• אימת החודש - אוקטובר 2021: חלק שני
  • מה לראות ביום הקולנוע הישראלי 2021
  • חולית
  • ״הוולווט אנדרגראונד״, סקירה לסרטו של טוד היינס
  • סרטים חדשים: ״חולית״ מגיע סוף סוף אל המסך הגדול
  • לקראת ״חולית״: חזרה אל הספר ועיבודים קודמים
  • ״תמונות מחיי נישואין״, סקירה למיני-סדרה של חגי לוי
  • ונום 2
  • אוסקר 2021/22: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • ״פריצה״ ו״מפה לא יוצאים״, סקירת נטפליקס כפולה
  • אימת החודש - אוקטובר 2021: חלק ראשון
  • ההיסטוריה של השחקנים הערבים בפרסי האופיר

פסטיבל חיפה 2021: ״שומר אחי״, ״ליל הלהבות״, ״טיל אדום״, ״סיפורה של אשתי״

24 בספטמבר 2021 מאת עופר ליברגל

פסטיבל הסרטים בחיפה נמשך וגם הסיקור שלנו, ועדיין אין לי תשובה חד-משמעית לשאלה שאני נשאל הכי הרבה – מה הוא "הסרט של הפסטיבל". אני לא בטוח שצריך להיות אחד כזה וגם הרבה מן הסרטים שאני כן אוהב הם מפלגים. אני עדיין מקווה להיתקל ביצירת מופת בינלאומית של ממש, אולם בינתיים מסתפק בלא מעט סרטים טובים בתור מה שהם, עליהם כתבתי בפוסט ההמלצות. גם חלק מן הסרטים בהם אני נוגע בפוסט הזה מתקרבים לתואר הדבר הכי טוב שראיתי עד כה בפסטיבל.

שומר אחי – Brother's Keeper

סרטו של פריט קראהן מתרחש בפנימייה השוכנת במקום מבודד בהרי טורקיה. דומה כי הבידוד הוא חלק מכללי המשמעת הנוקשים הננקטים במקום. אלו מודגמים בדקות הפתיחה של הסרט, בהן האירועים נדמים כמעצבים את האווירה או את היחסים בין הדמויות. חלק מן הדברים שנראים אגביים בדקות הפתיחה יקבלו משמעות גדולה יותר בחלקה המסיים של היצירה.

הדרמה העיקרית מתרחשת כאשר ילד חסר ביטחון בשם ממו מתעורר חולה מאוד בבוקר. המורים קודם כל חושדים בו, אבל מכיוון שהוא מתקשה לזוז, הם מורים לחברו הטוב, יוסוף, לקחת אותו למרפאה ולהישאר עמו. אלא שהחדר נעול ויוסוף וממו ממתינים בחוץ עד שהתלמיד המובגר יותר שאחראי על חדר החולים יפתח אותו וייתן את התרופה היחידה שהוא מכיר – אספירין. כאשר גם המורים מבינים כי מצבו של ממו דורש טיפול רציני יותר, מתחיל מאבק קשה של פינוי הילד לקבלת טיפול רפואי – הריחוק של הפנימייה, השלג הכבד, הבירוקרטיה וכן הרצון של המורים לטהר את שמם ואת שם המוסד  כל אלה מייצרים אתגרים רבים.

הסרט נראה כמו שילוב בין סרטי פנימייה קשוחה לבין גרסת הילדים לסרט הרומני ״מותו של מר לזרסקו״ (בכך אני לא מתייחס בהכרח לגורלו של הילד, אלא לביקורת על דרך הטיפול). זה כולל גם ניסיונות לשלב הומור, בעיקר דרך בדיחה חוזרת אחת, ורמיזות למצב הפוליטי בטורקיה דרך בניית מתח בין הילדים הכורדים למורים הטורקיים. יש מקומות בהם הסרט מפספס בעיצוב הדמויות או מדגיש יותר מדי מסר מסוים, אולם רוב הזמן הוא שומר על מתח הן לגבי גורל הילד והן לגבי מערכות היחסים בין הדמויות. בסופו של דבר העלילה מתגלה כמורכבת יותר מן הסיטואציה הבסיסית והאחריות בין אדם לחברו, ורגשות האשם של מספר הדמויות מהדהדים באופן חזק יותר בחלקו האחרון של הסרט המרשים הזה.

הקרנות נוספות: שני ה-27/09 בשעה 13:15 באודיטוריום
אונליין: מה-21/09 עד ה-24/09

ליל הלהבות – Noche de fuego / Prayers for the Stolen

סרטיה התיעודיים של טטיאנה הואסו עסקו בגורלן של נשים במקסיקו מול השליטה של ארגוני פשע בחלקים שונים במדינה. בסרטה העלילתי הראשון היא עוסקת באותו נושא דרך תיאור של חיים בעיירה קטנה, בה דומה כי עבודה עבור קרטלים מאיימים היא ברירת המחדל של התושבים. חלקו הראשון של הסרט מתעתע, כנראה במתכוון. אנה הילדה גדלה עם אמא קשוחה המאמנת אותה בבריחה לבור באדמה מילדות ומטילה עליה הגבלות שונות. הסרט מראה גם את מערכת היחסים של אנה עם שתי חברותיה, את הוצאת סם האופיום מן הפרג כדרך חיים, ואת הקושי של בית הספר בו אנה לומדת לשרוד כשהמורים עוברים מחדש למחוזות אחרים, בהם הם יקבלו שכר.

כל מה שמתעתע בחלק הראשון הופך לברור יותר במחצית השנייה, אשר מתרחשת כעבור כמה שנים. יש דברים שלא השתנו, בכל הנוגע ללמידה בבית ספר ולמערכת היחסים בין אנה לחברותיה, כעת יותר נערות מאשר ילדות. המורה הכריזמטי הוא אופציה לתשוקה ולא רק השראה להשכלה, שייתכן שאינה בגדרך אפשרות. כוחו של חלק זה הוא בתיאור החברות בין הבנות, לצד האיום אשר מתקיים מעצם החיים בכפר המצוי כסוג של קורבן תמידי של מאבקים בין כוחות גדולים יותר – ארגוני פשע או המשטר.

לדוגמה, הצבא מרסס ברעל את שדות הפרג על מנת להילחם בסמים. אולם זה רק למראית עין, ולמעשה הריסוס מתבצע יותר על בתי התושבים ופחות על מקור ההכנסה. בנוסף, הקשיחות של האמהות נובעת מאיום יותר ספציפי שהופך לקונקרטי יותר ויותר ככל שהסרט מתקדם ומספר אירועים גורמים לקריאה מחדש של כל מה שהוצג בו, כולל הלילה שנתן לסרט את שמו בספרדית ובעברית. כותרת הסרט באנגלית מסבירה מעט יותר את החשש שבלב הסרט ומייצרת מתח לגבי זהות הקורבנות שעוד יבואו.

בדומה ל"נערה קורנת", עליו כתבתי מוקדם יותר בפסטיבל, זהו סוג של סרט על ניהול שגרה ואפילו שמחת חיים מול אסון בלתי נמנע שנמצא באוויר. אולם, לאורך כל סרטה של הואסו, יש גם תקווה כי לפחות בחלק מן המקרים יהיה גם מה להציל. הדבר נובע כי במקרה של סרט זה, לא מדובר באיום חד-פעמי, אלא במציאות הנמשכת בצורה שונה לאורך מספר דורות. הרובד זה בא לידי ביטוי גם באופן בו הבמאית פורסת את הנרטיב: דרך סצנות קטנות ופרגמנטים, חלקם של אירועים קשים וחלקם של רגעי שגרה. התוצאה מאתגרת יותר, אך גם עשויה להדהד יותר בתודעה.

הקרנות נוספות: ראשון ה-26/09 בשעה 19:30 במוזיאון טיקוטין

טיל אדום – Red Rocket

הבמאי שון בייקרמנדרינות״, ״פרויקט פלורידה״) עוסק בסרטיו בשוליים של החברה התרבות האמריקאית. בסרטו החדש הדבר בא לידי ביטוי הן בעיר המהווה את אתר הצילום והן במקצוע של הדמות הראשית. הסרט עוקב אחר מייקי סייבר, כוכב פורנו זוכה פרסים אשר שב מהוליווד לעיר  טקסס סיטי בה גדל. למרות שמה המפואר, טקסס סיטי רחוקה מלהיות כרך של ממש והאזור אליו שב הגיבור נע בין מפעלים לבתים שהזמן שכח.

מייקי פחות או יותר כופה את עצמו על האקסית שלה (לחיים ולסרטים), החיה עם אמה בבית לא גדול. בגלל שהוא לא ממש יכול להיות מועסק, הוא חוזר לעברו כסוחר סמים זוטר. על הדרך הוא גם מפתח חברות עם שכן שלו, ובשלב מסוים גם מאתר תלמידת תיכון שהוא סבור כי היא יכולה להיות כרטיס הכניסה שלו חזרה לעסקי הפורנו. את כל הדמויות הללו הוא מנצל בדרך שדומה כי יכולה להתפוצץ לו בפרצוף בכל רגע, אם כי סביר יותר שהסביבה שלו תיפגע יותר ממנו.

זהו סרט עם גיבור שהוא בן אדם בלתי נסבל, אבל מאמציו לשרוד ולשמור על כבוד מעוררים עניין לכל אורך הסרט, לפעמים הם אפילו מעוררים הזדהות. ברגעים אחרים, הם פשוט מצחיקים דרך הומור שחור פרוע. חלק אחר מן הקסם של הסרט טמון בדמויות האחרות, המעוררות אמפטיה והזדהות של ממש אל מול הגורל הקשה שלהן. בכך נכללות כמעט כל דמויות המשנה, חלקן נאלצות להתגונן מפני הוריקן מייקי. לצידם, הסרט מציג גם דמויות הנותרות חזקות ובשליטה על חייהן וחיי אחרים לאורך כל הסרט, דרך עבודה קשה או נחישות. לא במקרה, מדובר בנשים בנות מיעוטים: סוחרת סמים אפריקאית-אמריקאית, ומנהלת חנות אסייתית.

בנוסף, ובדומה לסרטיו הקודמים, בייקר מיטיב לצלם את הלוקיישן הנבחר, עיר שהשם שלה לכאורה הופך אותה למרכזית אבל בפועל היא מצויה בשוליים של השוליים. הצילום מגורען בכוונה ומוצא אסתטיקה ויופי בעיקר בבתים דלים ובמפעלים – כל מה שלא רוצים להסתכל עליו.

הפגמים של הסרט הם המבנה הנרטיבי הרופף במתכוון שלו, שמוביל ליצירה ארוכה מדי (מעט יותר משעתיים), ומיקומו בסמוך לבחירות בארה"ב מרגיש מעט בוטה מדי במסר שלו. בייחוד כשהגדולה של הסרט היא הרגעים האנושיים ואמריקה הסותרת את מה שרואים בחדשות או בקולנוע המסחרי. היתרונות של הסרט עולים על החסרונות, אם כי ייתכן שזה בעיקר עבור צופים שמחבבים את הסגנון של בייקר ולא אכפת להם מגיבור שהוא גם לא סימפטי וגם עובד בתעשייה שנויה במחלוקת. כמו כל הסרטים של בייקר, קצת קשה להגדיר בצורה נוחה את הטון: הוא מאוד מצחיק, אבל לא קומדיה; מלנכולי, אולם גם מלא תקווה; ביקורתי כלפי הגיבור שלו, אך גם מבין ואוהב אותו.

הקרנה נוספת למהירי החלטה: שישי ה-24/09 בשעה 20:00 בסינמטק

סיפורה של אשתי – The Story of My Wife

אחרי שלאורך רוב הקריירה שלה הבמאית ההונגרייה אילדיקו אניידי התקשתה להשיג מימון לסרטים שלה, ההצלחה הגדולה של "על גוף ונפש" לא רק שאפשרה לה לפתח סרט חדש בזמן קצר, אלא גם את המעבר לקולנוע דובר אנגלית (ברובו, למעשה הסרט דובר מספר רב של שפות). זהו גם הגשמת סוג של פרויקט חלומות: עיבוד לקולנועי לספר שהוא אחד מן האהובים עליה מזה שנים, ספר שיצא בשנות הארבעים מאת הסופר מילאן פושט, שעד כמה שידוע לי טרם תורגם לעברית. אניידי עובדת בסרט עם קאסט בינלאומי, כולל כמה כוכבים של ממש, והתקציב איפשר לה כמות גדולה של סטים וגם אורך די גדול, שלא לומר גדול מדי לסרט: 170 דקות שדי בוחנות את הסבלנות של הקהל.

הסרט הזה היה לאחד מן המצופים של השנה עבורי, אולם התגובות הצוננות ברובן מפסטיבל קאן גרמו למפלס החששות לעלות. מה שגם שמדובר בבמאית שקשה לדעת כיצד ייראה כל סרט שלה. לאחר הצפייה, קשה לי לומר כי מדובר בהצלחה והסרט בטח לא מצדיק את האורך שלו. אולם למרות מספר לא קטן של חולשות, הסרט גם רחוק מלהיות כישלון מוחלט ובסצנות רבות רואים לא רק את השאפתנות של היוצרת, אלא גם את הכישרון שלה.

הגיבור הוא רב חובל בשם יאקוב סוטר (השחקן ההולנדי חייס נאבר) שבשיחה עם שותף עסקי בבית קפה פריזאי, במחצית הראשונה של המאה ה-20, מדבר על רצון להתחתן. למעשה, הוא מתבדח כי יתחתן עם האישה הראשונה שנכנסת. רוצה הגורל והוא מבחין בבחורה צעירה שבדיוק התיישבה ועם הרבה אומץ, ניגש אליה ומציע נישואין בצורה ישירה. הצעירה עונה לשם ליזי (לאה סיידו) ובאופן מפתיע היא מתחילה לשחק עם ההצעה שלו, במידה לא ברורה של רצינות. קיימת האופציה שהיא רוצה רק לעצבן את הגבר עמו היא אמורה לסעוד (לואי גארל).

למרות לוח הזמנים המזורז, החתונה יוצאת לפעול. אולם יאקוב לא מרפה מן החשד כי ליזי לא נאמנה לו ואולי אף שומרת על מערכת יחסים עם אותו גבר מבית הקפה. החשד הזה נמשך גם אחרי שהוא חוזר מן ההפלגות הארוכות שלו ומתחיל לחיות עמה יחד בדירה בהמבורג, מאילוצי עבודה. יאקוב עצמו לא נאמן כפי שהוא דורש מאשתו (אך לא ניכר כי זה בהכרח מפריע לה), אבל מפלס הקנאה שלו עולה ופוגע בעבודתו, בשפיות שלו ובסופו של דבר גם באישה עמה התחתן לפני שהכיר אותה. ייתכן והאופציה של להכיר אותה מעבר למין ולקנאה מעולם לא עלתה על דעתו.

כל זה לא ממש מחזיק שלוש שעות ברמה אחידה, כאשר לתחושתי חלק מן הבעיה היא שלא כל הקטעים מן הספר מתרגמים היטב לקולנוע. יש קטעים בהם קטעי הקריינות או הדיאלוגים ספרותיים/פילוסופיםי מדי, לצדי קטעים אחרים אשר נראים ישירים ובנאליים ברמה פשטנית. בנוסף, בסופו של דבר זה סיפור של אובססיה גברית הרסנית. גם אם יש עניין מעצם תיאור של במאית את האובססיה הזו, לא בדיוק מדובר בנושא חדש.

כמו כן, משהו בדמות של יאקוב לא מרגיש ייחודי או אפילו אנושי במיוחד בחלקים מן היצירה, מה שמונע חיבור רגשי שהיה בסרטה הקודם של הבמאית. לעומתו, הדמות של ליזי די מרתקת. זה נובע גם מן ההופעה של סיידו וגם ממבנה התסריט, אשר מותיר אותה לא מפוענחת אבל גם רומז על הרבה כיוונים אחרים. כולל הכיוון שבו אין הרבה מאחורי המסתורין: ייתכן ואין לה סיפור מרתק לספר (כך היא טוענת) ושהיא די שומרת על נאמנות בנישואין, לפחות עד לנקודה בה הבעל הופך לבלתי נסבל, ואולי גם אחרי הנקודה הזו.

הסרט מחולק לפרקים, עם כותרות שלפעמים משחקות עם הציפיות, ויש בו הרבה קטעים מרשימים בעיצוב. בסופו של דבר גם הדמות הראשית, שהיא הבעייתית ביותר, מקבלת כמה סצנות שהופכות גם אותה למעניינת. כמה מהן מגיעות ממש קרוב לסיום וחלקן הופכת את האובססיה על פיה ומראות כי הגבר לא ממש יודע במה הוא מקנא, למה הוא רצה להיות נשוי, או מה הוא רוצה מנשים ומהחיים בכלל. לצד זאת, גם אחרי שהסרט מגיע לרגע סיום יפהפה של מהלך עלילתי או בכלל, קיימת התעקשות להמשיך עוד טיפה. אולי כי ככה היה בספר, אולי מתוך ניסיון להוסיף פאר. הדחף הזה להמשיך עד אחרי המיצוי פוגע ביצירה, לא רק מפני שהוא מותח את האורך מעבר לגבול הסיבולת של חלק מן הצופים, אלא משום שהוא משאיר פחות מדי דברים לדמיון.

הקרנה נוספת למהירי החלטה, אבל הפעם ממש: שישי ה-24/09 בשעה 13:30 באודיטוריום

תגובות

  1. משה אקנין הגיב:

    מורינה, מבחינתי הוא הטוב ביותר, מחזיק אותך במתח ולחץ מהשניה הראשונה עד לסוף הסרט והכל תוצאה של מערכות יחסים.

  2. אהובה המבורגר הגיב:

    הסרטים האונליין כנראה מוצלחים הרבה פחות. ההיצע היה מוגבל ולא ממש אטרקטיבי. גדולים מהחיים – נפילה. לאן אתם מביטים כשמסתכלים לשמים – ארוך מדי עד שעמום קל. בשאר שרכשנו כנראה שכבר לא נצפה…
    הסרט היפני על הנהגת – לעומת זאת, נפלא

    1. אורון שמיר הגיב:

      אחד הסרטים בפוסט, ״שומר אחי״, ממש לא נשמע כמו נפילה מהתיאור של עופר.
      יש כ-40 סרטים באונליין ועל שליש מהם כתבנו, כולל ״גוף קטן״ ששלושה מאיתנו הגדירו כאחד הטובים בפסטיבל.
      יש כמה שכתב עליהם אור לחיוב (״יער: אני רואה אותך בכל מקום״, ״גנב האופנוע״, ״מראה, מראה״).
      יש כמה שאני מאוד אהבתי והמלצתי עליהם לפסטיבל (״נינג׳ה בייבי״, ״ספינת עץ״, ״אינדיאני פראי״).
      אז כמו בפסטיבל עצמו, תלוי באמת על מה נופלים והאם מסתדר עם הטעם וכו׳. לכן אנחנו מפרסמים המלצות גם לפני הפסטיבל.

  3. איליה הגיב:

    העיבוד של "סיפורה של אישתי" די מוצלח (קראתי את הספר בתרגום לרוסית). אומנם בספר עצמו האובססיה שלו גדולה אף יותר וליזי היא זאת שדוחפת אותו אל הרומן עם הצעירה.
    כאשר המיצוי של החלק האחרון הוא גם הבעייתי ביותר בספר עצמו ונמשך הרבה יותר ואני חייב להגיד אילדיקו אניידי הצליחה להעביר ולתמצת אותו בצורה מבריקה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.