• בית גוצ'י
  • ״מכסחי השדים: החיים שאחרי״, סקירה
  • ״משוננת״: סקירה לסרט התיעודי על אלאניס מוריסט
  • פרויקט חדש: בחזרה אל הקולנוע של ג׳יין קמפיון
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2021: מדריך והמלצות
  • טיק, טיק... בום!
  • ״חוצה את הקו״, סקירת נטפליקס
  • ״משפחה מנצחת״, סקירה
  • כוחו של הכלב
  • המתמודדים לאוסקר הסרט הבינלאומי הטוב ביותר - 5
  • ״המעריצה״ ו״אנגסט״: דאבל אימה גרמנית ואייטיזית
  • הודעה אדומה
  • ״אתמול בלילה בסוהו״, סקירה
  • על ״קופסה שחורה״, ״תיק קוליני״ ו״מבצע יקינתון״
  • נצחיים

סרטים חדשים: ״זרים מושלמים״ (ישראלי), ״אתמול בלילה בסוהו״, ״האי של ברגמן״, ״הקופסה השחורה״, היורשת״

11 בנובמבר 2021 מאת אורון שמיר

לא רק פסטיבלים בלי סוף יש החודש, אלא גם כמות גבוהה מהרגיל של סרטים שיש מה לכתוב עליהם. או לפחות זו התחושה כאן בסריטה, צרות טובות כמו ששלום חנוך או חנן יובל אוהבים להגדיר זאת, ונותר לנו רק לממש את ההבטחה ולתגמל בכמה שיותר סקירות. הייתי רוצה לומר שזה בזכות התחממות בגזרת האוסקר, אבל קשה לי להאמין שמי מסרטי השבוע יככב בטקס. סנכרון חלקי עם לוח ההפצה האמריקאי הוא לרוב מנת חלקם של שבועות האחרונים בשנה הלועזית, אבל מה לגבי חוסר סנכרון בין בתי הקולנוע של ישראל עצמה?

מה שאני תופס כסרט המרכזי לשבוע זה, החדש של אדגר רייט, לא רק מגיע ארצה באיחור קל אך נסלח אלא גם עולה לאקרנים רק בחלק מבתי הקולנוע. מספיק כדי שאחשיב אותו חלק מההיצע השבועי, אבל אם לא תמצאו אותו בסינמה סיטי, למשל, חכו שבוע והוא יגיע (עדכון: מסתבר שגם בסינמה סיטי כבר יש, כנראה שבדקתי מוקדם מדי). אם זה ימשיך לקרות החודש עם סרטים נוספים אז רק אזכיר את החוק שקבעתי כאן לפיו כל הפצה, גם ראשונית לפני התרחבות ארצית, תקפה מבחינתי והמועד המוקדם מנצח. לכן ולמשל, ״תיק קוליני״ (The Collini Case) רק יוזכר כאן כמי שמגיע לאקרנים כחצי שנה אחרי טרום בכורה, שהקנתה לו מקום במדור כפי שאפשר להתרשם בלינק. אם כי לכבוד הגיעו לאקרנים באופן רשמי ונרחב, אולי זה הזמן להקצות לו סקירה.

זרים מושלמים – עם כל הכבוד לקוסם הבריטי יש לנו סרט ישראלי השבוע, אז איתו נפתח. ולא סתם סרט ישראלי אלא רימייק מקומי ללהיט של לפני חמש שנים, ״זרים מושלמים״ האיטלקי, שהעולם לא ישקוט עד שתהיה לו גרסה בכל שפה: זוהי הגרסה ה-20 של הסרט, לראשונה בשפת הקודש (אלא אם מחשיבים הצגת תיאטרון), ואם זה פורמט אני לא יודע מה כן. העלילה, כזכור וכידוע, עוקבת אחר ההשלכות של משחק מסוכן בו מחליטה להתנסות חבורת חברים בארוחת ערב: הטלפונים הסלולריים על השולחן וכל הודעת טקסט או שיחה נכנסת אינה פרטית. כמובן שסודות נחשפים ועם המתחים בא ההומור. השחקן ליאור אשכנזי מביים לראשונה בקריירה, אך לא משחק בעצמו. את המסך ממלאים: רותם אבוהב, יוסי מרשק, מורן אטיאס, שירה נאור, אבי גרייניק, חנן סביון וגיא עמיר. התמונה בראש הפוסט היא מתוך הפוסטר של הסרט.

אתמול בלילה בסוהו (Last Night in Soho) – כמה חבל שאין מילה בעברית שמתמצתת את הביטוי באנגלית ״אתמול בלילה״. בכל מקרה, בדיוק חשבתי אמש שבאמת עבר יותר מדי זמן מאז ״בייבי דרייבר״, והנה הבמאי אדגר רייט שב לעשייה עם סרט חדש. בכתיבת התסריט הוא שיתף פעולה עם בת ארצו קריסטי ווילסון-קירנס (״1917״) כדי להביא למסך את מה שתואר כסרטו הראשון שמתמקד בגיבורות. תומאסין מקנזי היא אלואיז, צעירה רגישה עם שאיפות בתחום האופנה שעוברת מן הכפר אל לונדון כדי להגשימן ולהתחיל לימודים בתחום. בחלומות הלילה היא שבה אל שנות ה-60 הצבעוניות, שם מהפנטת אותה דמות מסתורית בשם סנדי (אניה טיילור-ג׳וי). בהקיצה היא נעזרת בחלומות אלה לטובת השראה בכיתה, אבל הלילות שלה הופכים מסוייטים ובמהרה גם הימים. הסרט הוא מותחן פסיכולוגי שזולג אל ז׳אנרים מסוימים בקולנוע אימה, ולא דרמה תקופתית מחוייכת. אה, וזו לא קומדיה למרות זהות הבמאי, אם כי צחקתי בקול כשהוא בכל זאת נעזר בהומור. הקאסט כולל גם את מאט סמית, מייקל אג׳או, טרנס סטמפ ודיאנה ריג, שהסרט מוקדש לה.

האי של ברגמן (Bergman Island) – על סרטה של מיה הנסן-לאב כבר כתבנו בקצרה, עופר ליתר דיוק, במסגרת המלצותינו המקדימות לפסטיבל הקולנוע של ירושלים. לפני כן ערכה הקופרודוקציה האירופית את בכורתה בפסטיבל קאן וההפצה של הסרט בארץ מסונכרנת למדי עם שאר העולם, משהו לברך עליו כמובן. האי של ברגמן הוא האי פארו שבו התגורר ויצר הבמאי השבדי הדגול אינגמר ברגמן, מקום ספק מפרה וספק מאיים עבור גיבורי הסיפור, שניהם קולנוענים. הגבר (טים רות׳) כותב במרץ ומוקסם מהאי אותו הוא רוצה לחוות כתייר, האישה (ויקי קריפס) מצויה במחסום כתיבה, מעריכה ובקיאה בקולנוע של ברגמן אבל יש לה כמה השגות לגבי האיש עצמו, ואת האי היא מעוניינת לחוות בדרכה שלה. מערכת היחסים ביניהם היא רק אלמנט אחד בסרט שלב ליבו הוא המחשה של הסרט אותו לא מצליחה הגיבורה לכתוב (או שכן), בו מככבים מיה וסיקובסקה ואנדרס דניאלסון לי.

הקופסה השחורה (Boîte noire / Black Box) – מסרט של במאית צרפתייה בשפה אנגלית, נעבור למותחן צרפתי-בלגי. הקופסה השחורה היא זו המצויה בכלי טיס, שאמורה לשרוד התרסקות ולספר למי שימצאו אותה את הסיפור של ההתרחשות הטרגית. פייר ניני מגלם אנליסט המפענח מכשירים כאלה, הממונה על מקרה חריג של התרסקות של מטוס חדיש בו צוות החקירה מתקשה להבין את מה שהוקלט בקופסה השחורה. הוא מאמין שיש משהו מוזר בהתרסקות הזו וכמו כל גיבור קולנועי בסרטים מעין זה, ככל שהוא יעמיק לחקור הממונים עליו יבקשו ממנו להתרחק וחייו הפרטיים יסבלו, בעיקר האנשים הקרובים אליו. את הפונקציה הראשונה מגלם אנדרה דוסולייה ואת השנייה השחקנית לו דה לאז׳. הבמאי הוא יאן גוזלן ואת התסריט כתבו יחד איתו ניקולא בווה-לווראר וג׳רמי גז.

היורשת (Inheritance) – את החלק הזה של המדור נסיים עם סרט אמריקאי, שתאמינו או לא הוא היחיד השבוע שעונה להגדרה זו. לילי קולינס מגלמת את הדמות הראשית, שצריכה להתמודד עם מות אביה ובעיקר עם הירושה שהותיר לה – רמזים המובילים אותה אל מסתור ובוא כלוא אדם (סיימון פג). מי הוא ומה הסיפור שלו, או מדוע הוריש לה אביה את התסבוכת המשונה הזו, נשמע כמו התעלומה המרכזית של דרמת המתח הזו, בה משתתפים גם קוני נילסן, פטריק וורברטון וצ׳ייס קרופורד. מי שביים הוא ווהן סטיין (״טרמינל״, לא של ספילברג אלא זה עם מרגו רובי וסיימון פג), על-פי תסריט הביכורים של מת'יו קנדי.

דין סטוקוול – לפני שממשיכים, הספד קצרצר. כמו כולם, הצטערתי לשמוע על מותו של השחקן דין סטוקוול בגיל 85 בתחילת השבוע. הוא אמנם לא היה פעיל בשנים האחרונות, אבל לא בכל יום הולך מאיתנו אדם שהקריירה שלו נמתחת על פני 200 תפקידים בין 1945 ל-2015. זה הספק לא נורמלי שכלל בין היתר התחלה בהוליווד הקלאסית (״הילד ירוק השיער״), עבודה עם אוטרים (״פריז, טקסס״ של ונדרס, ״קטיפה כחולה״ של לינץ׳) מועמדות לאוסקר (״נשואה למאפיה״), שוברי קופות (״אייר פורס 1״), וקריירה טלוויזיונית (מ״זינוק לאתמול״ ועד ״באטלסטאר גלקטיקה״). ממש לא מזמן צפיתי בו בגרסת ״חולית״ של לינץ׳, והוא מסוג השחקנים שאין סיכוי שלא נתקלתם או נתקלתן בו, גם אם בתפקיד קטן כי היו לו כל-כך הרבה, אז לא אפרט עוד. נתעצב, נשמח על הסרטים שהנציחו אותו, ונמשיך.

סרטים חדשים ב-VOD

הודעה אדומה

חוצה את הקו (Passing) – את הצד השני של המדור נפתח עם סרט של נטפליקס (ואיתם גם נסיים אם להקדים את המאוחר), שזמין כבר מאתמול בעצם (רביעי ה-10.11). את בכורת הבימוי של השחקנית רבקה הול, ע״פ ספרה של נלה לארסן, ראיתי בסאנדנס עוד לפני שנרכשה בידי נטפליקס אבל לא כתבתי עליה לבלוג (אלא ל״הארץ״). לפני שנעשה זאת, אני או מישהו אחר, אפשר לספר שהעלילה מתרחשת בניו-יורק של לפני כמאה שנה ומפגיש בין שתי חברות תיכון אפריקאיות-אמריקאיות, שאחת מהן (רות נגה) חיה חיים של אישה לבנה ומעוררת קנאה בחברתה (טסה תומפסון). אלכסנדר סקארסגארד ואנדרה הולנד בתפקיד בני הזוג.

רומן בין השורות (Space Between the Lines) – למקרה שלא היו מספיק שפות בחלק הקודם של המדור, היום (11.11) מגיע אל yes הסרט הגרמני הרומנטי הזה, המבוסס על רב-מכר. הוא מתחיל עם טעות בכתובת מייל, שמתחיל תכתובת בין גבר ואישה הנהנים לשוחח כשני זרים. ההתכתבויות ממשיכות וזולגות למדיה נוספת וכמובן שהם נעשים יותר מידידים, אבל ממש לא יודעים הכל אחד על חיי השנייה. נורה צ׳ירנר ואלכסנדר פהלינג בתפקידים הראשיים, בסרטה של ונסה יופ.

סיבוב מסוכן (Wrong Turn) – נקפוץ אל התאריך של מחר (12.11) כדי להרחיב את הזמינות, עם סרט שאפשר לראות ב-VOD של הוט, יס וסלקום tv (אם כי אל שני האחרונים הוא מצטרף רק ביום ראשון ה-14.11). אם השם נשמע מוכר זה משום שמדובר ברימייק/ריקוול לסרט האימה מ-2003 שהוליד המשכונים רבים, מהם הסרט החדש מתעלם, ועליו אור כתב באימת החודש של פברואר. זה מתחיל עם חבורת צעירים המטיילת בהרי האפלצ׳ים ומתקדם אל היותם ניצודים ונרדפים בידי ציביליזציה המתגוררת ביערות. מבין המשתתפים זיהיתי את שרלוט וגה ואת מתיו מודין.

הודעה אדומה (Red Notice) – כמובטח, נסיים אצל נטפליקס עם הסרט המרכזי שלהם ביום שישי, שלא לומר הפקה עצומה שהיא היקרה בתולדות שירות הסטרימינג. כפי שאפשר לראות בתמונה לעיל, מככבים בו דוויין ג׳ונסון, ריאן ריינולדס וגל גדות, המסובכים יחדיו במזימה חובקת עולם למציאת שלושה ארטיפקטים נדירים המכונים ״הביצים של קלאופטרה״. באנגלית זה פחות מוזר, אם כי אשכים בהחלט מככבים באחת הסצנות המדוברות עד כה, מתוך סרטו של רוסון מארשל תרבר (״אנחנו המילרים״, ״גורד שחקים״). אולי נדון בו גם אנחנו בהמשך.

תגובות

  1. יוסריאן_1 הגיב:

    ואיך זרים מושלמים – כדאי לנסות?

    1. אורון שמיר הגיב:

      למיטב ידיעתי לא הייתה הקרנה מקדימה לעיתונאים אז אף אחד מאיתנו לא צפה עדיין.
      אם הכוונה למקורי, יש קישור בפוסט לטקסט של אור.

  2. רמ הגיב:

    "אמש"? כתרגום עברי ל"אתמול בלילה"?

    1. אורון שמיר הגיב:

      אני מבין שהסרקזם שלי לא עבר או היה מוצלח במיוחד.
      ואני יודע שטכנית, אמש זה אתמול בערב. אבל קרוב מספיק ופחות מסורבל, לא?
      מאז ״היום שאחרי מחר״ לא הרגשתי פספוס כזה מתרגום ביטוי שקיים בעברית.

  3. סינפיל הגיב:

    אבקש במטותא לנצל את פודיום זה כדי לבשר לכל מאן דבעי על האירוע הקולנועי החשוב ביותר מזה כשלוש שנים, אירוע שלצערי לא ראיתי שום התייחסויות אליו בתקשורת ובמרשתת העברית, חרף הקשר הישראלי המובהק (ראה בהמשך ולהלן): והוא יציאתן לציבור הרחב, לאחר שלוש שנים של מספר מצומצם מאוד של הקרנות במספר מצומצם מאוד של פסטיבלים קטנים באירופה ולאחר מספר רב של דחיות הקשורות לקורונה, של שתי יצירות־המופת החדשות בבימויו של אחד מארבעת האמנים הכבירים ביותר בתולדות המדיום הזה (יחד עם Hans-Jürgen Syberberg, Lars von Trier ואיתן צור), הלא הוא Marian Dora Botulino, על־גבי DVD/BD במארז ממוספר־ידנית (כמו במונוגרפיות ליתוגרפיות־אמנותיות של אמנים, כמו בתקליטי־ויניל, בדיסקים ובקלטות של מוזיקה אקספרימנטלית ואוונגרדית, כמו בכרכים של רומנים וספרי־שירה ניסיוניים) של פחות משבע־מאות עותקים (למרבה הצער, נראה שאין יותר מכשבע־מאות אנשים על הפלנטה הזו המתעניינים בסרטים כגון דא), Pesthauch der Menschlichkeit ו־Das Verlangen der Maria D, שניהם בכיכובה של השחקנית הישראלית (שהתגוררה באיטליה ובחלק האיטלקי של שווייץ, שני הסרטים צולמו בדרום טירול, השימוש במילה הפוליסמית Pesthauch לכשעצמו מעניין מאוד) שרה נגריסולו ז״ל (תחת הפסבדונים Shivabel Coeurnoir, היא נפטרה במפתיע ביוני השנה כתוצאה ממחלת לב בהיותה סביב גיל 35 בלבד, כך אמרו לי מספר אנשים שהיו מעורבים ביצירתו של הסרט עמם התכתבתי), שנותנת את אחת ההופעות האמיצות ביותר בתולדות הקולנוע ולא רק של שחקנית ישראלית. זהו כבוד גדול לישראל בכלל ולקולנוע הישראלי בפרט, אם כי (ואני רגיל לשמוע זאת ולא רק בהקשרים קולנועיים), כל האתרים הייעודיים שעמם יצרתי קשר כדי להזמין את המארז סיפרו לי בפליאה שאני הלקוח הראשון שלהם מישראל. למיטב ידיעתי, הפעם האחרונה בה שחקן ישראלי הופיע בסרט אמנותי/עצמאי/אוונגרדי ואקספרימנטלי/פרגמטיסטי־הומניסטי שאינו ישראלי הייתה המקרה של הבריטון הלל גינתר־רייך ז״ל ב־Moses und Aron המצוין משנת 1975 ל־Danièle Huillet ו־Jean-Marie Straub, אם כי ייתכן ומאז, מספר שחקנים ממוצא ישראלי השתתפו במספר סרטים כאלה. בכל אופן, מומלץ מאוד למתעניינים בקולנוע תובעני, דורשני ומאתגר בסגנון של, לדוגמה, Lars von Trier ו־Νίκος Γεωργίου Νικολαΐδης והסרטים המוקדמים של Thierry Zéno ו־Edmund Elias Merhige (או, Pier Paolo Pasolini המאוחר) ולמי שכבר מרגיש בנוח, למשל, עם ה־Aktionskunst והאמנות של Hermann Nitsch ו־Günter Brus, עם הצילום של Joel-Peter Witkin ו־Robert Michael Mapplethorpe ועם הרומנים של Samuel Ray Delany Jr., Thomas Ruggles Pynchon Jr., Bret Easton Ellis, Elfriede Jelinek ו־Ανδρέας Εμπειρίκος, אם כי הייתי מציע לבדוק את סרטיו המוקדמים לפני־כן, כדי לדעת אם מרגישים בנוח. לא הייתי מגזים ומרחיק לכת לו הייתי אומר כי, יחד עם הפילמוגרפיה המלאה של Lars von Trier, סרטיו של Marian Dora Botulino הינם ההתמודדות האישית והאמיצה ביותר עם מגבלות נפשיות בכל המדיום הזה והסרטים החשובים ביותר שנעשו בנושא זה. וכמובן, ברצוני להמליץ, בנוסף, על הסרט הדוקומנטרי הנפלא, המרגש ומאיר־העיניים שיצא לפני מספר שנים על האיש ופועליו, Revisiting Melancholie der Engel משנת 2017 ל־Magnus Blomdahl.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.