פסטיבל קאן 2021: מבט על הבחירה הרשמית

ביום חמישי שעבר הוכרזו הסרטים שישתתפו השנה בפסטיבל קאן. אחרי הפסקה של שנה ודחייה מן האביב לקיץ עושה רושם שהפסטיבל אכן יתקיים השנה במהדורה פיזית, במחצית הראשונה של חודש יולי. כרגיל, אני לא אהיה בפסטיבל, אבל המבט על רשימת הסרטים בבחירה הרשמית היא סוג של תצפית נוחה למה שמצפה לנו בעתיד הקרוב מבחינת סרטים בולטים בפסטיבלים אחרים, ויש לקוות שגם בהקרנות מסחריות. השנה התכניה של הבחירה הרשמית נוטה לכיוון האמנותי יותר מאשר למסחרי, ובאופן אישי היא כוללת כמה וכמה סרטים של הבמאים הכי מעניינים שפועלים היום, עבורי. בערך חצי מסרטי התחרות נשמעים כמו משהו שיכול להיות סרט השנה שלי. לצד זאת, הטענות על חוסר הגיוון בסרטי התחרות לא ממש זכו למענה: רק ארבעה סרטים שביימו נשים שובצו בתחרות הרשמית (בעבר הלא רחוק המצב היה גרוע בהרבה), ומבחינת גיוון גיאוגרפי יש רק שני סרטים אפריקאיים (של במאים שחיים גם בצרפת), ואפס סרטים מאמריקה הלטינית בתחרות. וכן, יש סרט ישראלי בתחרות, לראשונה מזה עשור.

הבחירה הרשמית כוללת לא רק את התחרות הראשית, אלא גם את מסגרת "מבט מסוים" (שגם היא תחרותיות), הקרנות מיוחדות, הקרנות מחוץ לתחרות, ומסגרת בשם "פרימיירה בקאן". אני קצת מבין וקצת לא מבין מה ההבדל בין המסגרות הללו, שיחד איתן הנציגות הישראלית כבר עולה לשלושה סרטים של שלושה מהיוצרים המעניינים ביותר בקולנוע המקומי.

כמו כן, פסטיבל קאן הוא לא רק הבחירה הרשמית. שתי מסגרות חצי רשמיות – "השבועיים של הבמאים" ו"שבוע המבקרים" שהסרטים להם נבחרים בידי צוות לקטורים שונה. בימים האחרונים גם הם פרסמו את הבחירה וכך למדו כי בתכנית הקצרים יהיה סרט ישראלי נוסף – סרטה של אלינור נחמיה "מה שלא נשבר", סרט שפותח במסגרת הנהדרת "קצר על הדרך" של פסטיבל סרטי הסטודנטים, מה שאומר שניתן יהיה לראות אותו בארץ מעט לפני פסטיבל קאן בהקרנה ב-22.6 בסינמטק תל אביב. סרט קצר שהוא שחלק מן הפתיחה הרשמית הוא "הכוכב" של נדב לפיד, שיוקרן בהקרנה מיוחדת אף כי כבר הוקרן בטלוויזיה בארץ וכתבתי אודותיו אז. את היתר הסרטים הקצרים והאורכים במסגרות הצד לא אסקר, רק אציין כי יש הרבה יותר סרטי ביכורים והרבה סרטים של יוצרים אהובים ובעיקר יוצרות אהבות במסגרת השבועיים של הבמאים.

הנקודה הישראלית הנוספת היא שמבקר הפורה רון פוגל לא רק ישפוט מטעם פיפרסקי בתחרות, אלא ישמש כיו"ר צוות השופטים, תפקיד שאני יודע שהוא גם כבוד גדול וגם אחריות גדולה. אני מקווה שהוא גם ימצא את הזמן ליהנות משפע הסרטים. בפוסט זה אסקור מעט ממה שידוע על כל סרטי התחרות וארחיב מעט על סרטים מסקרנים במסגרות האחרות. הנתונים בפוסט הזה נכתבים בלי לצפות באף סרט וצפויים להיות לא מדויקים – הן לגבי שמות עבריים, הן לגבי פרטי עלילה והן לגבי אופי הסרט. חלק מההנאה הוא גם לראות בדיעבד עד כמה הדברים בפועל שונים ממה שאני מעריך כעת.

התחרות הרשמית

Memoria

השנה החלטתי לנסות להדגיש את היותה של התחרות הרשמית תחרות, אף כי בעיניי היא בעיקר הזדמנות לסמן מראש כמה מהסרטים הבולטים של השנה, גם אם לרוב קאן פשוט בוחרים במאים שכבר היו בתחרות. העיתונאי ניל יאנג (הוא לא הזמר) נוהג לפרסם באתר שלו יחס הימורים/סיכויים לזכייה בפרס דקל הזהב (הוא הפרס למקום הראשון וכלי שיווק נהדר. הפרס המכונה ״הפרס הגדול״ הוא הפרס השני בחשיבותו. יש גם פרס חבר השופטים, פרסים לבימוי, תסריט ומשחק). יאנג עושה זאת לפני פרסום סרטי התחרות, אחרי פרסום סרטי התחרות, וגם במהלך הפסטיבל עצמו, בו אנשים באמת רואים את הסרטים וכך ההימורים הופכים לקרובים יותר למציאות או מבוססים על משהו. בכל מקרה, יחס ההימורים שלו מסדר את הסרטים לפי איזשהו באזז מוקדם או מידת סקרנות מהפרויקט, אם כי ניתן להתווכח על האופן בו הוא דירג את סיכויי הזכייה. למעשה, אני הולך לעשות בדיוק את זה. קשה לדעת מה יניע את חבר השופטים המצומצם, שבראשו יעמוד ספייק לי, במאי בעל טעם לא בהכרח טיפוסי לקאן או לכל מקום אחר ואיש די דעתן. בכל מקרה, לגבי כל סרט אציין גם מי הבמאי ולמה בערך ניתן לצפות מהסרט.

Memoria
זיכרון

יחס זכייה: 9-2

הבמאי: קוראים לו אפיצ'טפונג וירסתאקול, אבל מבטאים את זה "ג'ו". הבמאי התאילנדי מייצר קולנוע רוחני פיוטי שלא דומה לשום דבר אחר, מה שהופך אותו לאחד מהבמאים המוערכים בעולם ולכזה שכל סרט שלו הוא אירוע עבור סינפילים ופחות עבור הקהל הרחב. לרוב הסרטים שלו קיצוניים מדי עבור התחרות הרשמית, אבל כשהם שם, הם זוכים בפרסים גדולים כי קשה להתעלם מהם. "מלודיה טרופית" זכה בפרס חבר השופטים ב-2004 ו"הדוד בונמי שיכול לזכור את חייו הקודמים" זכה בדקל הזהב והפך אגב כך לסרט היחיד של הבמאי שהוקרן מסחרית בישראל (באיחור של יותר משנה ולפרק זמן שקצר מאורך הסרט), ולסרט הכי ידוע שלו. אם כי אני מעדיף את ״בית קברות מפואר״ או כמה מסרטיו האחרים. יש לו השנה בקאן גם סרט קצר באסופת סרטים בנושא מה שעבר על העולם בשנתיים האחרונות.

על מה הסרט: טילדה סווינטון מגלמת אישה סקוטית בטיול בקולומביה, שורת פתיחה המציבה את וירסתאקול לראשונה מחוץ למולדתו, עם כוכבת קולנוע של ממש. סווינטון היא חלק מצוות בינלאומי שכולל גם את דניאל חימינז-קאצ'ו וז'אן באליבר. ההמשך יותר טיפוסי לבמאי ומבשר טובות – האישה מתחילה לשמוע קולות מוזרים ומתחילה לחשוב עליהם. שורת תקציר אניגמטית שנראית כמתכתבת עם העיסוק בדברים שהם אולי רוחות ואולי כוח מיסטי אחר המאפיין את הבמאי, רק הפעם בדרום אמריקה. הסרט ניצב בהחלט בפסגת הציפיות האישית שלי (אולי יחד עם עוד כמה סרטים), אולם קצת קשה למקם אותו כפייבוריט לזכייה, גם בגלל שהבמאי כבר זכה בדקל, גם בגלל האופי המפצל של סרטיו, וגם בגלל שחשש מסוים בשינוי הסביבה הגיאוגרפית עדיין קיים. יש במאים שזכו בדקל הזהב יותר מפעם אחת וזה גם קשור למעמד בעולם הקולנוע. הבמאי התאילנדי שהשם שלו הפך למוכר למרות היותו בלתי אפשרי להגייה, בהחלט קרוב למעמד כזה.

A Hero
גיבור

יחס זכייה: 5-1

הבמאי: אסגר פרהאדי, הבמאי האירני המצליח והמוכר ביותר בעולם בעשור האחרון, אולי אפילו אם מחשבים במאים שפועלים בגלות, בניגוד להחלטת בית משפט שאסרה עליהם לביים, או כאלה שכבר נפטרו. מאז שסרטו "פרידה" סחף את פסטיבל ברלין וזכה גם באוסקר לסרט הבינלאומי, סרטיו של פרהאדי אפילו מופצים דרך קבע גם בישראל והם עושים זאת אחרי ביקור בקאן, אם כי עד כה בלי הדקל. יש לציין כי הוא עשה סרטים גדולים גם לפני "פרידה", כגון "אודות אלי". אולם הרצף המשובח, שכלל גם את "העבר" ו"הסוכן", נקטע עם סרטו הקודם, "כולם יודעים" – סרט שהתרחש בספרד ולא עסק כלל בקהילה הפרסית בפעם הראשונה בקריירה של הבמאי. הסרט פתח את פסטיבל קאן של 2018 והתקבל בצורה מאוד צוננת, בפעם הראשונה ויש לקוות שהיחידה בקריירה של פרהאדי.

על מה הסרט: על משהו. פרטי העלילה נשמרים בסוד, אם כי אמזון כבר רכשה את זכויות ההפצה לסרט בצפון אמריקה, עם תקווה לאוסקר. צוות השחקנים כולל כמה שחקנים אירנים ותיקים ואת סרינה פרהאדי, בתו של הבמאי שכבר הופיעה בתור הילדה ב"פרידה". בכל מקרה, הסתרת כל פרט העלילה מתאימה לסרטי הבמאי, שתמיד יש בהם תפנית מסוימת בהבנה של נושא הסרט, שהוא לא בהכרח עוסק במה התקציר הרשמי שלו מתמקד בו. אז אולי עדיף לא לגלות כלום.

Casablanca Beats
ביטים מקזבלנקה

יחס זכייה: 11-2

הבמאי: נביל עיוש, במאי מרוקאי-צרפתי חצי יהודי שהוא אחד מהמיציגים הבולטים של הקולנוע המרוקאי מזה מספר עשורים. בסרטיו הוא מתעסק בהרבה נושאים חברתיים שנויים במחלוקת כלפי היחס לערבים באירופה, כמו גם היחס לחריג בחברה במרוקו. לדוגמה, סרטו ״Much Loved״ שעסק בזנות וגם במיניות לא-סטרייטית וגרר התקפות פיזיות נגד השחקניות לצד מחאות רבות. הסרט הזה הוצג בקאן במסגרת השבועיים של הבמאים. או ״Horses of God״ שעסק בפיגועי טרור והוצג במסגרת מבט מסוים. אלו היו שני הביקורים החידים עד כה של עיוש בקאן, משמע זו עבורו פעם ראשונה בתחרות הראשית בפסטיבל הזה או באחד משלושת הפסטיבלים הגדולים באירופה. אם כי הוא נוכח קבוע בפסטיבל טורונטו וזוכה בהרבה פרסים בפסטיבלים אחרים. לאחורנה ביים את הסרט "ראזיה" שהוצג בפסטיבל חיפה.

על מה הסרט: היה לי קצת קשה למידע מלא על העלילה, אבל מדובר במיוזיקל היפ-הופ עם הרבה ראפרים מרוקאים צעירים בלי ניסיון במשחק שמקבלים בסרט הזדמנות להפגין את הכישורים שלהם, אולי סביב סדנא שמעביר אמן יותר ותיק באזור לא עשיר בפרוורים של קזבלנקה. מכיוון שעיוש עסק בעבר גם בטשטוש הגבולות בין תיעודי לעלילתי ייתכן וזה המקרה גם הפעם. עושה רושם כי המיקום הגבוהה בשלב זה ביחס ההימורים נובע מהשילוב בין הנושא לזהות נשיא חבר השופטים.

Annette
אנט

יחס זכייה: 8-1

הבמאי: לאוס קראקס, אחד מהיוצרים הפרועים והמשובחים בקולנוע הצרפתי והוא לא היחיד בתחרות השנה שאפשר לומר את זה עליו. אבל הוא כן היחיד שהסרט שלו הוא סרט הפתיחה שגם הוכרז כמשתתף בתחרות זה מכבר. הסרטים של קראקס הם תמיד אישיים מאוד וזזים בתזזתיות בין סצנה לסצנה, לא תמיד עם חוט מקשר. בדרך כלל זה עובד נפלא. אחרי שפרץ עם "נערה ונער" (שבוע המבקרים), "זה אצלה בדם" ופרויקט הראווה המבריק "הנאהבים מפריז", ההפרשים בין הסרטים השונים של קראקס הפכו לארוכים יותר, והסרטים החלו להיות מוצגים בתחרות הראשית בקאן. היו אלו "פולה X" (הסרט היחיד בקריירה שלו שהוא סוג של אכזבה) ו"מנועים קדושים" הפרוע, שמחלק את הקהל בין אלו שממש לא מבינים מה קורה בו ולמה זה טוב, לבין אלו שמתענגים על כל רגע ואפילו טוענים שזה אחד מן הסרטים הגדולים של המאה ה-21. בסריטה יש סוג של קונצנזוס כי מדובר בהברקה וחיכינו די הרבה זמן לסרט החדש שלו.

על מה הסרט: בסרט הראשון של קראקס בשפה האנגלית, אדם דרייבר מגלם סטנדאפיסט שמתאהב בזמרת אופרה, אותה מגלמת מריון קוטיאר. נולדת להם בת ויש לה כישורים מיוחדים שישנו את הגורל של הזוג המצליח, ומתישהו גם תהיה סערה בים. כל זה בסרט מוזיקלי כאשר על המוזיקה והתסריט מופקד צמד הפופ ספארקס, אמנים שהם אפילו יותר ביזארים מקראקס. חובבי הקולנוע זוכים להכיר אותם השנה גם דרך סרט תיעודי של אדגר רייט. כל זה נשמע מלהיב למדי, אז לצינון האווירה אציין ש: 1. זה סרט של במאי שעובר לעבוד באנגלית ולרוב זה לא מצליח. 2. איפה לעזאזל דני לוואן, השחקן הקבוע של הבמאי? 3. זה סרט הפתיחה של הפסטיבל, גם כבוד גדול וגם באופן מסורתי משצבת שמוקדשת כמעט תמיד לסרט לא טוב, אם כי הפעם יש סיבות להאמין כי הסרט נבחר מהסיבות הנכונות. 4. נו באמת, איפה דני לוואן?

Annette

The Story of My Wife
סיפורה של אשתי

יחס זכייה: 8-1

הבמאית: אילדיקו אניידי ההונגריה המקסימה, שזכתה בפרס סרט הביכורים בקאן על סרטה "המאה העשרים שלי" בשנת 1989 וזכתה בדב הזהב בברלין, במועמדות לאוסקר ובהערצה שלי על סרטה הקודם "על גוף ונפש". בין לבין, בשנות התשעים היא לא הצליחה להשיג מימון לסרטים שלה ולאחר מכן עברה תקופה ארוכה בלי שהפרויקטים שלה יצאו לפועל. אחרי "על גוף ונפש" היא מצאה את עצמה עם חופש אמנותי ועם מעמד של מי שהשאלה היא לא האם תתקבל לתחרות בפסטיבל גדול, אלא באיזה פסטיבל היא תבחר. זה גם אומר שהיא עוברת לעבוד בשפה האנגלית, אבל עושה רושם שיש לזה הסבר.

על מה הסרט: אניידי מעבדת את ספרו של הסופר היהודי-הונגרי מילאן פושט, שאהבה מאז ילדותה. הספר פורסם במהלך מלחמת העולם השנייה, אבל זכה להצלחה והערכה רק לקרות מותו של המחבר בשנת 1967 ועד כמה שידוע לי טרם תורגם לעברית. הספר עוסק ברב-חובל הולנדי (חיס נבר) אשר מתערב כי הוא יתחתן עם האישה הראשונה שתיכנס לבית הקפה בו הוא יושב. האישה הזו היא ליזי הצרפתיה (ליאה סיידו) ובמהלך השנים הוא מתחיל לפתח קנאה כלפיה, בסיפור שגם מתכתב עם המיתוס של ספינת הרפאים ״ההולנדי המעופף״, אך מתרחש בשנות ה-20 של המאה ה-20 ובסביבה ריאליסטית. הדמויות הראשיות יתקשרו בניהן בעיקר באנגלית, אבל חלקים מהסרט יהיו בצרפתית, גרמנית, איטלקית ושפות אחרות. הקאסט כולל גם את לואי גארל, על מנת לבסס את הקנאה בסרט ואת הקנאה שלי בכל מי שכבר יצפה בסרט הזה.

Bergman Island
האי של ברגמן

יחס זכייה: 10-1

הבמאית: מיה הנסן-לאב, הבמאית הצרפתייה המגוונות שיצרה בין היתר את "האבא של הילדים שלי" (זוכה בפרס חבר השופטים במסגרת מבט מסוים), "שלום לאהבה הראשונה", "עדן", "העתיד לבוא" ולאחרונה את "מאיה". הסרטים שלה נוטים לייצר אווירה ייחודית ולאו דווקא להדגיש את התפניות בעלילה, אך מדובר באווירה שונה בכל פרויקט וגם בהחלט יש בסרטיה לא מעט עלילה. זו פעם הראשונה שלה בתחרות בפסטיבל קאן וגם הפעם הראשונה בשפה האנגלית.

על מה הסרט: טים רות' ו-ויקי קריפס מגלמים שני יוצרי קולנוע נשואים שיוצאים לחופשה באי פארה – האי בו פעל הבמאי הנערץ עליהם, אינגמר ברגמן, וכיום יוצרי קולנוע מוכרים שוהים בו בקיץ על מנת לעבוד על פרויקטים/לקבל השראה מהמקום. אנדרס דניאלסון לי ומיה וואסיקובסקה מגלמים שני צעירים שמתפתח בניהם רומן על אותו האי, לא ברור אם במציאות, בדמיון או בתסריט הנכתב. מספר אילוצים בליהוק גרמו ללאב לצלם את הסרט בשתי תקופות שונות, קודם את הסרט בלי השחקן הראשי, ושנה לאחר מכן את הסצנות בהן הוא משתתף. הדבר גרם לציפייה שלי לסרט מהרגע בו הורכז על הפרויקט להיגרר על מספר שנים. זה יוכל להיות קסום וזה גם יכול להיות כישלון מביך. הטריילר שיצא אחרי ההכרזה על ההשתתפות בתחרות מספק טיעונים אפשריים לשני הכיוונים הללו.

Petrov’s Flu
השפעת של פטרוב

יחס זכייה: 12-1

הבמאי: זה יכול להיות חתיכת סיפור. קיריל סרברניקוב הוא פצצה של אנרגיה, הפקות פרועות ודרמה מאחורי הקלעים. הבמאי עובד הן בקולנוע והן בתיאטרון והוא מפגין גישה מקורית ופורצת דרך בכל מדיום. בין סרטיו ניתן למנות את "בגידה", "הסטודנט" ו"קיץ", האחרון התמודד בתחרות בקאן אליה הבמאי לא יכול היה להגיע. זאת משום שהושם במעצר בית ברוסיה, באשמת הונאה וגניבת כספי ציבור, אותם קיבל כמימון המדינה לתיאטרון גוגול שניהל. אם כי יש שטוענים כי התיק נתפר והמעצר הוא פוליטי. מנהלי פסטיבל קאן ציינו כי הם עושים מאמצים להביא את הבמאי לפסטיבל, גם דרך השגרירות הרלוונטיות ופוליטיקאים.

על מה הסרט: סרברניקוב כתב וביים את הסרט מתוך ביתו, ולפי הטריילר, זה נראה מרהיב ולא כמו משהו שנעשה בשלט רחוק. הסרט הוא עיבוד לרומן עטור פרסים מאת סלניקוב, אודות יום בחיי אמן קומיקס שחולה בשפעת ובכל זאת נלקח על ידי חבריו ליום בילויים ברחבי העיר יקטרינבורג בהרי אורל. במקביל, אשתו הספרנית עוברת גם היא יום סוער במיוחד בסרט שנראה סוריאליסטי, אירוטי, אלים ומדכא. באופן אישי, נראה לי כי יחס הזכייה שלו מעט נמוך מדי.

הברך
Ahed's Knee

יחס זכייה: 12-1

הבמאי: לראשונה מזה עשור, סרט ישראלי בתחרות בקאן. לא מפתיע שמדובר בסרט של נדב לפיד, במאי שהדעות על סרטיו בישראל מאוד מפוצלות ובאירופה הוא אחד מהיוצרים הכי מוכרים בעשור האחרון. סרטו הקודם, "מילים נרדפות" זכה בדב הזהב בפסטיבל ברלין. לפני כן הוא יצר את "השוטר", "הגננת" ואת הסרט באורך בינוני "מיומנו של צלם חתונות". שני האחרונים הוקרנו במסגרת שונות בקאן. אני כבר מצפה להרבה ויכוחים על היצירה עם מעט אנשים שיטרחו לראות אותה בארץ, כמו גם עם אלו שישמיצו בלי לראות כי גם הפעם זה סרט "שמאלני". בכל מקרה מעניין אם גם על הסרט הזה אכתוב כמה אלפי מילים.

על מה הסרט: סרטיו של לפיד תמיד מבוססים במידה מסוימת עם אירועים בחייו. אבשלום פולק מגלם במאי בשם י', שמגיע ליישוב בנגב על מנת להציג את סרטו. שם הוא מתעמת עם פקידה ממשרד התרבות ומנהל שני קרובות אבודים: האחד מול מות החופש האמנותי בארץ, השני מול המוות של אמו. כך לפי התקציר, ונראה לי שאני כבר שומע את הוויכוח הפוליטי מתחיל. פרס בקאן יכול להוסיף אש למדורה ולקרב את מועד ההפצה של הסרט במולדתו.

הברך. צילום: שי גולדמן

Lingui
שפות

יחס זכייה: 12-1

הבמאי: מהמט סאלח-הארון, חלוץ הקולנוע של צ'אד. הבמאי האפריקאי חי בצרפת, אבל כמעט כל סרטיו מתחרשים בצ'אד או במדינות הסמוכות, אם כי סרטו הקודם, "עונה בצרפת", עסק בפליט מרובליקה המרכז האפריקאית. סרטו "אדם צועק" זכה בפרס חבר השופטים בתחרות בקאן, בה הוא התמודד עם גם סרטו "גריגריס". סרט הפריצה שלו היה "עונה יבשה", שזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל ונציה (ובועד פרסים רבים).

על מה הסרט: אמינה היא מוסלמית אדוקה ואם חד-הורית לנערה בת 15. היא מגלה כי בתה בהריון ורוצה לבצע הפלה, הנוגדת גם את הדת וגם את החוק במדינה המוסלמית בה מתרחשת העלילה. שתי הנשים יוצאת ביחד למסע על מנת לנסות כן לבצע את ההפלה, כאשר ברקע גם הידיעה כי אמינה הייתה בעצמה נערה בגיל דומה כאשר ילדה את הבת. נשמע מספיק מעניין על מנת שהפעם אולי נראה את הסרט בארץ ולא רק במסגרת שבוע קולנוע אפריקאי.

Drive My Car
לנהוג באוטו שלי

יחס זכייה: 16-1

הבמאי: ריוסוקה האמגוצ׳י, במאי יפני שאחרי קריירה יציבה במגוון סגנונות (המוכר בהם הוא "הפי האוור") הפך לפתע ליקיר התחרות בקאן, אחרי שסרטו הקודם "אסאקו חלק 1+2" נכנס במפתיע לתחרות ב-2018. כעת הוא שב אליה עם הסרט השני שהוא מוציא ב-2021, אחרי שסרטו "Wheel of Fortune and Fantasy" זכה בפרס הגדל של חבר השופטים בפסטיבל ברלין (גם שם זה הפרס השני).

על מה הסרט: עיבוד לסיפור קצר של הרוקי מוריקמי מתוך הקובץ "גברים ללא נשים", שלמיטב ידעתי טרם תורגם לעברית (ומוריקמי אוהב לתת לסיפורים שלו שמות משירים של הביטלס). במאי תיאטרון נוסע לעבר העיר הירושימה, בה קיבל עבודה כבמאי. בדרך הוא נזכר במה שהוא חשב שהיו נישואים מאושרים, עד ליום בו אשתו נעלמה. הוא פוגש גבר נוסף והעבר נצבע באור אחר. ההיסטוריה בעיבודים קולנועיים למוריקמי מלמדת כי הרומנים שלו מעובדים לא טוב, אבל בפעם שעברה שסרט על פי סיפור קצר שלו התחרה בקאן זה היה "בערה" המשובח.

The French Dispatch
השלוחה הצרפתית

יחס זכייה: 16-1

הבמאי: אנחנו עוברים לקולנוע אמריקאי ולבמאי שאין צורך להציג, ווס אנדרסון. את הסרט הזה הוא סיים כבר במהלך 2019, אבל בגלל הנושא הצרפתי הוא המתין עם הבכורה עד לפסטיבל קאן הפיזי האפשרי הראשון, ואנשי הפסטיבל הסכימו לקבל אותו. הוא היה בתחרות בקאן פעם אחת כאשר "ממלכת אור הירח" פתח את הפסטיבל ב-2012 והיה בערך לסרט הפתיחה המוצלח האחרון (עד השנה). חוץ מזה, נראה לי שהקוראים יודעים למה לצפות מהבמאי שיצר את "המרוץ לצמרת של מקס פישר", "משפחת טננבאום", "מלון גרנד בודפשט", "מר שועל המהולל" ועוד. זה הולך להיות מאוד סימטרי למראה, עם מוזיקה של אלכסנדר דספלה, ומשחק משובח אך בלי הרבה הבעות פנים. זה גם יהיה מאוד צבעוני (כמו התמונה בראש הפוסט). אפילו החלקים בסרט שיהיו בשחור לבן.

על מה הסרט: השלוחה בכותרת היא של עיתון אמריקאי בעיר בדיונית בצרפת (או גרסה אלטרנטיבית של פריז), במהלך המאה ה-20. פרט לסיפור של העיתון, יהיה גם סיפור על אספן אמנות שנופל בפח/מפיל אחרים, וסיפור על מחאת הסטודנטים בשנת 1968. הכל בהשראת סיפורים ממגזין הניו יורקר ומהחיבה של הבמאי לצרפת. כעת, ברשותכם, חלק מהקאסט של הסרט שייתכן שסיכויי האוסקר שלו גדולים מהסיכויים לדקל הזהב: ביל מארי, פרנסס מקדורמונד, בניסיו דל טורו, לאה סיידו, טילדה סווינטון, אדריאן ברודי, טימותי שאלמה, ווילם דפו, כריסטוף וולץ, אליזבת מוס, אנג'ליקה יוסטון, ג'פרי רייט, לייב שרייבר, סירשה רונן, אואן וילסון, אדוארד נורטון, ססיל דה פרנס, גיום גאליין, בוב באלבן, הנרי וינקלר, מתייה אמרליק, ג'ייסון שוורצמן.

Compartment No. 6
תא מספר 6

יחס זכייה: 20-1

הבמאי: יוהו קואוסמאנן הפיני. הוא הציג שני סרטים בתחרות הסטודנטים של קאן, השני היה סרט באורך שעה בשם ״The Painting Sellers״ והוא זכה בפרס הראשון במסגרת. לאחר מכן, סרטו "היום המאושר בחייו של אולי מאקי" זכה במסגרת מבט מסויים של קאן, ומכן השדרוג לתחרות הראשית בסרטו הנוכחי הוא צעד מתבקש.

על מה הסרט: עיבוד ספרותי נוסף לפנינו, הפעם לספרה של רוזה ליקסום. סטודנטית פינית נוסעת ממוסקבה עמוק יותר לתוך רוסיה על מנת לבחון ציורי קיר עתיקים. איתה בתא הרכבת יש רק נוסע אחד נוסף והוא די ממורמר. אולם במהלך הנסיעה הארוכה, הם יתקרבו ויגלו מכנה משותף, שהוא תחושת ניכור מהעולם. סוג של "אבודים בטוקיו" רק ברכבת ברוסיה, וברוסית.

Compartment No. 6

Benedetta
בנדטה

יחס זכייה: 20-1

הבמאי: פול ורהובן, הבמאי הוותיק והסליזי אך המתוחכם מספיק על מנת לגרום לאנשים להתווכח אם הוא רדוד או גאון, כמעט בכל סרט שהוא יוצר. חלק מהסרטים הללו הם "אינסטינקט בסיסי", "רובוקופ", "נערת שעשועים" ו"זיכרון גורלי". סרטו הקודם, "היא" (Elle), הוצג גם הוא בתחרות לקאן ונחשב בעיניי רבים לאחד משיאי הקריירה שלו, בעוד אחרים התרגזו, באופן טבעי לבמאי. סרטו הנוכחי יצא להקרנות מסחריות בצרפת במקביל לפסטיבל ולכן ההכרזה על כך כי הוא חלק מהתחרות הגיעה לפני חשיפת התכנית המלאה.

על מה הסרט: נזירה במאה ה-17 מתחילה לראות חזיונות דתיים, שזה דבר טוב עבור נזירה. חלק מהן גם קשורים למיניות וזה כבר פחות טוב, כמו גם רומן עם נזירה אחרת. הטריילר והפוסטר מבטיחים שזה לא יהיה מעודן, למי שבמקרה פספס את שם הבמאי. ורג'יני אפירה בתפקיד הראשי, ולצדה דפנה פאטקיה ושרלוט רמפלינג.

On a Half Clear Morning / France
בבוקר חצי בהיר / צרפת

יחס זכייה: 20-1

הבמאי: ברונו דומון, הבמאי הצרפתי שהוא ספק יותר פרוע גם מקראקס או כל במאי אחר בן ארצו, אם כי התחרות קשה. גם במקרה שלו, ניתן לצרף את המילה "משובח" לרוב הסרטים. למשל "האנושיות" ו"פלנדריה", שזכו שניהם בפרס הגדול של חבר השופטים בתחרות, אליה שב דומון גם עם "מפרץ ההיעלמות" הפרוע יותר. קצת מפתיע שרבים מסרטיו שובצו במסגרות המשנה של קאן, אולם אולי זה נובע מהיותם מיוזיקל דל תקציב על חיי ז'אן דארק, או סדרת טלוויזיה מוזרה ומבריקה בשם "קנקן הקטן".

על מה הסרט: הסרט שיש לו כרגע שני שמות (לא עניין נדיר עבור הבמאי), עוסק בעיתונאית מפורסמת שמנסה לשלב בין חיי משפחה לקריירה עמוסה ששולחת אותה גם לרחבי העולם, עד שתאונת דרכים מוזרה משנה את הכל. מהיכרות עם הבמאי, המילה ״מוזרה״ אומרת לא מעט. ליה סיידו מככבת גם כאן, ועם שלושה סרטים בתחרות נראה שמתפתחת אפשרות לקבל את פרס המשחק.

Les Olympiades / Paris, 13th District
הרובע ה-13, פאריז

יחס זכייה: 22-1

הבמאי: ז'אק אודיאר, שזכה בתחרות בפרס התסריט על "גיבור בזכות עצמו", בפרס הגדול על "נביא", ובדקל הזהב על "דיפאן" שאיכשהו למרות הפרס נראה לי כאחד מהסרטים הפחות ידועים בקריירה שלו. היא כללה גם את "ליבי החסיר פעימה", "חלודה ועצם" ו"האחים סיסטרז".

על מה הסרט: עיבוד לסיפורים קצרים מתוך קומיקסים של הקריקטוריסט האמריקאי אדריאן טומין, כנראה בשחור ולבן. סיפור של היכרות, חברות ומשיכה בין שלוש נשים וגבר אחד, ועוד כמה דמויות ברובע שבכותרת הסרט באנגלית ו… משהו שמקביל לאולימפיאדה לפי הכותרת הצרפתית. יש כאן כמה שחקנים צעירים מבטיחים ואת נעמי מרלן, אבל הדבר המעניין ביותר הוא זהות השותפות של אודיאר לכתיבת התסריט, שתי במאיות מוכשרות בפני עצמן. האחת היא ליאה מיסיו (״לאווה יש חבר חדש״) והשנייה היא סלין סיאמה, שכל מה שהיא מעורבת בו גם כשותפה לתסריט בלבד הוא סוג של זהב בתיאור של התבגרות. במקרה של הסרט הזה, כנראה התבגרות של אנשים מבוגרים מעט יותר.

The Worst Person in the World
האיש הכי גרוע בעולם

יחס זכייה: 28-1

הבמאי: יואכים טרייר הנורווגי, מי שיצר את "אוסלו, 31 באוגוסט" הנהדר, את "תלמה" ואת "השקט בפנים" דובר האנגלית, שהיה הסרט היחיד שלו בתחרות עד כה. שותפו הקבוע לכתיבה, אסקיל ווגוט, מציג פרט לסרט זה גם סרט נוסף במסגרת מבט מסוים ועל כך – לא ארחיב בהמשך.

על מה הסרט: סביב גיל 30, ג'ולי מתלבטת לגבי הקריירה והאם להתחייב לבן זוגה הנוכחי או למערכת יחסים חדשה. בעודה מנסה להחליט, היא מגלה כי כבר פספסה כמה הזדמנויות בחייה. טרייר חוזר לשתף פעולה עם הכוכב של "אוסלו", אנדרס דניאלסון לי. וכעת לבוחן פתע: באיזה עוד סרט בפוסט הזה ציינתי שהשחקן הזה מופיע?

The Worst Person in the World

Titane
טיטן

יחס זכייה: 28-1

הבמאית: ג'וליה דוקורנאו, שסרטה הראשון, "נא", היה סרט אימה שחולל סערה מסוימת כשהוקרן במסגרת שבוע המבקרים בקאן. עם סרטה השני היא כבר בתחרות.

על מה הסרט: טיטניום היא מתכת גמישה בעלת עמידות גדולה לחום. אני יודע שזה נראה כמו הגדרה מילונית ולא כמו עלילה של הסרט, אבל עושה רושם שזה מה שהבמאית מעוניינת לחשוף. חיפוש עמוק יותר באינטרנט גילה לי מעט יותר פרטים ורמיזות לכך כי הסרט הזה נוטה גם הוא לאימה, אם כי באופן שונה מסרטה הקודם של הבמאית. אולי יש בו גם אלמנטים של מדע בדיוני ו/או פנטזיה. הכללה של הסרט הזה בתחרות יכולה לבשר טובות, או להתפרש כניסיון של הצוות של קאן להיות חדשני ולקבל סרטי ז'אנר פרועים, אם זו אכן הגדרה נכונה לסרט הזה. וינסנט לינדון בקאסט.

Everything Went Fine
הכל הלך בסדר

יחס זכייה: 28-1

הבמאי: פרנסואה אוזון הפורה. כל כך פורה שעוד לא הספקנו לצפות בסרטו "קיץ 85", שיפתח את פסטיבל סרטי הסטודנטים בתל אביב, אחרי שהתקבל למהדורת 2020 של פסטיבל קאן. קצב של סרט פעם בשנה או שנתיים די מאפיין אותו מאז השלב המוקדם בקריירה שלו, אותו אור סקר. מאז הוא ביקר בתחרת בקאן עם "צעירה ויפה" ו"מאהב כפול" ואותי הרשים בעיקר עם "פרנץ" בפסטיבל ונציה. וזה רק חלק ממה שיצר.

על מה הסרט: אוזון מעבד ספר של עמנואל ברנהיים, מי שכתבה עמו מספר תסריטים והלכה לעולמה לפני מספר שנים. גם גיבורת הסרט קרויה עמנואל, והיא מבקרת את אביה בבית החולים לאחר שזה עבר אירוע מוחי. האב מבקש ממנה לבצע בו המתת חסד. שורה של אגדות קולנוע אירופאי  בקאסט: סופי מרסו, שרלוט רמפלינג, חנה שיגולה ואנדרה דוסולייה.

Red Rocket
טיל אדום

יחס זכייה: 28-1

הבמאי: שון בייקר, במאי שעושה בהדרגה את המעבר מן השוליים דלי התקציב של הקולנוע אמריקאי העצמאי לעבר הכרה כבמאי חשוב, תוך שהוא עדיין עובד בתקציבים לא גדולים. בין סרטיו: "מנדרינות" שמאוד אהוב באתר זה, ו"פרויקט פלורידה" ששם אותו על הראדר של הרבה אנשים.

על מה הסרט: כוכב פורנו שהקריירה שלו הסתיימה חוזר לעיירת הולדתו בטקסס ולא כל המקומיים מרוצים מהחזרה. מי שמככב בסרט הוא סיימון רקס, שחקן שבעצמו החל את הקריירה בסרטים פורנוגרפיים, אבל מאוחר יותר התפרסם גם כמגיש ושחקן בסרטים "לגיטימיים". מכיוון שהרבה זמן לא הבעתי את אי ההסכמה שלי עם יחסי הזכייה על פי ניל יאנג, אציין כי עבורי סיכויי הזכייה של הסרט הזה גבוהים יותר, אף על פי שהוא לכאורה יותר צנוע והיווה הפתעה מסוימת כשנחשף כמתמודד בתחרות הרשמית.

Three Floors
שלוש קומות

יחס זכייה: 28-1

הבמאי: נני מורטי, במאי-שחקן איטלקי אגדי ואורח די קבוע בקאן, וברשימת סרטי השנה של כתב העת הצרפתי "מחברות הקולנוע". כולל עם סרטים שאני חושב שהם לא טובים, כמו "אמא שלי". אבל אפשר לזכור לו הברקות כמו "יומנו של נני מורטי" ו"חדרו של הבן", שזכה בדקל הזהב. מה גם שהפעם הוא עוסק בפרויקט עם קשר ישראלי.

על מה הסרט: הקשר הוא שהסרט הוא עיבוד לספר באותו שם של אשכול נבו. אם כי העלילה הועתקה מתל אביב לאיטליה, וספר שמורכב מווידויים ודאי יעובד לסרט בעל צורה שונה. אבל העיקר הוא צלילה לתוך החיים של שלוש משפחות בשלוש קומות שונות של אותו בניין, לכל משפחה צדדים אפלים ופחות אפלים משלה. מורטי גם משחק בסרט ולצידו בין היתר אלבה רורוואכר, מרגריטה ביי ואדריאנו ג'ניני.

Three Floors

The Restless
חסרי המנוחה

יחס זכייה: 33-1

הבמאי: יואכים לאפוס, במאי בלגי שלא מרבה להשתתף ספציפית בקאן, אבל יצר מספר סרטים שהגיעו להקרנות בפסטיבלים ובסינמטקים בארץ. לאחרונה חתום על "אחרי אהבה" ולפני זה "האבירים הלבנים", "הילדים שלנו", "דיני רכוש", "רכוש פרטי" ו"שיעורים פרטיים" – השלושה האחרונים הם סרטים שונים.

על מה הסרט: כמו כמה מסרטי הבמאי, הסרט מציג זוגיות אוהבת אבל כזו אשר מתמודדת עם משבר. במקרה זה, המשבר הוא הפרעה דו-קוטבית של הגבר. ליילה בקטי ודמיאן בונאר מככבים.

La Fracture
החלוקה

יחס זכייה: 40-1

הבמאית: קתרין קורסיני, במאית צרפתית ותיקה יחסית. בתחרות בקאן היא הייתה רק ב-2001 עם "החזרה", אולם מאז צצה די הרבה במסגרות אחרות של הפסטיבל, ובפסטיבלים אחרים. היא עשתה זאת עם סרטים כגון "העונה היפה", "לעזוב", ו"שלושה עולמות".

על מה הסרט: ולריה ברוני טדסקי ומרינה פואה מגלמות זוג על סף פרידה. העבודה שלהן בבית חולים הופכת למותחת ואף מסוכנת על רקע מחאת האפודות הצהובות בצרפת, כאשר מפגינים מטילים סגר על הבניין. מסוג הסרטים שעוסקים באירועים חדשותיים של לפני תקופת הקורונה, אבל מהדהדים כנראה גם את מה שהתרחש בין צילומי הסרט לצאתו לאקרנים. זה נותן לי תחושה כי הסרט בהחלט יכול לצאת עם פרס מהתחרות.

Nitram
ניטרם

יחס זכייה: 50-1

הבמאי: ג'סטין קורזל, במאי אוסטרלי שיצר סרטים כמו "כנופיית נד קלי", "אמונת המתנקש" ועיבוד ל"מקבת" עם מייקל פאסבינדר, שהיה בתחרות בקאן ועליי באופן אישי לא ממש הותיר חותם.

על מה הסרט: הסרט עוסק באירועים שהובילו ל"טבח בפורט ארתור" – אירוע ירי המוני שהתרחש באוסטרליה בשנות התשעים, כאשר אדם אחד ירה למוות ב-35 אנשים, באתר תיירות גדול בטסמניה ובמקומות נוספים. הסרט ינסה להבין את המניעים לטבח והוא יעשה את זה בעזרת קאסט שכולל את קיילב לנדרי ג'ונס, אוסי דיוויס וג'ודי דיוויס.

Flag Day
יום הדגל

יחס זכייה: 100-1

הבמאי: את שון פן אין צורך להציג. אבל כן יש צורך לתהות כיצד ב-15 השנים האחרונות הוא הפך מאחד מהשחקנים הכי מוערכים בעולם ובמאי מבטיח וצנוע, למישהו שעצם הנוכחות שלו בסרט, בטח כבמאי, מעוררת חשש. חלק מזה קשור כנראה לאישיות שלו מחוץ למסך ומבחינתי הרבה מזה קשור לחרפה שהייתה סרטו הקודם, "הפנים האחרונות". יש שמחשבים אותו כאחד מהסרטים הכי חלשים בתולדות התחרות בקאן ואני נוטה להסכים. לפני זה, פן היה בתחרות כבמאי גם עם "שבועה" הלא מספיק מוערך, וביים גם את סרט הפולחן השנוי במחלוקת "עד קצה העולם" ואת "רץ אינדיאני" ו"שומר הדרך".

על מה הסרט: ההכרזה על כל סרטי התחרות הסתיימה כאשר בקאן נזכרו כי גם הסרט הזה התקבל. פן יקבל צ'אנס נוסף לשקם את מעמדו כיוצר בזירה המרכזית של הקולנוע הבינלאומי. זהו עיבוד לספר מאת ג'ניפר ווגל והעלילה עוסקת באב החי חיים כפולים, בהם הוא מבצע פשעים רבים על מנת לתמוך בבתו, בעוד הבת מתחילה לגלות את מעשיו וצריכה להתמודד עם הכתם המוסרי. ג'וש ברולין מככב ולצדו קתרין ויניק, אדי מרסן וגם שני שחקנים בשם דילן פן והופר פן. אני לא מתכוון לבדוק את זה, אני פשוט די בטוח ששון פן הוא בדיוק הטיפוס שיקרא לילדים שלו על שם בוב דילן ודניס הופר.

מבט מסוים על מסגרת מבט מסוים

ויהי בוקר. צילום: שי גולדמן

מבט מסוים היא לכאורה מסגרת רשמית נוספת של סרטים מעט פחות מסחריים מסרטי התחרות, בתיאוריה בשל שפה אמנותית נועזת יותר. בפועל, בשנים האחרונות קשה לשים את האצבע על מכנה משותף לסרטים אשר נבחרים למסגרת הזו. היא כן מאפשרת מגוון גדול יותר ואפשרות ליוצרים חדשים. בעוד השנה יש אפס סרטי ביכורים בתחרות הראשית, במסגרת מבט מסוים יש שישה כאלה, ובעבר היו יותר. גם מבחינת הבמאיות המצב כאן טוב רק במעט לעומת המסגרת הרשמית. לא אעבור על כל סרטי המסגרת, שסביר להניח כי הטובים שבהם הם אלו אשר לחלוטין חלפו לי מתחת לראדר, אבל אציין חמישה סרטים להם אני מצפה במיוחד.

ויהי בוקר – נפתח עם הנציג הישראלי, שהוא מסקרן גם בלי קשר לזהות הלאומית שלו. ערן קולירין הוא סוג של חבר קבוע במסגרת מבט מסוים, בה הציג גם את "ביקור התזמורת" ו"מעבר להרים ולגבעות". הסרט הנוכחי הוא עיבוד לספר של סייד קשוע, אודות פלסטיני בעל אזרחות ישראלית שפוקד אירוע משפחתי בכפר הולדתו, ומוצא את עצמו נאלץ להמשיך לשהות בכפר עקב סגר שהוא אינו יודע מה הסיבה לו. הסרט צולם לפני תחילת משבר הקורונה ויתר האירועים שקרו מאז איכשהו הפכו את המעשיה שמסופרת בו לרלוונטית וכואבת יותר, אפילו מעבר לסקרנות הטבעית שמעורר המפגש בין שני יוצרים מגובשים ואיכותיים כמו קשוע וקולירין.

מעצר בית (House Arrest) – פרופסור רוסי מביע ביקורת כלפי העירייה ברשתות החברתיות ומוצא את עצמו נאלץ לחיות במעצר בית מנסיבות פוליטיות. הבמאי הרוסי האחראי לסרט אינו הבמאי שמצוי במעצר בית. הבמאי הוא אלכסיי גרמן הבן, אשר ייתכן וקיבל הזדמנויות בגלל שאביו הוא במאי מצליח בעל אותו שם (בלי התוספת). אולם, באותה מידה ייתכן שבגלל האהדה לאב הנפטר הסרטים המבריקים של הבן, בהם "דובלטוב" ו"תחת עננים חשמליים", לא זוכים להערכה לה הם ראויים.

אחרי יאנג (After Yang) – סרטו של קוגונדה, יוצר מבריק של סרטי מסה המנתחים סרטים של במאים אחרים, שעבר לביים קולנוע עלילתי עם "קולומבוס", שעוסק במפגש בין שני אנשים סביב שיחות על בניינים. הפעם הוא קופץ קדימה לסוג של דרמת מדע בדיוני. בתקופה בה נהוג לשכור רובוטים כבני משפחה נוספים שישמרו על הילדים ויחנכו אותם, אב ובתו נלחמים על החיים של יאנג, רובוט שהיה בן משפחה עד שהתקלקל. קולין פארל בתפקיד הראשי.

נאמנות חסן (Commitment Hasan) – הסרט הטורקי הפיוטי התורן על אדם החוזר לכפר קטן ומגלה מחדש דברים על עצמו והסביבה. היוצר הוא סמיח קפלנוגלו שיצר את טריגולית "ביצה", "חלב" ו"דבש", שהיא אחד מהדברים היותר מוצלחים בגל הטורקי של המאה ה-21.

אש לילית (Noche De Fuego) – אחד משני נציגים יחידים מאמריקה הלטינית בכל הבחירה הרשמית. הסרט המקסיקני הזה עוסק בכמה נערות שגדלות בעיירה חקלאית בה נשים צעירות מתחזות לגברים, מסתתרות מתחת לאדמה, ועוברות אימונים לקראת בריחה במקרה ויחטפו אותן. הבמאית היא טטיאנה האוזו וזהו לה סרט עלילתי ראשון אחרי שנגעה בנושאים דומים בסרטים תיעודיים.

לקט מן המסגרות האחרות

מחברות שחורות

כאמור יש הקרנות מחוץ לתחרות, הקרנות מיוחדות, ופרימיירות של קאן. וגם סרט חצות. אחד. יש גם כנראה הבדלים בין המסגרות שקשורים לדברים טכניים או לאופי הסרטים, אף כי לכל המסגרות הללו מגיעים סרטים מסיבות שונות: או שמדובר בסרטים תיעודיים שכמעט תמיד נמצאים מחוץ לתחרות של קאן; או שמדובר בסרטים על קולנוע; או ביוצרים שמנהלי הפסטיבל מעריכים ורוצים לתמוך בקריירה שלהם אולם הם פחות התחברו לסרט הנוכחי; או בכלל בבמאים מתחילים. כל הנתונים הללו יכולים להיות נכונים גם בעת ובעונה אחת. למעשה ייתכן והמסגרת ״פרימיירות״ מוקדשת יותר ליוצרים המוכרים כשחקנים, אולם הדברים מאוד נזילים. בכל מקרה, אלו הם הסרטים המעניינים שנכללו בבחירה הרשמית אך לא במסגרת תחרותית. גם כאן, נפתח עם הנציג הישראלי.

מחברות שחורות – סרטו החדש של שלומי אלקבץ אודות אחותו רונית אלקבץ, שהלכה לעולמו לפני חמש שנים, מרגש מעצם קיומו. הוא נשמע מבטיח אף יותר כאשר מתגלים הפרטים אודותיו. הסרט מורכב מיומני וידיאו שצולמו החל מסוף שנות ה-80, כולל על הסטים של טרילוגיית ויויאן שהאח והאחות ביימו ביחד. הסרט גם ישלב בין תיעודי לעלילתי ובין מספר סביבות גיאוגרפית.

ג'יין מאת שרלוט (Jane Par Charlotte) – נכון לכרגע, כל חיפוש באינטרנט לסרט הביכורים של שרלוט גינסבורג בתור במאית מעלה את הרומן ג'יין אייר, או את הידיעה על כך כי הסרט הזה קיים והוא יוקרן בקאן. אבל מדובר בתיעודי שיצרה השחקנית עם האם האגדית שלה, השחקנית והזמרת ג'יין בירקין. הכותרת היא מחווה לסרט דיוקן תיעודי עם קטעים עלילתיים של בירקין, שאנייס ורדה ביימה בשנות השמונים. הדבר תורם מעט להעלאת הציפיות שגם סרטה של גינסבורג יהיה יותר ממבט על בת משפחה.

באבי יאר, הקשר (Babi Yar, Context) – הקריירה של סרגיי לוזניצה כוללת סרטים עלילתיים שהוא מביים, סרטים תיעודיים שהוא מצלם ומתמקדים במקום החושף משהו לגבי ההיסטוריה האירופאית, וגם הרבה סרטים שמורכבים מחומרי ארכיון שהוא מעמיד בקונטקסט חדש. הסרט החדש שייך לקבוצה השלישית והוא עוסק בטבח הנורא שביצעו הנאצים ביהודים ובני מיעוטים אחרים עם הכיבוש של אוקראינה, במקום הקרוב לאזור בו לוזניצה עצמו גדל. הסרט משחק עם חומרי ארכיון קיימים הן מהתקופה הנאצית והן מהתקופה הסובייטית והוא מגיע לפני סרט עלילתי אשר לוזניצה יביים אודות אותו אירוע.

פרה (Cow) – הפעם לא מדובר בפרה הראשונה, אלא בפרה רגילה. או בקשר בין שתי פרות דרך יומן הנראה מבעד לנקודת המבט של פרה אחת, שמסתבר שהיא בבעלות הבמאית, אנדראה ארנולד, נוכחת קבועה בפסטיבל קאן ואחת מהבמאיות המובילות בקולנוע הבריטי. אחד מהסרטים התיעודיים המדוברים של השנה הוא "גונדה" אודות חזירה (ולצדה פרות). עד שנכתוב עליו לקראת או במהלך ההקרנות בדוקאביב, עושה רושם כי מגיע סרט נוסף בעל קווי דמיון, אולם עושה רושם כי הכיוון של ארנולד יהיה שונה לחלוטין.

מול הפנים שלך (In Front of Your Face) – הסרט השני של הונג סאנג סו לשנת 2021 מסמן שהוא מתחיל לחזור לקצב היצירה הרגיל שלו. אין פרטי עלילה על סרטו החדש, אז אני מניח שמדובר בסיפור על מערכות יחסים עם כמה הזדמנויות שהוחמצו ובחינה מחודשת של הדברים, שתיית אלכוהול מופרזת, שימוש בזום, ושני חלקים ליצירה עם הקבלות ביניהם.

יום האם הדתי (Mothering Sunday) – הבמאית הצרפתייה אווה הוסון (״באנג גאנג סיפור אהבה מודרני״) עוברת לעבוד באנגליה, בסרט ששמו לקוח מהגרסה הבריטית-דתית של יום האם, הקשור גם לאם הביולוגית וגם לכנסייה כאם רוחנית. העלילה מתרחשת בשנת 1924 ועוסקת במשרתת שמקבלת את יום החג כיום חופשי, בעוד זוג המעסיקים שלה יוצא לחגוג את האירוסין של הבן. את יתר הפרטים שידועים לי לא אחשוף. התסריטאית אליס בירץ' עיבדה רומן מאת גראהם סוויפט והקאסט המפואר כולל את אודסה יאנג, אוליביה קולמן, קולין פירת', ג'וש אוקונר וגלנדה ג'קסון.

סטילווטר (Stillwater) – סרטו החדש של טום מקארתי לא עוסק בלהקת הפיקטיבית מ"כמעט מפורסמים", אלא באב אמריקאי שנוסע לצרפת על מנת לנסות לשחרר את בתו, שנכלאה באשמת רצח. עם מאט דיימון ואביגיל ברסלין, אתן לכם לנחש מי מגלם את מי. בגלל שמדובר בבמאי של "ספוטלייט" הרשתי לעצמי לא לחפש חלופה עברית לשם הסרט.

הוולווט אנדרגראונד (The Velvet Underground) – נראה לי שזה היה בלתי נמנע שבשלב כלשהו בקריירה שלו, טוד היינס יעשה סרט על להקת הרוק המיתולוגית הזו. השאלה הייתה רק האם זה יהיה סרט עלילתי או תיעודי. ובכן, זה סרט תיעודי.

אלין, קול האהבה (Aline, The Voice Of Love) – ולרי למרסייה ביימה, השתתפה בכתיבה ומככבת בסיפורה של אלין דיו, ילדה מספר 14 למשפחה בקוויבק שמתגלה כבעלת קול זהב בידי מפיק מוזיקלי. הוא יהפוך בעתיד לבעלה בעוד היא הופכת לאחת מהזמרות המצליחות בכל הזמנים. אני מקווה שהיא הכניסה לסרט מגע יצירתי רחב יותר מאשר השם שלא מנסה להסתיר מיהי האישיות האמתית שהסרט מספר את סיפור חייה. כותרת המשנה של הסרט, אגב, קיימת באנגלית בלבד.

החזק אותי צמוד (Hold Me Tight) – הסרטים של מתייה אמלריק בתור במאי לא אחידים ברמתם, אבל חלקם ממש טובים. בסרט זה, ויקי קריפס מגלמת אישה שעוזבת את בעלה וילדיה, אולם התקציר האניגמטי מעמיד את נקודת המוצא הזו בסימן שאלה. אולי היא בכלל כותבת תסריט באי של ברגמן? קשה לדעת. פרט לשני הסרטים בכיכובה שיוצגו בפסטיבל, קריפס כבר הספיקה לצלם עוד חמישה סרטים, ארבעה מהם יצאו בהמשך השנה. אחד מהם של מ. נייט שיאמאלן.