• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • סרטים חדשים: ״הפייבלמנים״ של סטיבן ספילברג
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון
  • ״הספינה האחרונה״ וגם ״זה מספיק שחור בשבילך?״
  • ״אל תדאגי יקירתי״, סקירה לסרט של אוליביה וויילד
  • Causeway סקירת אפל+ לסרט
  • הפנתר השחור: וואקנדה לנצח

"הזוג ריקרדו" (Being the Ricardos), סקירת אמזון

23 בדצמבר 2021 מאת אור סיגולי

על אף כל מה שקרה לנו בשנתיים האחרונות, עדיין מוזר לחשוב שסרט גדול ומדובר של אחד היוצרים הכי מוערכים כיום, ארון סורקין, ובכיכובם של כמה מהכוכבים ושחקני האופי המחובקים ביותר של תקופתנו, לא מגיע לאולמות הקולנוע באופן מסחרי ומסודר. זה עוד יותר משונה כשמדובר בסרט שנכנס היישר אל המרוץ לאוסקר, וגם אם לא מנבאים לו גדולות ונצורות בשלב זה, הוא חלק משמעותי מהמשחק בלא מעט אספקטים של העונה.
בגדול כבר היינו אמורים להתרגל לזה, הרי זאת לא פעם ראשונה. באמצע אוקטובר 2020 "משפט השבעה משיקגו", אחד מסרטי האוסקר המאסיביים, גם הוא של סורקין, הפציץ את המסך הקטן בגלריית שחקנים יוקרתית, מוותר על האולמות. עם זאת, היו אז כמה נסיבות מקלות, או לפחות כאלו שעזרו לנו להתמודד עם האנומליה. נגיד, למשל, שבתי הקולנוע היו סגורים, וגם שהסרט עלה לנטפליקס המוכרת והנפוצה שהיא כבר שם נרדף לתוכן נראטיבי פופולרי (גם אם ברובו גרוע למדי).

השנה זה קורה שוב, אבל קצת אחרת. כמו "משפט השבעה משיקגו" סורקין שוב אחראי על תסריט ובימוי, שוב הוא ביסס את הסרט שלו על אירועים אמיתיים ומתוקשרים למדי, ושוב הוא במרוץ לאוסקר בעיקר בתחום הכתיבה והמשחק. ההבדל הגדול הוא שהסרט החדש שלו, "הזוג ריקרדו" (Being the Ricardos), איננו של נטפליקס אלא של אמזון, ולכן סביר להניח שכמות זעומה יחסית של אנשים בארץ בכלל יודעים שהוא קיים, ושאחוז גדול ממי שצפו בו כאן לא בדיוק עשו את זה דרך תשלום לשירות הסטרימינג הגדול הזה.
המחשבה שסרט אוסקרים עם ניקול קידמן וחאוויר בארדם על אחד האייקונים הגדולים של המאה העשרים זוכה לגורל כזה, היא, כאמור, משהו שעדיין קשה לעכל. ברוכים הבאים לשנות העשרים של האלף החדש, אני מניח.

"הזוג ריקרדו" הוא סרטו השלישי כבמאי של סורקין אחרי קריירה של אלופים בתחום הכתיבה לטלוויזיה והקולנוע ("הרשת החברתית", "הבית הלבן", "מאניבול", "הנשיא מאוהב", "חדר החדשות", "בחורים טובים") שהפכה אותו לאחד התסריטאים המפורסמים ביותר כנראה אי פעם. הסרט החדש מתמקד בלוסיל בול, אגדת בידור אמריקאית, שבמהלך שנות החמישים הנהיגה את הסיטקום המצליח "אני אוהב את לוסי" ("מצליח" זו אולי מילה קטנה ללהיט הזה שהביא מספרים שכיום הם בגדר מדע בדיוני לסדרה קומית בערוצי הליניארים), לצד בעלה דסי ארנז, אמריקאי ממוצא קובני, ששיחק וגם הפיק. לוסיל בול היא חלוצה בתחומה, מישהי שסללה את הדרך לאלפי קומיקאיות אחריה, וחשיבותה עדיין מהדהדת. אפילו אנשים שלא ראו פרק אחד מהסדרה, כמוני למשל, יכולים לזהות אותה תוך שנייה.
למרות שכל מסלול חייה של האישה הזו מרתק, סורקין התחמק מהחטא הראשון של ביוגרפיות קולנועיות. הוא בחר שלא להביא את כל תולדותיה של בול, אלא התמקד בשבוע אחד בלבד בחייה. בו, במהלך עבודה על פרק חדש, התמודדה לא רק עם משבר בחיי נישואיה, אלא גם עם האשמות תקשורתיות על היותה קומוניסטית. בתקופה האפלה של שנות החמישים להיות מזוהה עם הקומוניזם, באדיבות מעשיו הנאלחים של סנטור ג'וזף מקארתי (אנא האזינו לעונה המוקדשת לשנים האלו בפודקאסט "You Must Remember This"), היה להיות מסומן כבוגד ולהיפרד מהקריירה שלך וכנראה גם מכל אוהביך.
אבל סורקין, בהיותו סורקין, לא ייתן לפרק זמן כל כך מצומצם של שבוע בחיי אדם לעצור אותו מלהגדיש את העלילה, ועל כן הוסיף פלאשבקים, ראיונות מוקומנטריים ודמויות משנה שמוסיפים עוד ועוד שכבות. כך מה שיכל להיות פרק של שעה, הופך לסרט של מעל שעתיים.

הסגנון התסריטאי של סורקין, שבוודאי אינו מתאים לכל אחד, הוא מאוד מאוד מאופיין. גם כשהוא עוסק באנשים וסיפורים אמיתיים – בין אם אלו מארק צוקרברג, סטיב ג'ובס או בילי בין – ובאירועים שקרו, הדברים תמיד נמצאים ברמת מציאות אחרת, מסוגננת מאוד, שקשה לקבל כאמינה. ככתב הגנה, אני באמת לא חושב שסורקין מנסה לייצר אשליה של חיים אמיתיים, אלא משתמש באנשים האלו כדי לייצר חוויה של משהו אחר, גדול (ודידקטי) מהשגרתי, ולכן הרבה פעמים נוצר איזשהו מתח בין הרצון שלנו להכיר סיפור אמיתי, לבין ההבנה הבלתי נמנעת שההיסטוריה היא לא יותר מכלי משחק בידיים היצירתיות שלו.
יש צופים רבים וחכמים שזה מעביר אותם על דעתם. אני, באופן אישי, סאקר קשה של זה. אני באמת ובתמים חושב שסורקין הוא גאון בתחום הכתיבה. הוא מבין מבנה, קונפליקטים, עיצוב דמויות ומקצב דיאלוגים ברמה אבסולוטית. הוא יודע לבנות מהלכים לשיאים (שלעיתים אפקטיביים כמו שהם נצלניים), לשורות שלו יש מוזיקה משל עצמן, ואין רגע אחד מיותר לעלילה או לאפקט הרגשי על הצופה. שוב, גם במחיר של חשיפת המנגנון וגלגלי השיניים שמניעים אותו.

כל הדברים האלו מאוד נוכחים ב"הזוג ריקרדו". הדמויות כולן ללא יוצא מן הכלל חכמות ומתחכמות מדי, אבל מאדך גם מבצעות בדיוק את התפקיד שלהן בסצנה, בין אם להצחיק, לרגש, לתת קונטרה, או לחשוף עוד פן בסיפור. ההומור מצוין, גם אם מושחז ויעיל מדי כדי להיתפס כמציאותי, והדרמה מתקתקת. כל שנייה.
עם זאת, שתי מעידות בהחלט קיימות פה. הראשונה, והקלה יותר להחלקה, היא מסגור הסרט בראיונות למצלמה א-לה "אדומים" ו"כשהארי פגש את סאלי". זה לא באמת עובד וסתם מסרבל ומלאכותי. השנייה, והבלתי ניתנת למחילה, מגיעה לקראת הסוף. אני אתייחס לכך, אבל רק בהמשך ולאחר אזהרת ספויילר, אז אין לכם מה לדאוג לגבי זה כרגע.
דבר שסורקין כן מנסה הפעם שלא באופן מאפיין, הוא להתמודד עם נשים. עד כה, מלבד "המשחק הגדול", כל סרטיו עסקו בגברים עם מינימום נשים בתפקידים שעומדים בפני עצמם ולא רק משרתים את הגיבור. ב"הזוג ריקרדו" סורקין אמנם משעין את העלילה על לוסי ודסי, אבל מכניס פנימה שתי נשים משמעותיות שמייצגות רבדים שונים בסיפור על מאחורי הקלעים של הסדרה, השחקנית ויויאן ואנס והתסריטאית מדלין פיו.

מה שכן, את החוזקות שלו כתסריטאי, סורקין טרם הצליח לתרגם לבימוי. זה לא שהוא במאי גרוע, אני אלחם את המלחמה הזו אם צריך, אלא שהוא פשוט לא בעל חזון מספיק חזק כדי לתת לתסריטים שלו את האיזון והדחיפה הראויה, כמו שעשו דיויד פינצ'ר, רוב ריינר או בנט מילר בין היתר. המבע הקולנועי שלו מאוד מוגבל, "טלוויזיוני" קראו לזה פעם בניינטיז, ובשום שלב אין את הסחף והמוטיבים האודיו-ויזואליים שהאנשים המופלאים להם העניק תסריטים משובחים הצליחו לייצר. פעימות הלב שמקבעות את הקצב והסגנון של סרטי סורקין הן כולן טקסטואליות, אף פעם לא חזותיות.
המקום היחיד שבו סורקין באמת מצטיין כבמאי, לדעתי, הוא בימוי השחקנים. על אף שהדיאלוגים שלו מאוד ספציפיים בדרך ההגשה שלהם, הוא כמעט במאה אחוז מהמקרים מוציא את המיטב מבחירות הליהוק שלו.

"אני אוהב את לוסי" איננה סדרה שצפיתי בה, ולכן אני לא יודע אם ניקול קידמן מצליחה לתעל את המהות של לוסיל בול (עניין הפרשי הגילאים בהחלט צורם), ובטח לא האם חאוויר בארדם דומה לדסי ארנז, נינה אריאנדה לוויויאן דאנס או ג'יי. קיי. סימונס לוויליאם פרולי. ייתכן והם ממש לא. אבל זה היופי בעולם של סורקין, זה לא באמת משנה. כמו שאני לא חושב שג'סי אייזנברג עשה חיקוי טוב של צוקרברג או שיש איזשהו קשר בין מייקל פאסבנדר וסטיב ג'ובס (שניהם היו מועמדים לאוסקר, אגב. אם זה אומר משהו), אבל אלו כן הופעות ממגנטות. זה מחזיר אותי למה שכתבתי מקודם על העולם של סורקין – הוא לא באמת כפוף לחוקי המציאות המוכרת לנו. השחקנים שלו לא מנסים להיספג בדמות אותה הם מגלמים, אלא באים להעביר לנו את קשת הרגשות והתחושות שהדמויות שלהם חייבות לספק כדי שהסצנה תעבוד, במינימום זיוף. באספקט הזה, בעיני ניקול קידמן נותנת הופעה מעולה, אחת מהטובות שלה. לצדה, חאווייר בארדם מסתער בצ'ארם של 200 קמ"ש, לרמה שהטלוויזיה שלי כמעט ונמסה. או שזה היה אני, לא זוכר. שאר שחקני הקאסט כולם מעולים, ואל מי שכבר התייחסתי אפשר להוסיף את טוני הייל שמגיע לו יותר קרדיט ממה שהוא זוכה לו.

כשזה מגיע לדרמה עשויה היטב על עולם הבידור האמריקאי, ועל ההיסטוריה של שנות החמישים דרך עיניים של אנשים חכמים באופן קיצוני, "הזוג ריקרדו" מקבל את מירב הנקודות. הוא מעוצב נפלא בכל אספקט טכני, הוא לרגע לא משעמם, משוחק נהדר, וסורקין יודע לגמרי לאן הוא רוצה לקחת אותנו, בין אם נתנגד או לא. זה אמנם לא קולנוע גדול כמו שזו פיסת בידור משובחת, ואולי הסרט לא לגמרי מודע לזה, אבל למי אכפת מה הוא חושב על עצמו.
ובכל זאת, כפי שהזכרתי מקודם, יש בו רגע בעייתי אחד שקשה לעקוף אותו. וכשאני כותב "בעייתי" אני מתכוון לזה שכמעט תפסתי את הראש מרוב בלבול. וכשאני כותב "רגע" אני מתכוון לכל מה שקשור לדקותיו האחרונות.
לכן, משלב זה אכנס לספויילרים. מכיוון שזה סיפור אמיתי אין פה איזה טוויסט משוגע, אבל אם טרם ראיתם ואתם רוצים לחוות הכל מיד ראשונה, זה בסדר לעזוב עכשיו כל עוד אתם מבטיחים לחזור אחרי שתצפו.
ספויילרים מכאן

הדקות האחרונות של "הזוג ריקרדו" מתרחשות ממש לפני צילום הפרק עליו עמל הצוות מתחילת הסרט, מול קהל חי. בשלב הזה כל אנשי התוכנית יודעים שעיתוני הערב כבר דיווחו על כך שבול חתמה בעברה על שיוך למפלגה הקומוניסטית, ועל פניו עוד שנייה הציבור יהפוך אותה לאויבת העם. אבל לדסי יש תוכנית, והוא יודע איך להציל את היום ואת אשתו.
רגע לפני תחילת הצילומים דסי יוצא לחמם את הקהל, אבל במקום קטע קומי מוזיקלי הוא פוצח בנאום, מציג לנוכחים הישובים את הכותרת המשמיצה מהעיתון, ומבקש לעשות שיחת טלפון שתשמע ברמקולים של האולפן. כאשר מישהו עונה לו, והקהל כולו במתח, דסי שואל את איש המסתורין האם לאף.בי.איי יש איזשהו מידע מפליל על לוסי. אותו קול מהצד השני של השיחה אומר שלא יהיה כלום כי לא היה כלום, ושלוסיל בול לגמרי נקייה מכל האשמה באשר היא. אין צרות בעולם. דסי מודה לו, אך לפני הניתוק הוא מבקש מהאיש לחשוף מי הוא. התשובה לא מאחרת לבוא: "אני ג'יי אדגר הובר!" מהדהדים הדברים באוויר, וכל הקהל מוחא כפיים בהתלהבות בזמן שלוסיל עולה לבמה נאהבת יותר מאי פעם.

הרגע הזה של "הזוג ריקרדו" הוא, סלחו לי הצרפתית, פשוט תחת. באמת. לא הגיוני שמישהו עם הרגישויות והכישרון של סורקין יעשה דבר כזה, ולכן אני נותן לו את הקרדיט שאולי מדובר באמירה צינית על הקהל האמריקאי, ואיך הוא הולך שולל באופן כל כך עיוור ועדרי. זו אופציה קיימת. הבעיה היא שהחלק הזה מבוים ומעוצב בכזה פאתוס רגשי ונטול סרקזם, שאני לא לגמרי בטוח בזה.
הבחירה של סורקין איומה בשני אספקטים: עלילתית ותימתית. עליתית כי מדובר בדאוס-אקס-מאכינה מהסוג העצל ביותר. לראש הבולשת, או ליחס שלו אל דסי, אין שום אזכור במהלך הסרט. זה מגיע משום מקום, לא מגובה על ידי שום דבר שהתרחש לפני זה, ולא אמין ביחס לכל מה שראינו עד עכשיו. בעולם המחושב של סורקין זה מרגיש כאילו הוא לא הספיק לכתוב את הסוף כי הוא התאשפז או סתם יצא לחופש, ובאקט של הרגע האחרון קראו לפול האגיס. זה אולי המהלך העלילתי הכי מפוקפק של סורקין אי פעם.
תימתית, מכיוון שאדון הובר הוא אחת הדמויות הכי בעייתיות בהיסטוריה של אמריקה. נכון, הוא הקים את הבולשת וכל הכבוד לו, אבל הוא גם בערך הסמל של רמיסת זכויות אדם וכזה שהרס חיים של רבים על פי גחמות. הובר לא ראוי להיות המושיע, בטח לא של אחת הנשים הכי חשובות אי פעם. זה בכלל לא מתיישב טוב עם התפיסה הליברלית של סורקין ושל סרטו. ההישענות עליו מייצרת תחושה מאוד לא נעימה בסוף "הזוג ריקרדו", ומסיימת את הסרט בטון צורם להדהים.
אולי בעתיד אכן יתברר שסורקין עשה פה הפוך על הפוך, אבל בסרט שפועל על רגש, פתאום להחליט להיות סאטיריקן זה לא מתיישב טוב. אפילו אם קידמן ובארדם מוכרים את הרגע הזה כמו המלכה והמלך שהם.

תגובות

Comments are closed.