• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • סרטים חדשים: ״הפייבלמנים״ של סטיבן ספילברג
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון
  • ״הספינה האחרונה״ וגם ״זה מספיק שחור בשבילך?״
  • ״אל תדאגי יקירתי״, סקירה לסרט של אוליביה וויילד
  • Causeway סקירת אפל+ לסרט
  • הפנתר השחור: וואקנדה לנצח

״אל תסתכלו למעלה״, סקירה

13 בדצמבר 2021 מאת עופר ליברגל

אדם מקיי הוא אחד מגדולי במאי הקומדיה בקולנוע בעשורים האחרונים, הודות לסרטים כמו "והרי החדשות", "אחים חורגים" ו"החבר'ה האחרים". סרטים אלו הם חלק משיתוף הפעולה הפורה שהיה בינו לבין השחקן ויל פארל (השניים כרגע מסוכסכים). אין ספק שהוא רוצה וכנראה גם ראוי להיחשב גם כאחד מן הבמאים הכי חשובים שפועלים היום גם בלי אזכור הז'אנר הקומי, והוא בהחלט עושה מאמצים בשנים האחרונות לזכות ביותר הכרה. פרט למעורבות שלו בהפקת הסדרה "יורשים" (Succession) הסרטים שלו עדיין קומדיות פרועות, אולם כאלו הנוגעות באופן ישיר בנושאים פוליטיים, נותנות תפקידים לכוכבי הקולנוע הגדולים ביותר, ומפגינות נוכחות דומיננטית בעונת הפרסים. זה לא בהכרח הופך את הסרטים הללו לטובים יותר מאלו בהם ויל פארל משתטה, דרך אגב.

באופן אישי, אני חושב שהשלב הנוכחי בקריירה של מקיי החל נהדר עם "מכונת הכסף", ואז התרסק עם "סגן הנשיא", שעשה את כל מה שקודמו עשה אבל באופן הרבה פחות טוב ועם מסר הרבה יותר שטחי. כך הגעתי לצפייה בסרטו החדש, "אל תסתכלו למעלה" (Don't Look Up), בשילוב של צפייה וחשש. התוצאה היא משהו באמצע מבחינת איכות, כלומר בין שני סרטיו הקודמים. הסרט החדש, הפקה של נטפליקס שתגיע אל השירות אחרי ההפצה הקולנועית כעת, רחוק מלהיות שלם או מפתיע וגם רחוק מלהיות קטסטרופה. יש בו הברקות מהסוג שדומה כי רק מקיי יכול לייצר, ויש גם דמגוגיות ורידוד השיח הפוליטי המאפיין את היוצר לפחות באותה המידה.

הנושא בו עוסק מקיי בסרטו החדש הוא התחממות כדור הארץ. סליחה, הוא עוסק בכוכב שביט שעומד להתנגש בכדור הארץ ובממשל שלא בדיוק מגיב בדרך הראויה, כי הדבר עלול להזיק לנשיא טראמפ בסקרים או מבחינה כלכלית. סליחה, זה לא הנשיא טראמפ. ארה"ב של העתיד הקרוב בסרט מונהגת בידי הנשיאה אורליין. איך יכולתי להתבלבל.
הסרט נפתח כאשר דוקטורנטית צעירה באוניברסיטת מישיגן, קייט דיביאסקי (ג'ניפר לורנס), מגלה כוכב שביט חדש ודי גדול. כאשר היא והמנחה שלה, ד"ר רנדל מינדי (ליאונרדו דיקפריו), מנסים לחשב את המסלול שלו ועד כמה קרוב לכדור הארץ הוא צפוי לחלוף, הם מגלים כי צפויה התנגשות בעוד כשישה וחצי חודשים. עקב גודלו של הכוכב, ההתנגשות תגרום להרס כל החיים על פני כדור הארץ. השניים מודיעים לרשויות והאחראי מטעם נאס"א על איומים בתחום (רוב מורגן) ממהר להטיס אותם לפגישה בבית הלבן. שם, הנשיאה אורליין (מריל סטריפ) וראש הסגל שלה שהוא גם בנה, ג'ייסון (ג'ונה היל), טרודים בעניינים אחרים. וחוץ מזה, הם כבר שמעו אזהרה או שניים אודות סוף העולם.

כל הדמויות שהזכרתי בפסקה הקודמת נהדרות. הן כתבות נהדר, משוחקת היטב, עוברת סוג של התפתחות במהלך הסרט, ויש ניצוץ בכל פעם שהן על המסך. אמנם דיקפריו ולורנס הם לא בדיוק מה שחושבים עליו בתור מדענים חנונים, אולם הסרט בהחלט מתייחס לפער הזה ונותן לשניהם לשחק היטב עם התדמית שלהם וקצת נגדה. זה עובד נהדר בעיקר במקרה של לורנס, שמתגלה בסרט כשחקנית קומית משובחת במיוחד וקצת חבל כי באז האוסקר של הסרט הולך בינתיים לכיוונים אחרים (ייתכן והוא הולך ודועך בכל מקרה). גם היל וסטריפ, כפארודיה על טראמפ ויחסיו עם בתו ובעלה, זה משהו שעובד בכל רגע.

הלב של הסרט עובד כקומדיה טהורה עם בניית דמויות אמינות, וגם כתמרור אזהרה מהדהד כלפי האדישות של החברה להתחממות הגלובלית. זו לא טעות וזה לא ממש מסווה – בזה הסרט באמת עוסק. הוא עושה זאת מבלי להיכנס לפרטים (כפי שמקיי עשה ב"מכונת הכסף"), אולם דומה כי הפרטים ידועים לכולם. הסרט עוסק באקלים דרך הסטת המבט או האמונה כי הכל יהיה בסדר. בדרך זו, אפשר לקחת את הביקורת שלו גם למשברים אחרים, לאו דווקא אמריקאים או עולמיים.

הבעיה היא שיש בסרט עוד דמויות ועוד קווי עלילה. מה שנראה כהופעת אורח של קייט בלאנשט וטיילור פרי כמנחי תכנית בוקר הפך להפתעתי לקו עלילה של ממש, אפילו כזה בעל חשיבות. בלאנשט נהדרת כתמיד, אבל זה מוסיף קצת יותר מדי על הסרט. מה שעובד מעט פחות טוב הוא התפקיד של מארק ריילנס בתור בעלים של חברה בסגנון אפל שנכנס גם הוא לקלחת. ברור לי למה תאגידים צריכים להיות חלק מן האמירה, אולם הסאטירה בהקשר שלו צפוייה מדי, והקול שבחר השחקן הבריטי לדמותו הפעם פשוט הרגיש לי מוזר. יש גם תפקיד נוסף בסרט שיכול היה להיות מיותר, אבל הופעה קצרה של רון פרלמן על פי חוק לא יכולה להיות מיותרת, אז זה בסדר.

כל זה קורה לפני שטימותי שאלאמה נכנס אף הוא לתמונה. זה לא מפתיע שהכוכב הלוהט של השנים האחרונות צץ גם בסרט הזה, וקשה להתנגד לנוכחות שלו. אפילו אם היא מכניסה עוד קו עלילה שפורם את הסרט ברגע שחשבתי שהוא עומד לפני סיום. שלא באשמתו, זה הסרט השני ברציפות, אחרי "הכרוניקה הצרפתית", בו אני מוצא שקו העלילה הכולל את שאלאמה הוא החלש ביותר בסרט נתון. בחלק מקווי העלילה האחרים ב״אל תסתכלו למעלה״ הבעיה היא אמירות מעט שחוקות מדי, אך קו העלילה הקשור לדמות של שאלאמה פשוט… לא ממש קשור. או לפחות לא נבנה היטב.

בנייה טובה של מערכות יחסים בין דמויות תמיד הייתה הלב בסרטים של מקיי, בעיקר אלו שנראו מטופשים למדי. בסרט הנוכחי קיים בהחלט ניסיון לבנות תמונות מורכבות של התבגרות רגשית גם בתוך המסר הפוליטי, בעיקר דרך הדמות של דיקפריו, מי שאל מול סוף העולם ומול התהילה התרחק ממשפחתו. בשל גודש הדמויות והעלילה, הדבר לא ממש מגיע לשיאים הרגשים הנחוצים. בייחוד כאשר מקיי בוחר בטכניקה המדגישה את עצמה ברגעי השיא של הסרט. סאטירה לא חייבת לרגש, אבל הסאטירה הזו מנסה. לכן זה כואב שהיא לא ממש מצליחה.

יש דבר שהסרט הזה כן מצליח לעשות – להצחיק. הוא מצחיק בעיקר ברגעים הכוללים את הדמויות שציינתי בפתיחה, וכשהוא מצחיק, הוא מצחיק מאוד. גם אם באופן לא אחיד. הדקות שלפני הכותרות גרמו לי לחשוב שיש כן פוטנציאל לאחד מן הסרטים הכי מצחיקים של מקיי, אולם אחר כך מינון ההצלחה בהומור יורד ועולה מחדש מדי פעם. כולל בסצנה אשר מופיעה באמצע כותרות הסיום (וקצת פחות בסצנה בסוף הכותרות). כן, לפעמים ההומור הפוליטי של הסרט מופנה רק לצד אחד של המפה וחסרה בו ביקורת עצמית. אבל בהרבה רגעים הוא עובד לא רק בזכות ההקשר הפוליטי, אלא הודות לרמת הכתיבה של מקיי ושותפו הפעם, דייויד סירוטה, והביצוע והמימד האנושי שכן קיים בדמויות.

בשקלול הדברים הטובים והרעים, ״אל תסתכלו למעלה״ אינו אחד מן הסרטים הטובים של השנה או אחד מן הסרטים הטובים של מקיי, אבל כן מדובר בסרט שרובו מהנה לצפייה. ואולי גם לסרט שחשוב לצפות בו בשל המסר הפוליטי שלו. אולי לא מסר מורכב במיוחד ויש מקום גם לטענות כנגד חלק מן האמירות המובעות בסרט, אבל במרכזו ניצבת הטענה כי המציאות הקשה מצויה כבר בטווח ראייה ועדיין יותר נוח לנו להתעלם ממנה ולהפנות מבט. קשה לנו להפנים עד כמה המצב עלול להיות חמור ואולי דווקא קומדיה פרועה ומעוטרת כוכבים היא דרך לא רעה לעורר עוד מודעות.

תגובות

  1. the dibuk הגיב:

    באתי בשביל השחקנים…הסרט עצמו-אכזבה.
    זה לא זה.

  2. ליביו הגיב:

    אני ראיתי בסרט בעיקר, ביקורת ארסית על מערכות הפוליטיות ועל אופן ניהול העולם כיום. בעיני השבית עליו מדברים בסרט למעשה הוא נימצא כאן בינינו ,כבר על הכדור הארץ ,והוא כבר זורע ארס ,וככזה לדעתי הבמאי עשה עבודה נהדרת עם אמירה רחבה יותר על מצב האנושות כיום .אני חושב שהבחירה להעביר מסר כה חשוב ודרמתי באמצעים קומיים זו הברקה היות והעולם כיום כבר לא מתרגש מאמירות אפוקליפטיות באמצעים דרמטיים.
    סקירה נהדרת עופר.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.