס בונד.

כמו מיליונים אחרים ברחבי העולם, גם אני התייצבתי ביום הבכורה של הסיקוול, ממש כמו בפעם הקודמת – באותו אולם אחרי אותה נסיעה במונית, ואני חושב שבחיים שלי לא התאכזבתי יותר מסרט. כיום הייתי יודע להרגיע את הציפיות, ולזכור שלא הגיוני שאפשר לתפוס ברק בבקבוק פעמיים בשנה. "צעקה" הראשון הוא פסגה גבוהה מאוד, והסיכוי לשחזר את הקסם הזה לא היה אפשרי. אבל אז, בן 15 וזה, לא היו לי את הכלים להבין את העולם. וניסיתי לאהוב. באמת. אני זוכר שאחרי כמה ימים מהצפייה התייצבתי מול חברי ואמרתי להם שבכוונה עשו את "צעקה 2" פחות טוב מהראשון, כי זה חלק מהחוקים של סרטי המשך, שהם תמיד נחותים מקודמם. הסרט, כסיקוול מודע לעצמו, היה חייב לעמוד בכלל הזה. התיאוריה הזו לא תפסה.
"צעקה 2" לא רק שהיה רחוק מלהפחיד, הוא גם נחווה אצלי כממוחזר, בלי טיפת מגניבות או ניצוץ שהיה לקודם. ואם זה לא הספיק, וכאן מגיע הספויילר היחיד בפוסט הזה לגבי זהות הנרצחים, המוות של רנדי היה מבחינתי כמו מתקפה אישית נגדי. זעמתי.

לאחרונה, כאמור, צפיתי בו בשנית, והפעם החוויה הייתה טובה הרבה יותר. כמובן שהוא לא מתקרב לסרט הראשון, אבל הוא כן מהנה מאוד עם לא מעט סיקוונסים מצויינים. גם הקאסט משמח, ולקבועים שגם הפעם נראה שכיף להם, הצטרפו שרה מישל גלר (שכיכבה בפרויקט הנוסף של קווין וויליאמסון לאחר הצלחת "צעקה", "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון"', בתקופה בה כל דבר שלו נמכר במהירות כולל "סיוט בחדר המורים" האהוב), לורי מטקאלף, ג'רי או'קונל, טימותי אלפנט, ועוד המון תפקידי אורח מג'דה פינקט דרך הת'ר גראהם ועד טורי ספלינג. לכן, כסרט המשך מהיר לאחת ההצלחות הכי גדולות של תקופתו, בעיני "צעקה 2" עמד במשימה יפה. גם אם לקח לי 25 שנה להכיר בזה.

"צעקה 3" – Scream 3
2000

בין הסרט השני לשלישי פער הזמנים גדל. אם לקודם הוענקו כמה חודשים ספורים כדי לצאת, זה הנוכחי התבשל קצת יותר זמן. שנתיים וחודשיים, למעשה. הפעם התאריך לא נקבע לכריסמס, אלא על נקודה קאלנדרית שאולי סמוכה טכנית, אבל רחוקה שנות אור מהיוקרתיות של עונת החוגים. "צעקה 3" יצא לקולנוע בפברואר 2000, חודש שהוא לרוב בית קברות לענייני הפצה, אחרי שכבר כולם נרגעו מהאוסקר וצריכים איזה חודשיים שקט לפחות.
עוד שינויים בולטים היו שהתקציב של הסרט הזה נמצא כבר בליגה אחרת, 40 מיליון, ושלראשונה לא היה זה קווין וויליאמסון שחתום על התסריט. באותה תקופה הוא היה עמוק בענייני "ללמד את גברת טינגל", התסריט הראשון שמכר (אפילו לפני "צעקה") וסוף סוף קיבל אור ירוק, אותו הוא גם סגר לעצמו כעבודת בימוי לראשונה. בנוסף הוא היה עסוק בתיחזוק הסדרה שלו, "דוסון קריק".
לאחר שוויליאמסון כתב טריטמנט וכמה הערות, מלאכת הכתיבה האמיתית הגיעה לידיו של אהרן קרוגר, ששנה לפני כן הופק התסריט שלו למותחן "סכנה ברחוב ארלינגטון". אלו היו פחות או יותר השינויים היחידים בצוות.

"צעקה 3" מתרחש ברובו על סט הצילומים של "סטאב 3", סרט האימה בתוך סרט האימה, המבוסס על רציחות וודסבורו מהסרט הראשון. כאשר גוסט-פייס מתחיל לחסל את אנשי הצוות מתחילות לעלות שאלות על עברה של מורין, אמה המתה של סידני, והעלילה מתפרשת ליותר דמויות מבדרך כלל. למעשה, אפשר באיזשהו מקום להגיד שסידני היא רק חלק מאנסמבל, בשונה ממובילת העלילה באופן מובהק, כאשר גייל וות'רס ודיואי ממש מקבלים מעמד של דמויות ראשיות. לקאסט הצטרפו המון פרצופים מוכרים כמו פטריק דמפסי (בן 34, חמש שנים לפני "האנטומיה של גריי"), סקוט פולי, פרקר פוזי, אמילי מורטימר והופעות אורח של הת'ר מאטריזו וקארי פישר.
אבל על אף התקציב והפופולריות הגוברת, "צעקה 3" לא לגמרי הצדיק את עצמו. הסרט הרוויח קצת פחות מקודמיו, ומהביקורת כבר עלתה תחושת מיאוס מהקונספט המודע לעצמו. יכול להיות שזה היה קשור גם לטבח בקולומביין שהתרחש בין שני הסרטים וקצת גרמו לרתיעה של הקהל מכל הקטע הזה של תלמידים תמימים שנרצחים. "צעקה 3" עדיין נחשב הסרט החלש ביותר במותג.

בחוויה שלי, לא רק כוויות האכזבה מהפעם הקודמת השפיעו על הצפייה שלי (שוב, בקולנוע), אלא שלכך הצטרפו גם תסכול והתשה מכל מה שקרה מאז בעולם האימה. "צעקה" פתח סכר, ועשרות סרטי סלאשרים יצאו, כמעט כולם איומים. אני עדיין הייתי בהתלהבות וניסיתי לצרוך את כולם, ואחד אחרי השני יצאתי מהם שפוף, בין אם "אגדה אורבנית", "אני עדיין יודע מה עשית בקיץ האחרון", "ליל המסכות: 20 שנה אחרי", ועוד. "יעד סופי" (שיצא חודש אחרי "צעקה 3") ו"סיוט בחדר המורים" היו היחידים שהצליחו להחזיר לי את האמון.
כך שאם ב"צעקה 2" עוד היה בי רצון טוב, זה החדש שבר אותי לגמרי. שנאתי אותו ממש. זה הגיע לרמה שכשהתיישבתי לצפות בו מחדש השנה, גיליתי ששכחתי לחלוטין מי הרוצח. באמת שלא השקעתי בו דקת מחשבה מאז שיצא.

מהצפייה המחודשת שלי בסרט אני יכול להבין למה הוא התקבל בקרירות. אמנם הבימוי של קרייבן עדיין מיומן וקצבי, והקאסט מהנה למדי, אבל דווקא אחד הדברים שהבליטו את "צעקה" משאר האימתונים ממש לא עבד הפעם – התסריט.
הפירוק המבריק של וויליאמסון בסרטים הקודמים לא חצה לשלב בו היה צריך לפצח את עניין הטרילוגיות, ואני חייב להאשים את קרוגר כי הוא זה שחתום על הכתיבה. אין פה באמת הבנה של החוקים או איזשהו טייק מעניין. למעשה, הרפרנסים היחידים בו הם ל"שובו של הג'דיי" ו"הסנדק", ממש לא העולמות של "צעקה", בזמן שהיה בכיף אפשר לנסות ולחפור קצת ב"מגרש השדים", "פולטרגייסט" או מותגים אחרים שהגיעו או עברו את השלוש. גם התוכנית של הרוצחים, כפי שנחשפת בסוף, מגוחכת ולא סבירה, ונראה שאין באמת קו מנחה או תכנון קפדני מדי. שוב, בשונה מהשניים הקודמים. יש משהו מאוד עצלני ולא מספק בכתיבה של הסרט, וזה ללא ספק מבאס.
עם זאת, הוא רחוק מלהיות גרוע כמו שזכרתי. ההומור עובד טוב, בעיקר מה שקשור לפרקר פוזי וקורטני קוקס, והחיצים שהוא שולח על התעשייה ההוליוודית אולי לא המתוחכמים בעולם, אבל פוגעים לא מעט. היחס אל במאי הקליפים המצליח שעובר לבימוי סרטים בלי לדעת מה לעשות, השחקניות הצעירות שמחפשות הזדמנות, השחקנים השחורים שלא יכולים לסרב לאף תפקיד, הם כאלה בעלי משמעות. מצד שני, זה גם חושף את העקב אכילס הכי מצמרר של הסרט.

בעיניים עכשוויות, "צעקה 3" הוא על סף תרבות הביטול. הוא אמנם נוגע בעניין ההטרדות המיניות שעוברות שחקניות, ואפילו מישיר מבט די מתקדם לכמה דברים אפלים מזה בכל הנוגע למה שנשים צריכות לעבור בתעשייה והגברים שמנצלים אותן, אבל – ואפשר להתווכח על זה – לי היחס של הסרט לנושא הזה עבר כאגבי, כמין משיכת כתפיים בקטע של "ככה זה ואין מה לעשות". הסרט לא באמת תוקפני כלפי הגברים השולטים בתעשייה ששוברים את רוחן וגופן של הנשים שנקלעות לדרכן. אפילו יש פאנץ' מאוד לא נוח כאשר אחת השחקניות מתוודה שהיא שכבה עם המפיק כדי להשיג את התפקיד, רגע לפני שהיא נרצחת.
זה עוכר שלווה הרבה יותר כשנזכרים שהפטרונים של המותג הזה, אלו שהפיחו בו חיים וליוו אותו מהרגע הראשון, הם האחים וויינשטין. כמעט לא נתפס לחשוב שהארווי, כזכור אנס מורשע ואחת מחלאות הוליווד הגדולות בכל הזמנים, מימן ותמך בסרט הזה, תוך כדי שהוא מבצע את אותם פשעים בעצמם.

"צעק4ה" – Scream 4
2011

על פניו, החלק השלישי היה אמור להיות האחרון והמוחלט, סוגר טרילוגיה כדת וכדין. מצד שני, בהוליווד כמו בהוליווד, הכסף מדבר. כנראה שהוויינשטינים ראו שיש רווחים בחלק נוסף, ולכן ארגנו את הצוות מחדש. זה קרה 11 שנים לאחר השלישי, ולמרות שלא נראה שאף אחד מהנוכחים ממש בעניין, בסופו של דבר כולם חזרו לחגיגות ה-15 שנה לרציחות וודסבורו המקוריים, כולל קווין וויליאמסון אחרי שנפקד מהקודם. זה גם הסרט הראשון מהסדרה שיצא אחרי הולדת סריטה, ולכן אפילו יש לנו סקירה עליו מטעם אורון, שנטה לכיוון הקונצנזוס באותו הזמן.
בחלק הרביעי סידני כבר התמודדה עם עברה הטראומתי, והוציאה ספר שמסכם את סיפור הניצחון שלה. במקביל, סדרת סרטי "סטאב" כבר הגיעה לפרק השביעי שלה, אירוע קאלט לכל דבר ועניין, בטח בוודסבורו. כאשר סידני חוזרת לעיירה בה הכל התחיל על מנת לקדם את הספר, ומתאחדת עם דיואי וגייל שגרים במקום כמו גם עם המשפחה שלה שנותרה שם, גוסט-פייס מכה שוב.
הרעיון בסרט הרביעי היה להביא דור חדש של שחקנים ודמויות לעולם של "צעקה" וכנראה להתחיל לבנות בסיס חדש להמשך המותג. עם זאת, שני דברים לא טובים התרחשו: הראשון הוא שהסרט לא הצליח, וגם אם הרבה מחשיבים אותו כטוב יותר ממספר 3, הוא לא התלקח כפי שציפו ממנו, והיה ליחיד מכל סרטי "צעקה" שלא עבר את המאה מיליון בהכנסות. השני, והכואב הרבה יותר, הוא שארבע שנים לאחר השלמת הצילומים ווס קרייבן הלך לעולמו והוא בן 76. זה היה סרטו האחרון.

"צעק4ה" (ככה הוא שוחרר בארץ. אין מה לעשות מעבר לקבל את הצמרמורת ולהמשיך הלאה) מתחיל ברצף מטא קולנועי מתיש להדהים בו אנחנו מגלים שאנחנו בסרט בתוך סרט בתוך סרט בתוך סרט, עם רפרנסים לכל מה שקרה מאז בעולם האימה מ"הצלצול" ועד "המסור". אבל מה שבתחילת הדרך היה חדשני ומבריק, ב-2011 עובר כטרחני למדי.
משם הסרט מתאפס לסרט סלאשרים שגרתי, אבל על אף שלאחרונה נראה שהוא זוכה להערכה מחודשת, זה באמת פחות עובד. ישנו רק מהלך מטא אחד שאני הערכתי מאוד, והוא דווקא קשור לליהוק. בחלק הרביעי מסתבר שלסידני יש אחיינית קטנה, ג'יל, שכעת היא נערה מתבגרת, פופולרית ויפה, אבל כזו שכל חייה היו בצל דודתה המפורסמת וסיפורה המוכר. לתפקיד של ג'יל לוהקה אמה רוברטס, האחיינית של ג'וליה רוברטס. אתם בוודאי מבינים את ההיקש.

אז באמת ש"צעק4ה", גם אם לא קטסטרופלי, איננו משהו שחייבים לראות, והוא בוודאי לא עומד בפני עצמו. עם זאת כן יש לו, בעיני, שדרוג אחד על פני ההמשכים האחרים. לדעתי הרוצחים בסרט הם המעניינים, ובמיוחד האפלים ביותר, של המותג. זה הדבר היחיד שמצדיק את חזרתו לעשור ההוא. מעשי הרוצחים והמניעים מאחוריהם הם הכי קיצוניים שהיו בסדרה, וככזה לפחות בחלקיו האחרונים, הוא כן בעל איזשהו אפקט.
בנוסף, כן יש לסרט קאסט די חזק. בנוסף לעמודי התווך של המותג – נב קמפבל, קורטני קוקס ודיויד ארקט, שאליהם אפשר להוסיף את רוג'ר ג'קסון שנתן לגוסט-פייס את קולו – אפשר להינות מכמה פרצופים מוכרים יותר ופחות כמו אליסון ברי, מרלי שלטון שכבשה את לבי ב"פלאנט טרור", רורי קאלקין, אדם ברודי ומרי מקדונל בין היתר.

לאחר הכישלון היחסי של הסרט הרביעי שוב "צעקה" נכנס לתרדמת בת עשור. לא מעט דברים קרו במהלך השנים האלו, מפטירתו של קרייבן לכליאתו של וויינשטין ועוד שינויים ותמורות שעברו על עולם האימה, בין אם ג'ורדן פיל, ההשתלטות של בלומהאוס על השוק, וההצלחות הקיצוניות של סרטים כמו "זה" ו"לזמן את הרוע". אל תוך המקום הזה, יחד עם עולם שמתמודד עם מגיפה, מגיע ממש עכשיו חלק חמישי לסרטי "צעקה", שכולל חלק משמעותי מהקאסט, כאשר את קרייבן החליפו מאט בטינלי-אולפין וטיילר ג'ילט ("מי שעומד מאחורי" המוצלח), על פי תסריט של ג'יימס ונדרבילט ("זודיאק", "תעלומת רצח") וגאי בוסיק.
להגיד לכם שאני מגיע עם ציפיות יהיה שקר גדול. למעשה, אני באמת חושש. מצד שני, למה לא להיות אופטימיים בעצם? מה כבר קרה בשנים האחרונות שאמור לגרום לי לחשוב אחרת?