• מה לראות בפסטיבל קולנוע דרום 2021
  • סרטים חדשים: ״חולית״ מגיע סוף סוף אל המסך הגדול
  • לקראת ״חולית״: חזרה אל הספר ועיבודים קודמים
  • ״תמונות מחיי נישואין״, סקירה למיני-סדרה של חגי לוי
  • ונום 2
  • אוסקר 2021/22: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • פסטיבל ניו יורק 2021: דיווח מסכם של אורון
  • ״פריצה״ ו״מפה לא יוצאים״, סקירת נטפליקס כפולה
  • פסטיבל ניו יורק 2021: סרטי ריוסוקה המאגוצ׳י
  • אימת החודש - אוקטובר 2021: חלק ראשון
  • ההיסטוריה של השחקנים הערבים בפרסי האופיר
  • ״קופסה כחולה״, סקירה
  • ״פיג״, סקירה
  • ״לא זמן למות״, סקירה

פסטיבל ניו יורק 2021: ״כוחו של הכלב״, ״The Tragedy of Macbeth״, ״Hit the Road״

12 באוקטובר 2021 מאת אורון שמיר

פסטיבל הקולנוע של ניו-יורק, שהסתיים בסוף השבוע, תופס מקום מיוחד בליבי. הוא מסמל שעוד שנה שלי בארה״ב חלפה, שעוד סתיו שהוא העונה החביבה עליי בעיר מגיע. השנה הנוכחית הייתה מיוחדת מכמה סיבות, אפילו בלי התאריך החצי-עגול עבורי של חמש שנים בניכר. זו בעצם שנת החזרה שלי לפסטיבל כהלכתו, אחרי מהדורת אונליין בשנה שעברה והחמצה מוחלטת של האירוע לפני שנתיים. אגב, מי שהתחיל את המסורת של דיווחים מפסטיבל הקולנוע של הלינקולן סנטר הוא בכלל עופר, השבוע לפני עשור, שזו סיבה נוספת לחגוג.

במקרה הפרטי שלי מדובר גם בחזרה אמיתית לאולמות ניו-יורק מלאים ובאופן יומיומי, לא רק התגנבות להקרנות מזדמנות בחצי השנה האחרונה תוך בחירה באלו שנראו הכי ריקות שאפשר. אבל לראות סרטים באולם מלא ניו-יורקרים זה כבר נושא לפוסט נפרד, בעוד את הנוכחי הייתי רוצה לנצל כדי לדבר על עוד כמה סרטים שראיתי. התחלתי בכך עם דאבל סרטי ריוסוקה המאגוצ׳י, שהוקרנו גם בפסטיבל חיפה, ואסיים בדיווח הנוכחי שיוקדש לדיון בשניים או שלושה סוגי הפקות שהוקרנו בפסטיבל, דרך שלושה מקרי מבחן.

The Tragedy of Macbeth
הטרגדיה של מקבת

עוד קצת מאחורי הקלעים של חווית הפסטיבל: אנשי הלינקולן סנטר נדיבים מספיק לא רק לחלק תגי עיתונות אלא גם להקצות הקרנות בוקר המקדימות את הבכורות של אותו ערב, ומיועדות לעיתונאים ואנשי תעשיית הקולנוע בלבד. הקרנות אלה הן מעין פסטיבל נפרד בתוך הפסטיבל הגדול, ואפילו מתחילות כמה ימים לפניו. זה השלב הרגוע של הפסטיבל, שלרוב מתחיל באמת רק בבוקר של הפתיחה הרשמית עם ההקרנה המוקדמת הבודדה לסרט הפתיחה. הגעתי לפחות שעה לפני כדי לעמוד בתור, שכן הכניסה היא על בסיס מקום פנוי וניחשתי שיהיה ביקוש אדיר לבכורה העולמית של ״הטרגדיה של מקבת״. אכן נכנסתי רק במזל לאולם, בדקה האחרונה, כאשר עשרות נותרו בחוץ. אולם וולטר ריד היה מלא מפה לפה וההתרגשות הייתה בשיאה מהרגע שכבו האורות ועד שעלו לבמה בתום ההקרנה היוצרים והקאסט. את החבורה הובילו הבמאי ג׳ואל כהן, זוגתו השחקנית והמפיקה פרנסס מקדורמנד, דנזל וושינגטון ושלושה שחקנים נוספים – ברטי קארוול, מוזס אינגרם והארי מלינג (אפשר לראותם בתמונה שצילמתי בראש הפוסט ואחרי ההקרנה).

אני מפרט את כל זה משום שקשה לי להאמין שהחוויה הזו תשוחזר כאשר יגיע הסרט אל שירות הסטרימינג של אפל+ באמצע ינואר. אני מקווה שתהיה לקהל בישראל הזדמנות לחוות את הסרט כפי שחוויתי. אם לא, לפחות אפשר להבטיח שהוא יהיה זמין בישראל לצפייה ביתית. זוהי חרב הפיפיות של עולם הסטרימינג, המלא בענקיות שמצד אחד מזרימות לא רק תוכן אלא גם תקציב לעיבוד מפואר למחזה הסקוטי של שייקספיר, בשחור-לבן אקספרסיבי, ומצד אחר לא בהכרח משתפות פעולה עם הפצה קולנועית בשום טריטוריה שאינן חייבות. בארה״ב ברור שהסרט יזכה להפצה, גם אם קצרה, כדי להיות כשיר לאוסקר. והרי למה להרים הפקת פאר ליוצר מוערך עם שחקנים זוכי אוסקר שלא בכדי למשוך את תשומת הלב של חברי וחברות האקדמיה. גם הסרט השני של אפל בפסטיבל ניו-יורק השנה, הדוקומנטרי של טוד היינס על להקת הוולווט אנדרגראונד, הוא משהו שצריך לחוות בקולנוע. אלא אם יש לכם סאונד של אולם בבית. אך את ״The Velvet Underground״ תוכלו לראות כבר בשישי הקרוב (15.10) בשירות אפל+ ולא במסגרת אף פסטיבל או סינמטק ישראלי.

בחזרה אל הסרט הנדון, ודאי תשימו לב שכתבתי ג׳ואל ולא האחים כהן, משום שלראשונה בקריירה הוא מביים ללא אחיו. אמנם עד 2004 חוקי איגודים מקצועיים מנעו מהשניים להירשם כצמד במאים, מה שתוקן מאז רטרואקטיבית, אך בפועל הם תמיד עבדו יחד – עד השנה. מן השיחה שלאחר ההקרנה, ״הטרגדיה של מקבת״ נשמע כמו פרויקט משותף של כהן את מקדורמנד, שחמדה לעצמה את תפקיד ליידי מקבת והייתה שותפה לבחירות אמנותיות נוספות. לטענת השניים, נשמע כי לא היה להם ספק שהם רוצים את וושינגטון לתפקיד הראשי, בתור ״גדול השחקנים בדורו״ וללא שיקולי צבע עור. הגיל והיכולת הם שעניינו את היוצרים, בבואם לספר את הסיפור על לורד וליידי מקבת כאנשים מבוגרים ושקולים שרואים לנגד עיניהם הזדמנות פז, אולי אחרונה, כדי למלוך. זה משנה מעט את המחזה כפי שכל הופעת משחק וכל החלטת בימוי או עיצוב נחווית בסרט כפרשנות אישית. או כפי שניסחה זאת מקדורמנד: ״את המילים של שייקספיר אסור לשנות, אבל את סימני הפיסוק מותר״.

דיסקליימר קטן לפני שאגיע לסרט עצמו. כדאי לקחת בחשבון שאין לי שום חיבה יתרה לשייקספיר, אבל את מקבת אני כן מחבב. לא שזה עזר במקרה של ״מקבת״ גרסת ג׳סטין קורזל מלפני כחמש שנים, עם מייקל פאסבינדר ומריון קוטיאר/ סרט שרק מלהיזכר בו נעצמות לי העיניים ומתגנב אליי פיהוק. גם בגרסה הנוכחית ההיכרות עם העלילה הייתה קריטית להנאה שהפקתי, שכן צפיתי בסרט כאילו דיבר בשפה זרה – את הדיאלוג באנגלית השייקספירית קשה להבין במלואו אלא אם למדת את הטקסט על בוריו, ואני לא חושב שהיו עוזרות לי כתוביות (אבל אגלה בצפייה הבאה דרך אפל+). המזל הוא שכל האלמנטים האחרים בסרט עזי מבע ומבוצעים לעילא, כך ששפת הקולנוע דיברה אליי את אשר על ליבה של היצירה באופן נהיר ומפעיל רגשית. גם אם איבדתי אחיזה פה ושם, כמצופה מטקסט בן מעל 400 שנה שלפרקים קשה להתחבר אליו, הסרט לא הפסיק להמם ולרתק.

כהן חוזר לשחור-לבן לראשונה מאז ״האיש שלא היה שם״ שחוגג השנה 20 לבכורתו. הצילום של ברונו דלבונל (שצילם לכהנים את ״לואין דייויס״ ו״באסטר סקראגס״) חד ופריך כמו ״רומא״ של קוארון, מה שהופך את המתרחש על המסך בכל רגע לסיוט יפהפה. נסים של ממש קורים בתחום עיצוב האמנותי ובמחלקות הארט, שם מצאתי משתפת פעולה נוספת של הכהנים בדמות ננסי היי הוותיקה (וזוכת שני אוסקרים, על ״היו זמנים בהוליווד״ ו״באגסי״). נסים של החייאת ימי ראשית הקולנוע, ספציפית אקספרסיוניזם גרמני וסרטי קארל תיאודור דרייר. דמיינו ברקע של הסחרחרה הוויזואלית הזו את אחד הפסקולים המצמררים שהלחין קרטר בורוול, עוד אח-כהן של כבוד שהפעם דיגדג את עורפי (נו, מטפורית) לאורך רוב הסרט. וטריוויה לשוחרי הכהנים – את הסרט ערך רג׳ינלד ג׳יינס, לא רודריק. בכל מקרה מדובר בשמות בדויים של האחים כהן, אבל האם רג׳י הוא קרוב משפחה של רוד? מה קורה שם במוח של השניים האלה, שאחד מהם מאיים לפרוש מקולנוע והשני מעבד את שייקספיר.

השוני הכי גדול מעיבודים שייקספיריים שיצא לי לראות הוא במשחק. כל שחקן ושחקנית ביצעו בעצם אינטרפרטציה משלהם לטקסט שעובד ובוצע פעמים אינספור. שני מצטיינים מפתיעים מבחינתי הם בני הזוג מקדאף, שגולמו בידי קורי הוקינס ומוזס אינגרם (כן, גם הם שחורים, בואו נתקדם). זאת בעוד אלכס האסל הביא משהו מטריד ואניגמטי לדמות של רוס, וקתרין האנטר נתנה הופעה פיזית להדהים כשלוש המכשפות. את ברנדן גליסון כמלך דאנקן היה נחמד לפגוש, אבל השיא הכפול שייך לצמד המרכזי. וושינגטון הגיש את הדיאלוגים של מקבת באופן כמעט יומיומי בתחילה, לפני שרגשות אשם כילו את הדמות מלאת הביטחון והיוהרה והשחקן עבר להיות אקסטרה תיאטרלי, באחד התפקידים הגדולים שלו מהעת האחרונה. מי שאמורה להיות הצל האפל שלו גולמה בידי מקדורמנד בצורה משועשעת ושובבית למדי, עד שהיא נהיית מקפיאת דם. בשיחה שאחרי ההקרנה, הם סיפרו שהרגישו כמו קבוצת תיאטרון מלוכדת, וזה ניכר על המסך. אני לא זוכר שחוויתי ככה את שייקספיר, בלי חרדה מהטקסט או ניסיון מאולץ להנגישו, אלא בהפיכתו למילים ולמחוות של השחקנים שכמו אימצו אותו אל ליבם והפכו אותו לשלהם.

כוחו של הכלב
The Power of the Dog

את אפל+ אנחנו עדיין לא לגמרי רגילים לראות בפסטיבלים ובאוסקר, למעשה זה קרה לראשונה רק לפני שנה, אבל נטפליקס היא כבר מזמן שחקנית משמעותית בעונת הפרסים. גם אם עדיין מעוררת מחלוקת משום מה. ענקית הסטרים הציגה חלקית את פסגת הליין-אפ שלה לעונת הסתיו והחורף בפסטיבל ונציה, והמשיכה להגביר נוכחות בעזרת הפלטפורמה שהיא פסטיבל ניו-יורק. באופן מעניין, שלושת סרטיה בפסטיבל בוימו בידי נשים, מבוססים על ספרים, ושניים מהם מבשרים בכורות בימוי של שחקניות נודעות.

לקטגוריה האחרונה משתייכים ״חוצה את הקו״ (Passing) של רבקה הול ו״הבת האפלה״ (The Lost Daughter) של מגי ג׳ילנהול. הראשון הציג עצמו עוד בפסטיבל סאנדנס והזכיר את קיומו כעת, לפני הגעה לשרתי נטפליקס בהמשך השנה תחת השם העברי שכתבתי. הוא מתרחש בניו-יורק של לפני מאה שנים ובה נשים אפריקאיות-אמריקאיות שעורן בהיר יחסית, חיו חיים של נשים לבנות תוך הסתרת מוצאן. טסה תומפסון ורות נגה מככבות בסרט, שאווירתו והצילום השחור-לבן שלו תפסו אותי יותר מאשר העלילה, באופן אישי. הסרט השני הוא זוכה פרס התסריט בוונציה, עיבוד של ג׳ילנהול לספרה של אלנה פרנטה האיטלקייה, שתורגם כ״הבת האפלה״ בעברית. לסרט יש לא רק מפיץ ישראלי ותוכניות להיות מוקרן בקולנוע, אלא גם קשר ישראלי בדמות המפיקות של פאי סרטים, טליה קלינהנדלר ואסנת הנדלסמן קרן, וטמירה ירדני. הקאסט המרשים כולל את אוליביה קולמן בתפקיד הראשי, דקוטה ג׳ונסון, ג׳סי באקלי, אד האריס ופיטר סארסגארד (בן הזוג של ג׳ילנהול, שלא מופיעה על המסך).

סרט נוסף של נטפליקס שמיועד לקולנוע בישראל, המגיע אף הוא מעוטר מפסטיבל ונציה, הוא ״כוחו של הכלב״ שעליו ארחיב מעט יותר. הבמאית ג׳יין קמפיון שבה לקולנוע, אחרי שהתמקדה בכל העשור שעבר בסדרה ״קצה האגם״, כאשר תריסר שנים חלפו מאז סרטה הקודם, ״כוכב בהיר״. אם כי בשיחה שלאחר ההקרנה אמרה שהיצירה שלה שהכי מתקשרת לזו הנוכחית היא ״הפסנתר״, שחגגה 30 בשנה שעברה. קמפיון עיבדה למסך את ספרו של תומאס סבאג׳, שנכתב באמצע המאה שעברה ועלילתו מתרחשת עוד קודם לכן, בשנת 1925 במדינת מונטנה.

בנדיקט קאמברבץ׳ מגלם את פיל ברבנק, בוקר שכבר בפתיחה מגלה יחס מציק עד עוין כלפי אחיו היחיד, ג׳ורג׳ (ג׳סי פלמונס). פיל מטיל אימתו על עובדי ואורחי בית החווה בו האחים ברבנק חיים ומתפרנסים, מענייני בקר (בעיקר סירוס ובורסקאות) ומירושה. הוא גבר קלאסי של התקופה מבחינת הסתרת רגשותיו, היעדר היגיינה ונהמת פקודות והעלבות לכל עבר. חייהם של השניים משתנים כאשר ג׳ורג׳ נושא לאישה את רוז (קירסטן דאנסט, זוגתו בחיים של פלמונס) העוברת אל בית החווה יחד עם בנה המתבגר, פיטר (קודי סמית-מקפי). עם הגיעם נדמה שפיל מוצא קורבנות חדשים, מסמן כטרף את מי שנחשבים לחלשים – גיסתו הנבוכה ובנה העדין מחייה הקודמים. אך דווקא שתי התוספות הנשיות והרכות האלה לחיים הקשוחים של פיל יגרמו לו לחשוף, לפחות חלקית, צדדים אחרים – אחד מרושע עוד יותר ואחד פגיע ואפילו אוהב.

לפני שתספיקו להגיד ״הר ברוקבק״, יש להבהיר שאת הבמאית והמערבון שלה מעניינים דברים אחרים, מודחקים יותר ורומנטיים פחות. היא חוקרת את שורשי האכזריות של פיל, בין אם זו הסביבה המאצ׳ואיסטית שמעודדת התנהגות מגעילה ומתגמלת אותו על כך, או פצע החבוי עמוק בתוכו ומתסכל אותו עד כדי שאיבת הנאה מסבלם של אחרים. זו דמות מאוד לא נעימה שמתחשק להתקומם נגדה, אבל קאמברבץ׳ מצליח להוסיף מורכבות מסוימת לתפקיד ולעתים אפילו חן מחוספס. שאר הדמויות עוטות את החולשות שלהן בגלוי כמעין כסות ומפגינות תכונות נצרכות כמו אמפתיה, אליה הגיבור מגיב בגועל כמעט, עד שהוא מתרכך קמעה. יש משהו צורם בדמות של פיל, שהולך יד ביד עם הפסקול המטריד והחורקני לפרקים של ג׳וני גרינווד, בסרט שיש בו מאבק גלוי בין הבנג׳ו הבודד של פיל לפסנתר של רוז ושל סצנות הסלון והבילוי הכולל שתייה לשוכרה. זאת לעומת פן אפל יותר של אלכוהול שמגיע בהמשך היצירה.

האופן בו מצולמת נגינת הבנג׳ו של פיל מתקשר לשימוש היתר של הבמאית בסמלים בכלל והפעם סמלים פאליים בפרט. כל זאת בסרט שכולל סצנת סירוס בקר, כאשר הרמיזות הופכות למטפורות זועקות ככל שנוקפות הדקות. אולם, קמפיון המנוסה יודעת מתי להישען לאחור ובכך להישען על רגעים יומיומיים שחושפים הרבה לגבי הדמויות. היא נעזרת בכך בצלמת שלה, ארי וגנרליידי מקבת״, ״ קורבן אופנה״), שהפכה את גבעות ניו-זילנד למונטנה של לפני מאה שנה. הנופים מגמדים את הדמויות וממחישים את בדידותן, אבל גם צופנים סודות כמו כל אחת מן הדמויות המרכזיות. הן מתקשרות גם למוטיב החוזר של הכלב, המגולם גם בכותרת הלקוחה מספר תהילים (הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי). סצנות בהן יש התייחסות ישירה לנוף היו מן הטובות בסרט בעיניי, אם כי זו שכנראה אזכור הכי בבהירות היא התייחדות של הגיבור עם מטפחת שהוריש לו המנטור שלו. זוהי דמות נוכחת-נפקדת בסרט, המיוצגת בסרט בידי חפצים מלאי משמעות בלבד, והיא אחת הסיבות שאולי הסרט שווה דיון מלא ספוילרים כאשר יהיה זמין.

Hit the Road
צאו לדרך / כביש עפר

כמו בפסטיבלים של ירושלים וחיפה, גם זה של ניו יורק לא רק מלא בבכורות מקומיות אלא גם מספק הזדמנויות לקהל שלו לצפות אצלו בשכונה במיטב של פסטיבלי תבל. מבין הסרטים שראיתי ויהיו מוכרים גם לקהל בישראל, אפשר להזכיר פרויקטים חוצי יבשות דוגמת ״האי של ברגמן״ החביב והמסחרי או ״ממוריה״ המדיטטיבי והמבריק לפרקים. מרומניה הגיעו ״אינטרגלדה״ ו״מין חסר מזל״ החריפים, ״האדם הגרוע בעולם״ ו״לברוח״ היו הסקנדינביים החכמים והמרגשים, ושווה לציין גם שניים מן הסרטים הבולטים של צרפת השנה – ״אמא קטנה״ מועך הלב ו״טיטאן״ מפוצץ המוח. על כולם כבר כתבנו בסריטה וחלק נכבד מן ההיצע הבינלאומי בניו-יורק כמובן שלא הספקתי, מקצתם טרם הוקרנו גם בארץ. למשל ״אמהות מקבילות״ החדש של אלמודובר מחד, וסרטים אלמוניים יותר מאידך, דוגמת ״Il Buco״ של מיכאלאנג׳לו פרמרטינו האיטלקי, שיצא עם פרס מוונציה.

מבין כל האופציות האלה רציתי לספר על סרט שהחמצתי בקאן וניצלתי את ההזדמנות להשלים בניו-יורק. הייתי בטוח שהוא הוקרן בישראל אבל לא מצאתי הוכחות לכך, אז קטלגו תחת גזור ושמור להמשך השנה הקולנועית – ״Hit the Road״. בכותרת הביניים אפשר למצוא שתי הצעות שלי לתרגום שמו אם וכאשר, מהכותרת הבינלאומית ומזו בשפת המקור, פרסית. הבמאי הוא האיראני בעל השם החזרתי פאנה פאנהי, בנו של אחד מגדולי קולנועני איראן החיים – ג׳אפר פאנהיזה לא סרט״, ״טקסי״). פאנהי הבן היה עורך שותף בסרטו הקודם של אביו, ״שלוש פנים״ הנפלא, הקרדיט היחיד שלו עד סרטו הנוכחי, אותו כתב, הפיק וביים. מצד אחד הוא שואב מן המסורת של הפקות הגרילה האיראניות, בסרט שנסוב סביב משפחה אחת ורכב אחד. מצד אחר, יש בו משהו חצוף ויצירתי כמו בסרטי מסע מערביים, כאשר השילוב והמתח בין האסכולות הקולנועיות השונות יוצר עניין.

שוט הפתיחה מתוך הרכב החונה באמצע שום מקום, ממסגר היטב את העלילה ומכיר לנו את הנפשות הפועלות. הראשון שמוצג הוא ילדון היפראקטיבי עם הפה הכי גדול שתפגשו השנה בקולנוע, שמשגע את אביו המגובס והעייף. רגלו נתונה בסד ולכן הוא נאלץ לחלוק עם בנו את המושב האחורי, וכפי שאפשר להבין מהתגובה המטונפת שלו לילד, שלא נעלב אלא מחזיר – המשפחה הזו לא לגמרי נורמלית. במושב שליד הנהג יושבת האם, שבמקום להרגיע מוסיפה לכאוס, שכבר נהיה קומי בשלב מוקדם מאוד זה. את ההגה תופס הבן הבכור והשתקן, שסופג בשקט את ההתעללות המבודחת וההתהוללות המפדחת סביבו. כפי שיתברר במהלך המסע, מה שרובץ עליו מכביד גם על בני משפחתו האחרים, פשוט לכל אחד ואחת דרך שונה להתמודד. היעד אינו העיקר כמובן, אבל ברור שהוא לא יהיה סימפטי ושכולם היו מעדיפים טיול מסוג אחר.

העלילה החידתית הזו, כמו גם המשפחה המופרעת, יגיעו לכדי פתרון מספק מבלי להסיר לגמרי את הילת המסתורין. ספק אם הסרט היה עובר את הצנזורה האיראנית לו היה אומר בקול רם את מה שרק משתמע מן המאורעות, וכדי לנטרל לגמרי את הביקורת שאולי תבוא משתמש פאנהי ג׳וניור במלוא כוחו של הקולנוע כדי להגיד בדימויים את מה שמילים לא יכולות. הריאליזם הקשוח של היצירה נשבר לפרקים לטובת רגעי פיוט, או שירה של הדמויות יחד עם הרדיו שמזמר את שעל ליבם. לצד זאת, רגע של שחוק ושובבות הופך למחניק מדמעות במחי קאט או תגובה של אחד השחקנים. זה המקום להזכיר שלהבנתי כולם נון-אקטורים למעט האמא, אותה מגלמת פאנטה פנאהיהא (הכי קרוב שהצלחתי לתעתק פונטית). כמצופה מן הקולנוע האיראני, זה לא מפריע לבמאי לחלץ הופעות כנות ומערבות רגשית מכל פרצוף שנראה על המסך. כולל של כלבלב אחד חולה בשם ג׳סי (חובבות וחובבי בעלי חיים יוזהרו כאן שאולי זה לא הסרט בשבילם ובשבילן).

ארבע הדמויות הראשיות מחזיקות לבדן את השעה וחצי של המסע ברכב, אבל הדמויות שהן פוגשות בכל עצירה אקראית מוסיפות ומעצימות את המימד הקומי, את חידת המסע ואת מערכות היחסים בתוך המשפחה. פנאהי מאפיין את דמויות המשנה הללו ברגע, כמו למשל רוכב אופניים שמספר שהאליל שלו הוא לאנס ארמסטרונג – אז ברור איך הוא יתנהג בסוף הסצנה בכיכובו. אפשר למצוא בסרט ביקורת מרומזת יחסית על המקום בו נוצר, ואפשר גם לכייף איתו כדרמת מסע על משפחה משונה ומצחיקה שמצליחה גם לרגש. שבירת הקיר הרביעי הוא טריק ידוע של הקולנוע האיראני, אבל יש משהו מרענן ברגעים בהם הסרט זורק את המציאות מהחלון, לפני שהוא עוצר בחריקת בלמים ושב לאחור לאסוף אותה. יחד עם השימוש האירוני במוזיקה רקידה נזכרתי לפרקים בקולנוע של נדב לפיד, שהציג את ״הברך״ תחת אותה קורת גג של פסטיבל ניו-יורק, אחרי ששני הסרטים הללו הוקרנו באותו פסטיבל קאן. מישראל עד איראן, העולם די קטן.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.