• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • סרטים חדשים: ״הפייבלמנים״ של סטיבן ספילברג
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון
  • ״הספינה האחרונה״ וגם ״זה מספיק שחור בשבילך?״
  • ״אל תדאגי יקירתי״, סקירה לסרט של אוליביה וויילד
  • Causeway סקירת אפל+ לסרט
  • הפנתר השחור: וואקנדה לנצח

״רואים קולנוע״ (Voir), סקירת נטפליקס

6 בדצמבר 2021 מאת אורון שמיר

פרויקט חדש של דייויד פינצ׳ר ונטפליקס הוא תמיד חדשות טובות. הבמאי האמריקאי מצא בית אצל ענקית הסטרימינג כאחד האוטרים הראשונים שאימצה לחיקה ונתנה לו יד חופשית. בינתיים נולדו מזה שתי סדרות (״בית הקלפים״, ״מיינדהאנטר״), אנתולוגיה כפולה (״אהבה, מוות ורובוטים״), סרט אחד נפלא ולא מוערך כראוי (״מאנק״) וסרט אחד נוסף בדרך (״The Killer״). לכן, כאשר הוכרז על יצירה נוספת בהפקתו של פינצ׳ר באוקטובר האחרון, הילת המסתורין שבתיאור הפרויקט התערבבה בשמחה וציפייה דרוכה. היום (שני ה-6.12) אפשר כבר לצפות ולדבר על ״רואים קולנוע״ (Voir) דרך שירות הסטרימינג, בהפקתם של פינצ׳ר ודייויד פריור, מי שהיה המתעד של מאחורי הקלעים בסרטיו של המאסטר מאז ״החדר״ ב-2004, לפני שפנה לבימוי בעצמו עם סרט האימה ״האיש הריק״. אני ממליץ על שתי האופציות, צפייה ודיבור, ואתחיל באחרון.

נטפליקס מגדירה את הכותר בתור ״אסופה של מסות חזותיות, בשם אהבת הקולנוע״, אבל אפשר בהחלט גם לקרוא לה סדרה בת שישה פרקים. כל אחד מהם עומד בפני עצמו אבל יחדיו הם מתגבשים לשלם שגדול מסך חלקיו. נושא האסופה הוא אכן אהבת קולנוע, כפי שהיא מובעת בידי שוחרות ושוחרי המדיום, כולם ידועים למדי בתחום הכתיבה והשיחה על האמנות השביעית. אפשר לראות בכך קריאת תיגר של נטפליקס על יוטיוב או וימאו, שם אפשר למצוא אינספור סרטונים דומים (אך לרוב פחות מתוקצבים ומופקים). ניתן גם לשייך את ״רואים קולנוע״ למאמץ של נטפליקס לבסס עצמה כמועדון סינפילים ולא רק שירות תוכן המוני, בין אם בהעסקת שמות המצויים בין הקולנוע המסחרי והאמנותי, ובין אם בהפקת סרטוני מאחורי הקלעים מושקעים או לפחות מהנים על הפקות הענק שלה. כך או אחרת, קיבלנו כאן מתנה.

אם יורשה לי, עצתי היא להתענג במסורה על הפרקים הקצרים, כ-20 דקות כ״א אחד (הראשונים קצת פחות, האחרים יותר). כלומר לא לבלוס את הפרויקט כולו כצפיית בינג׳ של שעתיים מרוכזות. הפרקים שונים בסגנון, בנושאי העיסוק, באמוציות וברגשות והמחשבות שהם מעוררים. צפייה אידיאלית תהיה לפרוס את התענוג הסינפילי הזה על פני כשבוע, אולי אפילו כשיא יומי לצפות לו בכל יום, אם תצליחו להתאפק. שווה גם לציין שמתוקף הדיונים על קולנוע ועל אהבת קולנוע, כל פרק דן לפרטי פרטים באלמנטים שונים של סרטים ספציפיים. כך שעצתי הנוספת היא שאם פרק מסוים נפתח בדיון מרכזי על סרט שלא תרצו לשמוע עליו ספוילרים, אולי כדי לדלג (ולהשלים צפייה באותו סרט). כדי לעזור בעניין, אפרט מעט על כל פרק בהמשך ואציין אלו סרטים מרכזיים נידונים בו, מבלי לספיילר כמובן.

בכל מקרה, הדגש הוא תמיד על הדובר או הדוברת והתיאוריה שהם מבקשים להעביר דרך אותם סרטים נבחרים. מדובר בסרטים ותיקים ומאוד מדוברים בתולדות התרבות הפופולרית, כאלה שקשה להיות סינפיל או סינפילית בלי להכיר, לעומק או בכלל. באופן דומה, פתיח הסדרה הקבוע שמורכב מכמה עשרות דימויים איקוניים בתולדות הקולנוע אינו מבחן בקיאות, אבל נחמד להגיד בקול רם את שמות הסרטים מהם נלקחו הפריימים ולראות כמה תזהו (מודה שהיו חסרים לי כמה). גם אם רוב מה שקורה בפתיח לא נראה לכן או לכם מוכר, זה בסדר גמור כי השיעור הקצר שתחוו בכל פרק ממלא ברצון עז לרוץ להשלים קלאסיקות. ואם הכל מזוהה בקלות, התרווחו במושב ותנו לאנשים שכותבים או משוחחים על קולנוע למחייתם להזכיר לכולנו למה אנחנו אוהבים לשבת בחדר חשוך ולבהות באור מרצד על מסך.

פרק 1 – הקיץ של הכריש

סשה סטון היא בלוגרית שהפכה למבקרת וכתבת קולנוע מפורסמת, ובזכות הקמת Awards Daily היא אחת האחראיות לאופן בו המדיה כולה עוסקת באובססיביות בסיקור פרסי האוסקר באופן המוכר לנו כיום. בפרק אותו כתבה ואותו היא מקריינת היא חוזרת אל גיל 10 ואל קיץ 1975 בו הכל השתנה מבחינתה. היה זה הקיץ בו התאהבה בקולנוע באמת, בזכות סרט אחד שהיא ואחותה היו מתגנבות לצפות בו שוב ושוב – ״מלתעות״ של סטיבן ספילברג. סטון מיטיבה לנסח מה הופך את הסרט הזה לכל-כך עצום ומשפיע, משהו שנאבקתי בו בעצמי לא מזמן עבור ״הארץ״. איני מחמיא לה ובעקיפין לעצמי, משום שהשתמשנו באותן מילים (״פליאה״ ו״יראה״ הן החשובות ביותר בעיניי לתיאור הקולנוע של ספילברג) או בחרנו את אותו ציטוט (לא על גודל הסירה, אלא ״הכל פסיכולוגי״ כפי שמסביר זאת ראש העיר), להיפך – הנימוקים והפרספקטיבה שלה מתעלים על המיטב שהצלחתי לחלץ מעצמי. לא שזה מפתיע בהתחשב ברזומה של סטון, או בביוגרפיה שלה כפי שהיא מתוארת באופן השזור בצאתו לאקרנים של הסרט.

זהו הפרק הכי אישי מבחינת חשיפת פרטים מחיי הדובר, וגם זה שהכי מכוון לרגש, ממש כמו הקולנוע של הבמאי בו דנים. אבל זה לא רק פרק חמים ונוסטלגי כפי ש״מלתעות״ אינו צפייה קלילה או מהנה בלבד. הקריינות של סטון מוקמת לחיים באמצעות שחזורים, הן של חייה והתקופה והן של סצנות מהסרט בכיכובה שלה ושל אחותה, מממשת פנטזיה שיש להרבה ילדים וילדות – להיות חלק מהסרטים שהן הכי אוהבות. קצת כמו מה שספילברג ניסה לעשות לא מזמן במחווה לא מוצלחת בעיניי ל״הניצוץ״ כחלק מסרטו ״שחקן מספר אחת״, רק שכאן זה הרבה יותר נכון ובשילוב בין מקסים ומטריד. ביים את הפרק דייויד פריור, מי שכאמור חתום על הפרויקט כולו כיוצר לצד פינצ׳ר, ולהערכתי הוא נבחר כפרק הפותח בשל המימד הרגשי שלו. בהשאלה מדבריו של דני רוחאס של ״טד לאסו״, זה פרק שכולו ״קולנוע הוא החיים״. אבל בניגוד לחיוך התמידי של הדמות שהזכרתי, ״הקיץ של הכריש״ וסשה סטון מזכירים שהחיים מורכבים מהרבה סוגים של רגשות ורגעים, ולפעמים כך גם הקולנוע. מצד אחד הוא מספק מפלט מן המציאות ומאידך משקף אותה ואותנו בה.

פרק 2 – האתיקה של הנקמה

טוני ז׳ו וטיילור ראמוס הם הדוגמה המובהקת לסוג יצרני התוכן שנטפליקס רוצה להתחרות בהם, במקרה זה על ידי רכישתם. ערוץ היוטיוב שלהם, Every Frame a Painting, היה דוגמה ומופת לאיך מסה חזותית או חיבור-וידאו על קולנוע יכול וצריך להיראות ולהישמע. הם הצטיינו במה שהם עושים עד כדי כך שנבחרו להמשיך את דרכם עבור קרייטיריון קולקשן ושאר פלטפורמות סרטים קלאסיים. נתמקד כעת בפרק של ז׳ו בעוד אל ראמוס נחזור בהמשך. שניהם חתומים על בימוי הפרק הנוכחי אבל ז׳ו מקריין ומספר כיצד צפייה ב״גברת נקמה״ (Lady Vengeance) של פארק צ׳אן-ווק שינתה את מחשובותיו על ז׳אנר סרטי הנקמה כולו. כיוון שזה נושא מאוד רווח בקולנוע, אבל לא מאוד חביב עליי אישית, הנחתי שלא אתעניין. אך ז׳ו הוא מומחה בהכנסת הצופה לתוך תהליך המחשבה שלו עצמו ולכן נותרתי מרותק לכל אורך הפרק.

המבנה הפעם קלאסי יותר למה שקרוי חיבור-וידאו, בלי נוכחות פיזית של הדובר המרחף כקול-על מעל לתמונות מתוך הסרט המרכזי, ואז המוני המונים של קטעים מסרטים אחרים כדי לתמוך בטיעונים שלו, ואפילו ראיונות פרונטליים עם מומחיות לסוגים שונים של פסיכולוגיה כדי לגבות מדעית את התזה ולהקנות לפרק כולו מבט יותר דוקומנטרי ולא רק אישי וסובייקטיבי. בפרק עמוס כמו זה ובסדרה בכלל, אני ממליץ בחום על התרגום לעברית בצפייה ב״רואים קולנוע״. לא רק משום שחתומה עליו אדוה לנציאנו, שוודאי זכורה לקוראינו, אלא גם כדי לגלות או להכיר איך קראו לכל מיני סרטי נקמה בעברית. כך השכלתי באופן שלא ניבאתי, בעוד הפרק כולו עושה בדיוק את מה שקיוויתי שיקרה בפרויקט – נכנסתי אליו עם דעה אחת ויצאתי ממנו עם אחרת. על ז׳אנר שלם, לא רק על הסרט הנידון, בפחות מ-20 דקות עמוסות אך מעניינות.

פרק 3 – הוא לא מוצא חן בעיניי

דרו מקוויני כותב על קולנוע מאז ימי Ain't It Cool News הוותיק ותרם גם לאנתולוגיות אימה כמו ״Masters of Horror״ ו-״ Fear Itself״. הפרק שלו מקפיץ אותנו לטריטוריות של קצת למעלה מ-20 דקות ולהפתעתי לא עוסק באימה או בתרבות גיקית, אלא נפתח מה שהוא מגדיר כסרט האהוב עליו בכל הזמנים – ״לורנס איש ערב״. כמו סשה סטון, גם מקוויני יושב באולם חשוך ומדבר ישירות אלינו על אהבת הקולנוע שלו דרך דוגמאות מסרטו של דייויד לין, אבל הוא כמעט תמונת מראה לפרק שלה מבחינת רגש – הוא עוסק בסלידה וספציפית תוהה מה קורה כשאנחנו לא מחבבים את הדמות הראשית בסרט.

אין כאן גם שחזורים וסצנות מבויימות אלא דווקא זליגה לאינספור דוגמאות מסרטים אחרים בהם נעזר מקוויני כדי להעביר את דעתו, לפיה לא רק שזה בסדר לא לחבב דמות ראשית, זה גם הבסיס לכמה מהסרטים הכי גדולים בהיסטוריה של הקולנוע האמריקאי. הדוגמאות שלו כוללות בין היתר את טרילוגיית ״הסנדק״ ואת שיאי הקריירה של מרטין סקורסזה. על אף התחושה שלפחות אחת הדוגמאות חוזרת על אותם טיעונים כמו קודמותיה, קשה להתלונן בהינתן תזכורת לעוד סרט ענק. יתרה מזאת, מקוויני עושה מעשה שהלוואי וכל הפרקים היו עושים, ונותן גם דוגמה על דרך השלילה. כלומר, לקראת הסוף הוא מדגים איך זה נראה כאשר היוצרים מנסים לגרום לנו לחבב את מי שבבירור אמור להיות נתעב – ומחטיאים את המטרה. זה אמנם אומר שיש ירידות על ״מדורת ההבלים״ של בריאן דה פלמה, אבל זה מחזק את התיאוריה של מקוויני הרבה יותר מאשר עוד דוגמה זהה לסרט מצויין עם גיבור פגום.

עצם העובדה שהתיאוריה הזו רדיקלית יחסית לקולנוע ההוליוודי העכשווי מוכיחה כמה חשוב לבטא אותה בקול רם. כי גם אם לי זה נראה מובן מאליו שאין חובה מצידי לאהוב את הדמות הראשית כדי להנות מסרט, נדמה שזה עבר משום מה לסדרות טלוויזיה ונעדר מסרטי קולנוע שהיו מרוויחים מכך. זה כאילו היום סרטים מתוקצבים הם כאלה בהם לגיבורים שמגלם דה רוק אסור למות או לחטוף פחות אגרופים ממה שהוא מחטיף לווין דיזל ואין עוד מודלים. אבל אלה כבר תוספות שלי, אז נעבור לפרק הבא.

פרק 4 – הדואליות של המשיכה

החצי השני של Every Frame a Painting אחראית לשני הפרקים הבאים, אבל הנוכחי לא מקוטלג בתור ״הפרק של טיילור ראמוס״. הוא יותר ספיישל אנימציה בתוך האסופה, כי חייבים היום אנימציה (האם יגיע גם שחור-לבן אופנתי בהמשך? נגלה בקרוב). אלא שזה הגיוני לגמרי בהתחשב בעיסוקים הנוספים של ראמוס כאנימטורית ומאיירת. היא יוצאת מדיון רחב על מודל היופי הנשי בקולנוע לדיון ספציפי יותר במודלים נשיים ביצירות מונפשות, ומשם יורדת לרזולוציות סביב מושג המשיכה (במובן של Appeal). משיכה במובן של לעורר תגובה חיובית בצופה מעצם המראה של דמות מסוימת. כאן מגשים לי הפרויקט הזה עוד תקווה עימה ניגשתי לצפייה, והיא ממש לחדש לי משהו בתחום שאני מרגיש, כנראה שלא בצדק, די בקיא בו.

לדוגמה, האנימטור גלן קין מסביר כיצד צייר את דמות החיה ב״היפה והחיה״ של אולפני וולט דיסני, באופן שיתחבב על הצופה על אף שמדובר במפלצת. יש עוד דוגמאות מהמוני הסרטים שיכולים להוות מקרה מבחן, אך יוצרי הסדרה הלכו עוד יותר רחוק. הם בחרו לגשת לצוות אנימטורים כדי ליצור מאפס דמות חדשה שתאתגר את המוסכמות ועדיין תתחבב, בהיותה מורכבת מקווים ישרים במקום מצורות מעוגלות. דרך כך הם מגיעים לבחינת ההבדלים בין אנימציה מצויירת ביד ודו-מימדית לבין יצירי מחשב תלת-מימדיים, מה שאכן נע בין אתיקה ואסטתיקה כפי שמבטיח הפרק. יש כאן רבדי רבדים בתום האנימציה שלא חשבתי עליהם, בין אם הם מומחשים על המסך או נאמרים על ידי המרואיינים, ביניהם ברנדה צ׳פמן (״נסיך מצריים״, ״אמיצה״). יותר מהכל, הפרק הזה מדגים כמה אנימציה היא משהו קסום וגאוני באופן בו היא מעוררת רגשות אנושיים, כמו סוגים אחרים של קולנוע אבל קצת אחרת.

פרק 5 – קולנוע לעומת טלוויזיה

לכאורה זהו הפרק שמתוייג כשייך לטיילור ראמוס, על אף שגם אותו ביימה וכתבה יחד עם שותפה הוותיק. אף הוא מעט שונה מקודמיו בכך שהוא מציע דיון רחב יותר לא על סרט או אפילו ז׳אנר, אלא על הקולנוע כמדיום לעומת מה שרובנו עדיין יגדיר בתור ״טלוויזיה״. זאת למרות פרוץ העידן הדיגיטלי אל חיינו לפני לא מעט שנים, מה שטישטש עוד יותר את הגבולות בין המדיות. וכל זה על אף שבסדרה תיעודית על אהבת קולנוע אפשר לצפות אך ורק בסטרימינג הביתי של נטפליקס. אם תחשבו שאין ממש מה לחדש בדיון הזה, בעיניי ראמוס בכל זאת הצליחה למסגר אותו אחרת ולכן כדאי לשמוע אותה, אולי אפילו רק כסיקור היסטורי מזורז וממצה יחסית של כל מדיום.

ראמוס עצמה לא מופיעה בפרק אלא שחקנית הממחיזה את דבריה, המורכבים בעיקר מכמה מן ההבדלים שהיא מוצאת בין המדיות. למשל הרעיון שאל הקולנוע הולכים ואת השליטה משאירים מחוץ לאולם, בעוד הטלוויזיה באה אלינו עד הספה והשלט תמיד בקרבת מקום. קל לחזות את ההבדלים הנוספים שהיא תציע, כמו השוני בדגשים על נראטיב לעומת אווירה, או על דיאלוג כמקור מידע לעומת משחק פסיבי של שחקן כמקור להבנת המתרחש. אבל כאן מתגלה דווקא כוחו של מדיום הביניים בו אנחנו צופים, המסה החזותית או חיבור הווידאו – זה פשוט כל-כך הרבה יותר נהיר ובעיקר משכנע כאשר למילים התיאורטיות שמופרכות לאוויר בקריינות מתווספת דוגמה מיידית.

למעשה, ראמוס לוקחת את זה צעד קדימה ומשווה בין גרסאות שונות לסיפורים דומים או זהים. כמו ״רחובות ללא חוק״ הטלוויזיוני לעומת ״היט״ הקולנועי (שניהם של מייקל מאן), או הסרט ״המלכה״ לעומת הסדרה ״הכתר״ (אותם כתב פיטר מורגן). לבסוף, ראמוס אמנם לא מכריעה בין האופציות אלא מונה חסרונות ויתרונות, אבל היה נדמה שהאופן בו היא בוחרת לסיים בכל זאת מעניק ניצחון בנקודות.

פרק 6 – גם כופר וגם חופר

וולטר צ׳או, כמו מי שפתחה את הפרויקט, הוא בלוגר ותיק (Film Freak Central) שהפך למבקר קולנוע מוערך. כזה שמאוד אוהב לדבר על הזהות האתנית שלו ודרכה על נושא הגזע בקולנוע האמריקאי. לכן אין זה מפתיע שאת הפרק שלו הוא מתחיל בציון העובדה שבסרט הנדון צפה בגיל 9 ובתור הילד הסיני היחיד בשכונה לבנה הזדהה עמוקות ובאופן אינסטינקטיבי עם הדמות שניבטה אליו מן המסך. מה שקצת יותר מפתיע הוא שאת הדמות הזו גילם אדי מרפי, ושלא מדובר ב״נורביט״ אלא בסרטו של וולטר היל – ״48 שעות״. על פי צ׳או, הסרט הזה היה הפתח לכל קומדיות החברים המגוונים אתנית של שנות ה-80 וה-90, אלא שהוא לא באמת קומדיה ואין חברות הנרקמת בין אדי מרפי וניק נולטי בתפקידים הראשיים. לדבריו, זו טרגדיה שמציגה את סוגיות הגזע כעקב אכילס של החברה האמריקאית.

המסה המסיימת הזו סוגרת בעצם גם את הסוג האחרון של ציפיות מוגשמות שהיו לי מהפרויקט כולו – לשמוע דעה על סרט גס, בוטה ופגום שמוכיחה למה הוא בעצם מורכב, מתריס ומושלם, בדרכו כמובן. הקריאה עצמה של הסרט כעוסק בגזע אינה חתרנית, אלא האופן בו צ׳או מבצע אותה ומפרק את היצירה למרכיביה, מעמיד כל חלק בקונטקסט תרבותי. הוא עושה זאת גם באמצעות קטעים מהסרט עצמו אבל חשוב יותר, בעזרת לקיחת צעד אחורה ושימוש בסטילס שחור-לבן מסט הצילומים (והנה יש לנו גם שחור-לבן! נו, בערך). צילומי הסטילס מראים זוויות אחרות, מכניסים לפריים את הבמאי הפעלתן, או את ההסתודדויות שלו עם מרפי, מדגימות כיצד שניהם ידעו מצוין מה הם באמת עושים. כיוון שהפרק הוא גם שיר הלל למרפי עצמו, בדגש על הופעתו הקולנועית הראשונה, היה קשה לי להתנגד וכנראה שהומרתי – אני אוהב כעת את ״48 שעות״ יותר, מבלי לראות אותו שוב. צפיתי בו דרך עיניים של מישהו אחר.

ולסיכום

כתבתי על הפרקים בסדר בו נטפליקס ו/או היוצרים בחרו לסדרם, אבל אני לא משוכנע שהסדר הזה עד כדי כך קריטי, או שהוא מה שמייצר את האימפקט המצטבר. להערכתי זה העושר בנושאים הנידונים והמקומות בהם כל פרק מושך לכיוון קצת אחר, בעודו בכל זאת מתקשר לאחרים. מנסיוני בפגישות עם מבקרי ומבכרי קולנוע, עצם זה שכולנו באותו אולם/פסטיבל מרמז אמנם על בסיס משותף לשיחה, אבל ממש לא בטוח שנסכים על שום דבר או אפילו שנראה את אותו הסרט באופן זהה. למעשה, זה בדיוק היופי של המדיום הזה. לכן, אם יש שם ברשימה לעיל, של סרט או של דובר-ת, שקורץ באופן אישי – לדעתי אפשר להתחיל דווקא שם ולא. עוד לדעתי כדאי לראות את כל הפרקים, כי גם אלה שלא חשבתי שירתקו אותי עשו זאת ולגמרי עשו לי את היום כשצפיתי בהם. כל פרק הוא מוצא לדיון שלם בנושאים ובסרטים שמרכיבים אותו, לכן אני מציע לצרוך אותם בנפרד למרות החיבה של נטפליקס לנגן את הבא. העיקר, חשבתי שבשלב ראשון זה של ראשית ההפצה של הפרויקט יהיה נכון יותר קודם כל להמליץ וזה מה שאני מקווה שעבר הלאה. יחי הקולנוע.

תגובות

  1. the dibuk הגיב:

    הסקירה שלחה אותי לנטפליקס.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.