• בית גוצ'י
  • ״מכסחי השדים: החיים שאחרי״, סקירה
  • ״משוננת״: סקירה לסרט התיעודי על אלאניס מוריסט
  • פרויקט חדש: בחזרה אל הקולנוע של ג׳יין קמפיון
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2021: מדריך והמלצות
  • טיק, טיק... בום!
  • ״חוצה את הקו״, סקירת נטפליקס
  • ״משפחה מנצחת״, סקירה
  • כוחו של הכלב
  • המתמודדים לאוסקר הסרט הבינלאומי הטוב ביותר - 5
  • ״המעריצה״ ו״אנגסט״: דאבל אימה גרמנית ואייטיזית
  • הודעה אדומה
  • ״אתמול בלילה בסוהו״, סקירה
  • על ״קופסה שחורה״, ״תיק קוליני״ ו״מבצע יקינתון״
  • נצחיים

"חולית", סקירה לגרסת 2021

24 באוקטובר 2021 מאת אור סיגולי

על פי מה שאנחנו יודעים על תעשיית הקולנוע האמריקאי, זאת שמשתדלת ללכת על בטוח כמה שניתן ומפחדת מסיכונים כמו מאש, כמעט כל דבר שקשור ל"חולית" (Dune) החדש הוא בגדר נס. הספר עליו הוא מבוסס נחשב לקלאסיקה מורכבת וקשה לעיבוד, כזו שכבר גרמה לשני במאים גדולים לאבד את הגולות שלהם (עליהם, ועל הספר, תוכלו לקרוא בטקסט הכנה מעולה של אורון); התקציב שהפקה בסדר גודל כזה מצריכה הוא עצום, ולכן ההפסדים יכולים להיות בהתאם; ואם זה לא מספיק, האיש שנבחר להוביל את הפרויקט הוא הימור לא קטן.
מדובר בבמאי הקנדי דני וילנוב, שבזכות סטרייק מדהים של חמישה סרטים מהוללים על פני חמש שנים בלבד בין 2013 ל-2017, מגיע לו תואר של אחד מהמאסטרים הגדולים של הקולנוע העכשווי. ובכל זאת, ביקורות ופרסים זה דבר אחד, אבל עם זה לא הולכים למכולת. או קונים יאכטה. לכן, לתת את אחד הפרויקטים הכי שאפתניים של הוליווד לאיש שקיבל כבר משהו כזה ליד ויצא לו כישלון כלכלי מטורף ("בלייד ראנר 2049") זה משהו שבטח מנע שינה מכמה בעלי מניות של בוורנר.

ועדיין, צפייה ב"חולית" מראה שהייתה פה יד חופשית לבמאי, לפחות יותר מבדרך כלל. היו מספר כיוונים "בטוחים" אליהם "חולית" יכל ללכת, מהרפתקאות סוחפות בסגנון "שר הטבעות", דרך אקשן חללי מחריש אוזניים ודל קלוריות במתכונת ההמשכים ל"מלחמת הכוכבים", בניית עולם הדרגתית שנשענת על נקודות שיא כמו טרילוגיית "כוכב הקופים", ועוד. וילנוב, יחד עם התסריטאים אריק רות' ("פורסט גאמפ", "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן") וג'ון ספאייהטס ("המומיה", "דוקטור סטריינג'"), קיבלו אור ירוק למשהו אחר לחלוטין. משהו שאני כאמור קצת בהלם שאפשרו להם באקלים הקולנועי הנוכחי.
"חולית" גרסת 2021 אמנם עונה על כל הצרכים של סרט מדע בדיוני ואקשן, אבל הקצב שלו ופריסת הנראטיב בעיני נוגעים באקספרימנטלי. זה טרנס מאליק מרכיב מחדש ז'אנר ב"הקו האדום" הרבה לפני שזה ג'יימס קמרון בורא יקומים ב"אוואטר". זה סרט שהוא טריפ, שימוש מופלא בסאונד ועריכה, שנשען על סטים בלתי יאומנו, כדי ליצור חוויה חושית ששולחת פולסים אל מעמקי המוח. אני מצטער שאני קופץ לשורה התחתונה, פשוט מעל שעתיים וחצי סרט, ובקושי הצלחתי להוריד את העיניים מהמסך לשנייה.
עם זאת, עדיין יש פה כוכבית די גדולה. נגיע אליה, אבל יש כמה דברים לגעת בהם קודם. כמו, למשל, על מה הסרט הזה.

מבוסס, כידוע, על ספרו המפורסם של פרנק הרברט, "חולית" הוא אופרת מד"ב במרכזה פול אטריידיס, בנו של הדוכס לטו וליידי ג'סיקה, המשתייכת למסדר עתיק של נשים המחפשות את הכוח שמעבר לתפיסה האנושית. העלילה רחבת הידיים מתחילה כאשר הקיסר מעניק לבית אטריידיס את השליטה על הכוכב חולית, מדבר עצום ומסוכן, בו נכרה סם יקר ערך. הם מגיעים לשם לאחר שהשליט האחרון של המקום, הברון הארקונן האכזר, מנושל מעמדתו, והוא לא סופר מרוצה מזה. כבר בהגעתם עומד בית אטריידיס מול מתקפה, ופול מוצא את עצמו בחסות התושבים המקומיים של הכוכב, מתחיל את מסע הגיבור שלו.
זה בקווים מאוד כלליים, כמובן, גם כדי למנוע ספויילרים וגם כי אין טעם להיכנס ליותר מזה. המסגרת הסיפורית של "חולית" הנוכחי מאוד כללית, ואני לגמרי מבין אתכם אם סיפורי "האחד" כבר גורמים לכם לגלגל עיניים. אני יודע שאני מגיב ככה. אי אפשר להאשים את הסרט בהעתקה, הוא בכל זאת מבוסס על ספר שיצא ב-1965, אבל כן, עוד סיפור על בחור צעיר בעל אמצעים שמגלה את הכוחות שהוענקו לו בחסד ומציל את הנחשלים זה לא בדיוק הכי מתיישב עם הלך הרוח הנוכחי. אלו בדיוק הסיבות ש"אחרוני הג'די" היה סרט ענק ו"עלייתו של סקייווקר" היה פאדיחה, אבל מה אתם גורמים לי להתחיל עם הוויכוח הזה שוב. לא יפה.

על אף אהבתי הבלתי תלויה בדבר לדני וילנוב, אני חייב להתוודות שלא הייתי נרגש מדי לקראת "חולית". את הספר קראתי פעמיים מבלי שדבר ממנו נתפס בזיכרוני מלבד משפטים כמו "שחור הוא הטוהר, לבן הוא הרעל" (וגם את זה זכרתי בעיקר בגלל סיקוונס הסיום של "גלדיאטור") ואיזושהי ארוחת ערב מלאת אנשים חשובים כשפול הצעיר עושה שייד היסטרי לאיזה חבוב מבוגר. וכאמור, עלילות "האחד" ו"הנבואה מספרת" די מרדימים אותי.
הדקות הראשונות של הסרט לא לגמרי השכיחו ממני את הסקפטיות. על אף היופי עוצר הנשימה הסרט סוחט את דוושת האינפורמציה עוד לפני שאנחנו לגמרי מצליחים להתרכז, רגעים שמוקדשים כולם להשלמת מידע שנצטרך בהמשך מועברים בדרכים לא מאוד מתוחכמות כמו הולוגרמות הדרכה, וטימותי שלאמה הוא התגלמות כל הדברים שגרמו לי לשנוא כל דבר בגוף שלי כשהייתי בן 15. זאת לא אשמתו, אבל גם להיות מושלם וגם לקבל את התפקיד של היחיד בגלקסיה שמסוגל לעשות את קפיצת הדרך זה ליהוק סופר ניינטיז.

ואז, אחרי משהו כמו עשר דקות של סרט הצצתי בשעון, וגיליתי שעברו מעל לארבעים. אמנם ידעתי שמחכות לי עוד כמעט שעתיים, אבל פתאום הבנתי שאני כל כך בתוך הסרט הזה. שאני שבוי מוחלט שלו. הבחירות של וילנוב, של ג'ו ווקר העורך וגרייג פרייזר הצלם הלכו נגד המקובל, בוראות מבע וסגנון שאני לא זוכר כמוהו בסרטים מהסוג הזה, ואלו פשוט שאבו אותי פנימה. אין ספק שזה משהו שלא כולם יאמצו בהתלהבות, אין מנוס מכך שהרבה ימצאו את זה משעמם או מדשדש, אבל סקאלה כזו של קולנוע במבנה שכל פעם נדמה שעומד לקרוס אבל רק מאזן את עצמו גבוה יותר, זה טירוף חושים.

המקומות שבהם בכל זאת הצורה קצת שאבה את האוויר מאלמנטים חשובים אחרים, הם בעיני המשחק והמוזיקה. פס הקול של הנס זימר הרגיש לי כמו מתקפה חסרת פשר במקרה הטוב, ובזמן שכל שאר הדברים היו מקוריים למדי, או לפחות מוגשים באופן יוצא דופן, הליווי המוזיקלי כאילו הזכיר לנו שיושב מפיק בחדר הפוסט ודואג שהקהל לא מרגיש מספיק, או שצריך להעיר את מי שנרדם בשורות האחרונות.
המשחק גם הוא במאבק עם הסרט כי השחקנים מרגישים כמו שירות לסט, ולא כמו אלו שצריכים לסחוב את העלילה קדימה. הם מילולית נסחפים עם החולות. טימותי שלאמה הורס את הבריאות, אבל כאמור קצת מושלם מדי. ג'ייסון ממואה מגלם את סך כל מדריכי הכושר שפגשתם בחיים שלכם, סטלן סקארסגארד נעלם בתוך המחוות הוויזואליות של וילנוב לקפטן קורץ מ"אפוקליפסה עכשיו", והשאר – ביניהם אוסקר אייזק, חאוויר בארדם, שרלוט רמפלינג, זאנדיה וג'וש ברולין – יכלו להיות מלוהקים על ידי כל אחד אחר וזה לא היה משנה. היחידות שמצליחות להשאיר חותם אמיתי הן רבקה פרגסון בתפקיד ליידי ג'סיקה ושרון דאנקן-ברוסטר.

יש משהו בכל זאת להיאמר לזכותם של השחקנים שנרמסו על ידי הסטים, וזה שהם כנראה יקבלו הזדמנות נוספת לזרוח בהמשך, מה שמביא אותי לאותה כוכבית שהזכרתי לפני יותר מדי פסקאות אחורה.
מי שלא עקב אחר מהלך ההפקה המפותל והמתיש של הסרט מאז הוכרז, נדחה על ידי הקורונה, והגיע למסכים הקטנים והגדולים במקביל, או שנכנס לאולם מבלי לברר יותר מדי, כנראה שמאוד יופתע מהשם שמופיע בתחילתו. כי אם על הפוסטרים ועל הכרטיסים היה כתוב "חולית", על המסך כתוב "חולית: פרק 1". וזה מהלך די תחת של המפיצים (לא הישראלים, חלילה. זו החלטה של החלונות הגבוהים ביותר), להסתיר מהעולם שבעצם מדובר בפרק, סרט שהמהלך העלילתי שלו איננו שלם.

אז כן, "חולית" שמוקרן בבתי הקולנוע הוא חלק ממשהו גדול יותר, משהו שטרם קיבל אישור ירוק להפקה (אם כי קשה להאמין שזה לא יקרה). כך הוא מכריז על עצמו לפחות. האם זה מונע ממנו להיות סרט טוב? אם אתם שואלים אותי, חד משמעית לא.
גם "שר הטבעות: אחוות הטבעת" היה כזה, כמעט אחד-על-אחד (לעולם לא אשכח את הצופים המתוסכלים בתום ההקרנה שלו ממש לפני עשרים שנה), והוא סרט מדהים שאפשר לחזור ולצפות בו שוב ושוב. גם "להרוג את ביל: פרק 1". גם "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים".
שימו לב שאני לא מדבר על סרטים שפותחים אופציה להמשך. אני מתייחס לכאלו שידעו כבר בשלב התכנון שהסיפור עוד לא תם, שיש עוד שחייב להגיע כדי להשלים את המהלך. מבחינתי, אם יש בהם מספיק כדי להסעיר ולרתק, זה בסדר. אישית אין לי בעיה עם ההחלטה לפצל עלילה עצומה כמו של "חולית" ליותר מסרט אחד, יש לי אישיו עם ההחלטה להסתיר את זה עד הרגע האחרון.
ככזה, אני יכול להכריז על "חולית" כאחת החוויות הקולנועיות הכי מדהימות שהיו לי השנה, אבל חלק מזה היה כי ידעתי שמדובר ביצירה שאיננה בהכרח שלמה ולכן יכולתי להתרכז יותר במהות שלה, בקולנוע, בדרך יותר מאשר במטרה. יותר מזה, בעיני הוא מזכיר לנו שדברים יוצאי דופן עוד יכולים לקרות בקולנוע המסחרי, שמוקדם לוותר.
מצד שני אם, לצורך הדיון, סרט ההמשך יבוטל ונשאר רק עם הפרק הזה, אני לא לגמרי יכול לענות בבטחה על השאלה האם זהו סרט שיעמוד בפני עצמו. וזה, על אף כל השבחים, בהחלט יכול להיתפס כבעיה.