• סרטים חדשים: ״בשורות טובות״ של ארז תדמור
  • פסטיבל פרינט סקרין 2019 יקרין שתי קלאסיקות אייטיז
  • ״ג׳וג׳ו ראביט״, סקירה מוקדמת ותיאום ציפיות
  • ״המלאכיות של צ׳ארלי״, סקירה
  • ״בשורות טובות״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • נפתח פסטיבל או לה לה! לקומדיה צרפתית 2019
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל סרטים בערבה 2019
  • קוראים לי דולמייט
  • ״המלחמה על הכוח״, סקירה
  • ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019
  • מצעד סרטי העשור של סריטה - ארבעת הגדולים

"מילים נרדפות", מחשבות נוספות

23 במרץ 2019 מאת עופר ליברגל

עם יציאת הסרט ״מילים נרדפות״ לאקרנים, ציינתי בסקירה שלי כי סרטיו הקודמים של הבמאי נדב לפיד זכו בסריטה ליותר פוסט אחד ושסביר להניח כי זה יהיה המצב גם לגבי הסרט הזה, בעיקר מכיוון שחשתי כי הוא דורש צפייה נוספת. מאז צפיתי בסרט עוד 3 פעמים ועקבתי אחר הדעות השונות לגבי הסרט בישראל – של צופים שהתפעמו מן היצירה, נותרו אדישים או משועממים. בכל צפייה מחודשת ניסיתי להיות קשוב לדעות השונות כמו גם לרושם של הקהל שצפה ביצירה לצדי. מכיוון שזה קרה באזור תל אביב, היה זה בחברת קהל רב, אבל לצערי לפי בדיקה שביצעתי באתרי בתי הקולנוע, ההיענות לסרט ממחישה את המיתוס לגבי היחס של הקהל בארץ לקולנוע אמנותי. באזור תל אביב הסרט מצליח, כולל במקרים של סולד-אאוט באולמות של לב תל אביב ויס פלאנט רמת גן (מכיוון שזה סרט של מפיצים אחרים, בשתי הרשתות הללו הוא מוקרן באולמות קטנים יחסית). בשאר הארץ, האולמות המציגים את הסרט קרובים יותר להיות ריקים.

בפוסט זה אכנס לניתוח מפורט יותר של הסרט, תוך שאני מפתח נקודות שהעלתי בסקירה הראשונית, אך גם מעלה מחשבות נוספות ואולי אף סותרות. זאת משום שמדובר בסרט בו הפער בין דברים זהים לדברים סותרים הינו מטושטש, וטשטוש זה הוא אחד מן הדברים שהכי מרתקים אותי בסרט. הניתוח יכלול מבט מפורט על סצנות מכל חלקי הסרט והוא מומלץ לקריאה לקהל שצפה כבר בסרט, כלומר מכיל ספוילרים, אך בנוסף אינו מנסה לסכם את הדיון או את חווית הצפייה. שכן אף שהיצירה נתפסת כסרט אמנותי וכזה הדרוש פענוח, אני סבור שהיא באותה מידה מכוונת להיות חוויה חושית שלא ניתן לתאר במילים, חוויה שתהיה שונה עבור כל צופה. הדרך העיקרית בה הקולנוע של לפיד נבדל מן הקולנוע של הזרם המרכזי היא הכוונה לחוויה שונה עבור כל צופה וצופה, להבדיל מהעברת עלילה שכל חובבי הסרט יפענחו באופן דומה בסופו של דבר. לכן אני גם סבור כי אין משמעות יתרה לכך כי הסרט מבוסס על חווית מעברו של הבמאי, שכן מטרתו אינה רק לספר את הסיפור, אלא גם להתסיס את המחשבה נגד פרשנות פשוטה של הסיפור כמעשה בלבד, ונגד ההנחות סביבן הדמויות בסרט מעצבות את עולמן. במידה רבה, הסרט תוקף את השקפת העולם של הדמווית ובעיקר של הדמות הראשית ממש כפי שהוא מנסה להעביר את אותה השקפת עולם באופן אמפטי.

אפתח בהשוואה שמן הסתם יוצרי הסרט לא כיווני אליה. הפריים המצולם הראשון בסרט מציג דימוי של מרצפות רטובות, כך שלכאורה יש כאן דמיון לאחד מן הסרטים המדוברים של העת האחרונה, ״רומא״ של אלפונסו קאורון, שנפתח גם הוא בדימוי של מרצפות ואלו נשטפות במים במהלך סיקוונס הכותרות. אני מציין את הדמיון בשני השוטים הללו על מנת להסביר את ההבדל בגישה בין שני היוצרים: המצלמה של קאורון נותרת באותו מקום במשך רוב השוט ונותנת להתרחשות שתוכננה מראש להשתלט, בטרם היא תחשוף בתנועה מדודה ומדויקת את גיבורת הסרט במרחב הביתי בו היא פועלת. זה אולי נראה כמו קולנוע אמנותי בגלל הצילום בשחור-לבן ומיעוט ההתרחשות (אם כי מדובר בסיקוונס כותרות, בשאר הסרט הקצב מהיר יותר), אבל השפה החזותית היא שפה של קולנוע של הזרם המרכזי. המים בשוט באים לנקות ולחשוף את יופי התמונה עד לרגע השיא האסתטי בו מטוס משתקף בפריים.

לעומת זאת, הפריים הראשון ב״מילים נרדפות״ חושף אי-סדר, שכן המרצפות לא מצולמות בזווית ישירה, טיפות הגשם שמרטיבות אותן יוצרות הפרעה בפריים עוד בטרם נכנסת תנועת המצלמה, וזוהי תנועות מצלמה מלוכלכת. צילום תזזיתי במצלמת כתף אינו זר לקולנוע האמנותי בימינו, אבל השוט הזה משלב בין לפחות שתי קונבנציות שונות של צילום מסוג זה: צילום כמו-תיעודי בו המצלמה מחפשת אחרי מוקדי העניין, וצילום נוסח האחים דארדן בו המצלמה מלווה את עורפו של הגיבור. אלא שהמצלמה של שי גולדמן לא נאמנה לאף אחת מן הגישות: כאשר היא עוקבת אחר הגיבור או זונחת אותו, זה נעשה באופן אקראי. הדבר היחיד שנשמר הוא חשיפה קצרה יחסית לדברים שיכולים להיות נקודת עניין: מזרקה או התרחשות בבית הקפה. לכאורה, בכך הצילום דומה לגישה שגיבור הסרט יואב מאמץ – לנסות לא להביט באתרים המסמלים את היופי של פאריז בעיניי תיירים. אולם למעשה, הגישה של המצלמה ושל יואב שונות. יואב כבר החליט מראש על הדרך המתאימה ללכת ולחוות את פאריז – הוא שואף לא להסתכל למעלה. כמוהו, המצלמה היא תיירת, או דיירת חדשה בעיר, אך היא לא מסרבת להיבט ביופי או משוכנעת שהיא יודעת לאן עליה לנוע, מחפשת את זהותה כל זמן ובודקת אופציות. זהו חיפוש זהות שונה מן החיפוש של יואב, שיודע רק ממה הוא בורח ולא איזה זהות הוא רוצה לאמץ. הוא יודע שהוא לא רוצה להיות ישראלי או תייר, אלא צרפתי אותנטי. דומה כי המצלמה יודעת שלא ניתן להפוך לכזה והיא בוחנת הן את המראות של העיר והן את האופציות השונות של הקולנוע האמנותי המזוהה עימה.

עם הכניסה לבניין, הצילום הופך להיות מדוד יותר ומצלמת הכתף נזנחת, בדרך לסיקוונס בו יואב נכנס לדירה הראשונה שלו בפאריז ולמעשה מופשט מכל שרידים של זהות, הן כישראלי והן כצרפתי. הזהות החדשה שלו ריקה כמו הדירה ונטולת כיסויי זהות ותרבות כמו הבגדים שהוא מאבד או שק השינה שמגן עליו מן הקור ונגנב. אולם, עוד בטרם הגניבה, הדרך בה הסרט מצולם מפתיעה. לאחר השוט בו יואב מוצא את המפתח לדירה, הסרט עובר לשוט חשוך. רעשי פתיחת דלת מלווים באור שנכנס לפריים מצדו האחורי ואנו חושבים כי זהו גיבור הסרט הנכנס לדירה. אלא שאז נדלק אור נוסף, יואב פותח את הדלת ונכנס לדירה מן הצד הקדמי של הפריים. מהו מקור האור הנוסף? חלון פתוח? (אם כן, מדוע נראה כי מצב האור בחלק האחורי גדל בהדרגה עם פתיחה השוט) נוכחות מסיחה של הבמאי/יישות לא ריאלסטית השולטת בגיבור? או חסר בית שמצא מחסה בדירה ריקה וכעת תופס מסתור מפני הדייר המפתיע, ממתין לשעת הכושר על מנת לגנוב את רכושו? הסרט לא מנסה לתת תשובה, אלא לערער את ביטחון הקהל דרך השאלה הלא פתורה והשאלה לגבי טבעה של השאלה. מה שהסרט רוצה להבהיר הוא שהגיבור נותר עירום וחשוף. העירום הופך מדבר מיני (דרך האוננות) לסכנת חיים ואולי אף למוות. מדובר במוות של הזהות הישנה של יואב ושל כל קשר שלו לחברה. הוא מוכן לצאת עירום לבניין הריק לבקש עזרה, אך לא להיחשף מול הרחוב עצמו – ייתכן, שכפי שהוא שמח למחוק את הקשר לישראל, הוא מוכן גם למחוק את הקשר שלו לחיים.

יואב מוחזר מן מעולם המתים, דרך הדמויות של אמיל וקרוליין, דמויות שהן בו בזמן קלישאה של סרט צרפתי נוסח הגל החדש וממשיכיו, ומשהו שונה. כבר מן הכניסה שלהם לסרט, משהו בהתנהגות שלהם מרגיש לא טבעי וסמלי מדי. בעוד יואב נע כמונע בידי היצר, אמיל וקורליין כמו נעים לפי המשמעות הסימבולית שהם ממלאים. מביניהם, אמיל הוא זה אשר רוצה למלא דבר מה שחסר בחייו, אך הוא גם זה אשר פוחד לצאת מן העולם המוגן שלו ולפגוש בחיים של ממש השוברים את השגרה. כאשר קרוליין יוצאת מן הדירה לעבר חדר המדרגות, אמיל מבקש ממנה לא לצאת, בטון אשר מצביע על חשש יותר מאשר על רצון בשליטה. קרוליין אומרת ש"פתוח למטה" ולמטה מתפקד הן באופן ריאליסטי כדירה הריקה מלמטה והן באופן סימבולי כ"עולם המתים" ממנו קרוליין ואמיל אוספים נפש של מת, כמו במיתולוגיה היוונית שתגיע לסרט באופן שונה בהמשך.

מציאת יואב המת/חי משנה את הדינמיקה: קרוליין נראית ייראה מן המוות, אמיל נמשך לבחור ובהגדרה מבחין גם במיניות שלו כאשר הוא מציין כי הוא נימול. בהמשך הוא עובד על החדרת חום לגופו בסדרה של פעולות שיש בהם גוון אירוטי, כולל כניסה עם הגבר העירום לאותה שמיכה. עוד בטרם יואב אמר מילה, אמיל כבר היה מאוהב בו, זו אהבה מבט ראשון ומוקד המשיכה שלה הוא קודם כל פיזי, אבל הוא נובע מן הזרות של יואב ובעיקר מכך שהוא חי בסכנה, בניגוד לחיים הבטוחים של אמיל – חיים בהם יש לו תמיכה כלכלית בכל מקרה ושום דבר ממשי לכתוב עליו פרט ללילות של חוסר מעש. גבר עירום שנמצא על סף מוות הוא כבר מרתק, תהיה הסכנה אשר תהיה.

כאשר יואב מתעורר הוא שואל בצרפתית האם זהו עולם המתים. מצד אחד הוא חושב כי ייתכן ועבר לעולם הבא, מצד שני הוא עדיין מודע לארץ אליה היגר ולשפה בה הוא שואף לדבר, אף כי שפה זו עדיין אינה טבעית עבורו. בהמשך הסיקוונס הוא יתקל בכמה מילים יום-יומיות לכאורה שהוא עדיין אינו יודע איך לבטא. אבל במובן מסוים, הוא אכן נמצא "בעולם הבא" – ישראל היא לכאורה רמה אחרת של מציאות, ארץ שכל מה שקשור בה צריך להיות מת עבורו, ולא כך המצב. אמיל הוא למעשה המדריך שלו במעבר לעולם המתים, עולם שהוא החיים בצרפת. לכאורה, יואב שואף להגיע ללב הפועם של העיר שנמצא מתחת למראות המוכרים, אבל אמיל לא בטוח כי לב כזה אכן קיים. זאת מפני שבמידה רבה, דווקא אמיל הוא זה אשר מת, כלומר חי בלי חוסר של ממש והטראומה העיקרית שלו היא העדר הטראומה. הוא שותה לא מתוך יצר הרס עצמי, אלא מפני שזה מה שסופרים עם יצר הרס עצמי עושים. גם אביו שלא מאמין ביכולתו להצליח כסופר ממשיך לממן את החלום שלו.

יואב, עוד בטרם מכירת הסיפורים, אולי עזב את ארץ החיים אבל הוא חזר ממנה עם מספיק חווית אשר יוכלת לספר מה היה שם: מה זה לקפוא מקור, להיות אלים, להתמודד עם אכזבה מן הורים, לקרוא לא נכון את המציאות. יואב גם משתמש בשפה צרפתית ספורתית יותר, דווקא מפני שהוא לא בקיא בשימוש יום-יומי של השפה. קרוליין מעירה לו על השפה הארכאית, אמיל מזהה בכך חיבור לסוג של ספרות שהוא מעוניין לכתוב אך לא מצליח – יואב יכול לתפקד הן כמקור השראה והן כקורא של היצירה. אך כפי שיואב לא מביט למעלה על מנת לחוות את מלוא היופי של העיר, הוא לא קורא את כתב היד של אמיל במלואו, רק מדלג באופן אקראי למקומות בהם יטעם מעט מן המצלול של המילים, יחווה את גרעין היצירה מבלי להביט בחזית שלה, כלומר לפענח את העלילה או את ההקשר המלא של הדברים. גם אמיל לא מעוניין שהוא באמת יקרא ביצירה שכן למרות שהוא רוצה להפוך לסופר, כמו אביו הוא מרגיש בתוכו כי הוא לא יכול באמת להיות סופר. אולי במקביל לחוסר היכולת של יואב להיות באמת צרפתי. יואב אולי לא התחייב לקריירה כסופר, אבל הוא מספר סיפורים טבעי לא רק בגלל השפה שבא הוא מדבר, אלא גם בגלל הדרך שבה הוא חי את חייו – עם מחוות גדולות וסמליות, מבצע הקשרים תמידיים בין כל הרבדים השונים של חייו, חווה את העבר והווה בו זמנית.

בעוד הקשר של אמיל עם יואב הוא אירוטי ומלא ההערצה מן ההתחלה, בחצי הראשון של הסרט קרוליין מנסה לראות ביואב דבר ארצי יותר והיא גם חשה בלא בנוח מן החיבור בינו ובין בן-זוגה, גם מפני שזה דוחק אותה החוצה. היא מפרידה ביניהם בהאזנה הקרובה שלהם למוזיקה, מטילה ספק בסיפורים שמספר יואב, מספרת לו על הצד הלא זוהר בחיים של אמיל (החיים על חשבון המשפחה, הקשר למפעל) ומטילה ספק בפנטזיה של יואב על שייכות לצרפת או הבנה של הזהות הצרפתית. כל זאת עד לנקודה בה היא משנה עמדה. אחרי שאמיל לא מסוגל לומר לה שהוא אוהב אותה בקרבת יואב, היא מבינה כי היא צריכה למצוא דרך אחרת להתקרב לבן הזוג, או להחזיר לעצמה מעט שליטה על חייה. אמיל מוכן למות בצוותא עם יואב והיא הופכת לדבר לא חשוב, לנגנית בתזמורות הרובע בלבד, שזה סוג של גידול תפוחי אדמה – דבר מכובד ואולי אף הכרחי, אבל לא ייחודי.

כאשר קרוליין נכנסת לדירה של יואב בגדה השנייה – וכפי שכתבתי בסקירה הקודמת, הגדה השנייה היא גם מילולית אזור אחר של העיר וגם הצד השני של החיים, הצד העני והפרוע יותר – היא הופכת מגלגל שלישי ליוזמת. אפילו אם היא באה בשליחות אמיל על מנת לבקש כסף. כאשר היא שוכבת עם יואב, ניתן לפרש את הדבר כניסיון התרסה כנגד אמיל או גם כדרך להתקרב אליו בעזרת האדם אותו הוא אוהב. במהלך המין היא נותרת לבושה ואף כי ניתן לפרש את הדבר כהיפוך מגדרי לגבי ייצוג העירום הטיפוסי בקולנוע המסורתי (עירום נשי ולא גברי), יש בכך גם מימד אחר. כי בעוד יואב חושף את עצמו ומסכן את עצמו, היא נותרת מסתורית. גם הדברים שנאמרים עליה על ידי אמיל לפיהם הייתה שוכבת עם גברים רבים, או על ידה שכן היא טוענת שידעה כי תשכב עם יואב ברגע בו הם נפגשו – אינם מהימנים. היא לא מפוענחת, אבל אחרי שהקשר עם יואב הופך למיני, הרגשות שלה כלפיו משתנים. ניתן לחוש כי היא הופכת לקורבן הסובל כתוצאה מדעיכת הקשר בין שני הגברים בחייה.

באותה מידה, גם יואב משתנה. אחרי המין הוא חש רגשות אשם כלפי אמיל ומנסה להציע לו בתמורה משהו: את הסיפורים שלו. את כל הרכוש הפיזי (הנזם שלו) הוא כבר נתן לאמיל מוקדם יותר בסרט, וכעת הוא מעניק לו את כל הרכוש הרוחני. מסתבר כי אמיל כבר גנב בלי רשות את הסיפור על הכינור, סיפור בו הפער בין יצירת אמנות למוות מתערער, במידה רבה בדומה למהלך של הסרט כולו, בו יואב כל הזמן הורג את עצמו הישן וחוזר לעבר על מנת להפוך לאדם חדש, שאולי יהיה אמן ואולי כל חייו הם יצירת אמנות, כמו הריקוד שהוא רוקד לבדו בדירה או הריקוד באמצעותו הוא נלחם ברעב ומשיג לחם. אבל בנקודה זו, אף על פי שמוצג סיפור נוסף, אמיל כבר פחות מעוניין ביואב כי משהו בשמיעת גורלו מרגיש פחות אסור. או שפשוט, אחרי תקופה של כמה חודשים של חיים ביחד, התשוקה יורדת.

ניתן גם לומר כי הנישואין הרגו את אהבה, לפחות עבור אמיל, הצד שלא התחתן בפועל. הוא אומר את המשפט הנהדר "להתחתן זה יותר מהר מלהזדיין" והופך את כל הטקס לעניין טכני בלבד. גם הסרט לכאורה מתייחס לכך כאל פרט טכני, שכן הטקס אינו מהווה חלק מן הסרט. אבל עצם הצעת הרעיון יוצרת שינוי, לפחות עבור קרוליין. אחרי ההצעה, כאשר אמיל יוצא מן הפריים, הסגנון הקולנועי משתנה פעם נוספת לסגנון זר: צילום ברזולוציה נמוכה יותר של קורליין ויואב ברחובות פאריז, בו היא מחבקת אותו חיבוק המציג אינטימיות אשר לא הייתה נוכחת באותה מידה בסצנות המין. ניתן לומר כי הנישואין הפיקטיביים לכאורה מבטאים את קמילת האהבה עבור שני הגברים, אבל קרוליין רק מתחילה להתאהב ביואב, אשר ינסה לרמוז לה כי עליהם להפסיק ביחסים בעוד הוא בדירתה, מה שיתפרץ באופן כואב במהלך ההופעה שלה. למעשה, חלקו האחרון של הסרט בונה את קרוליין כדמות טרגית אשר מאבדת קשר רומנטי שהיה יכול להיות טוב עבורה בגלל שרידים של האובססיה לחוויה טוטאלית של החיים של שני הגברים בחייה, שני גברים שאהבו אבל כעת כבר לא יכולים להסתדר, אולי כי משהו בתשוקה הראשונית שלהם בכל זאת מומש. סיום הסרט מוצא את שני הגברים חוזרים עמוק יותר לנקודת המוצא שלהם: יואב מאמץ מחדש את הוולגריות והאלימות שהם אולי הצד בישראל ממנו ניסה לברוח, ואמיל שבתחילת הסרט לא רצה שקרוליין תצא מן הדירה מסתגר מחדש, לא חושף את עצמו מול יואב או מעוניין בקשר – ונועל את ביתו.

אולם המשולש יואב-אמיל-קרוליין הוא רק חלק ממערך של משולשים בסרט. ניתן לומר שהוא הקודקוד הצרפתי במשולש יואב-צרפת-ישראל, כאשר ישראל מיוצגת על ידי משולש נוסף של גבריות אלימה: יואב-ירון-מישל. יואב יודע לומר הרבה מילות תואר שליליות על ישראל, מילים שהן בו זמנית נרדפות וסותרות בעולם של הסרט. במקביל, הוא אינו מסוגל לנקוב באירוע ספציפי שגרם לו לעזוב את המדינה ואפילו מבהיר כי מן השירות הצבאי הוא רק נהנה. הדבר הכי קרוב למשהו קונרקטי נגד ישראל שקיים בסרט הוא ההתרסה והאלימות שירון ומישל מציגים, כל אחד בדרכו. אבל יואב דווקא נמשך אל חברתם, מקבל את הצעת העבודה בשגרירות. הוא אף ממשיך לבלות עם מישל ובעיקר עם ירון, כמעט בחיפוש אחר המקומות בהם הם מתעמתים עם החברה. יש בסרט גם ישראל אחרת: בתשובה לשאלה של קרוליין, יואב טוען כי לא כולם בישראל חיילים, אביו הוא מרצה להיסטוריה. אותו אב מופיע בסרט כדבר עדין ואוהב והוא מביא עמו מתנות מן האם היהודייה, בעוד צעירה מחייו הקודמים של יואב נראית עדינה ונואשת כאשר היא מתקשרת עמו בסקייפ. אך דומה כי הוא אוטם את הקשר הזה משום שהוא לא מוצא בו עניין, הוא לא מעוניין כי היחסים שלו עם ישראל יהיו מורכבים. נוח לו לראות את ישראל כדבר כוחני בלבד, ככוח שיש להתנגד עליו. אך כאמור, הכוח הוא גם מה שמושך את יואב.

כפי שיואב מופשט בשלבים שונים של הסרט, גם הכוח מופשט. ירון מחפש תמיד עימות אלים, אך הוא כושל כל הזמן בהבנת הסביבה. ההתרסה שלו נגד החברה הצרפתית רלוונטית כמו המחשבה שלו כי יכל לעצור את המשאית בפיגוע בניס באמצעות גופו בלבד, או כמו המחשבה של יואב כי זניחת השפה תמחק את הקשר שלו לארץ. הוא למד כי בצרפת יש הרבה שנאה לישראל ויהודים, אך האנשים עמם הוא מתעמת בבר וברכבת פשוט רואים בו מטרד, חולה רוח אשר מחפש עימות, ממלמל מילים או מנגינות שהם לא מזהים או מבינים את הרלוונטיות לחייהם. העוברים ברכבת התחתית לא חשים בחוסר נחת בגלל שהוא שר את ההמנון הישראלי (במידה והם מזהים אותו) אלא משום שהוא פולש למרחב שלהם בפיזיות אשר נוגדת אולי את האופי הצרפתית. כשם שירון סבור כי הצרפתיות מחביאות את השדיים מתחת לבגדים, הצרפתיים מחביאים המגע והעימות מאחורי חזות מכובדת הנוגדת את הגישה הישירה לשיח מסוגים שונים, כפי שירון וגם יואב מנהלים בסרט. בחלק האחרון של הסרט ירון אינו נוכח, אבל יואב מבצע וריאציות על הפעולות שלו: יורה בכנסיית נוטרדאם, אומר את המילים להמנון שירון זמזם, מפריע לשלוות תזמורת הרובע באופן דומה לאופן בו ירון מנסה לשבור את הסדר ברכבת. שם הייתה זו המוזיקה הלא מסודרת או הרמונית שברה את הנסיעה, בעוד באולם הקונצרטים יואב מפריע למוזיקה הרמונית על ידי כך שהוא לא מגיע בזמן, אומר את הדעות שלו בקול לא מתאים ולא רק מבקר את המוזיקה, אלא מוציא שיחות מהקשרן על מנת להפר את הסדר המאפיין את החברה האירופאית.

יואב בורח מן האלימות והגסות של ישראל, אך גם מתגעגע אליה ומחפש אותה בפאריז דרך הקשר עם ירון ומישל, קשר מרתיע ומרתק. כאשר הוא מפגיש ביניהם, הם הופכים לשני כלבים ובוחנים זה את זה קודם כל דרך עימות. יואב מגיב תחילה על ידי הזזת המנורה בניסיון לשמור על הסדר, אבל גם נכנס לעימות ביניהם, מחקה בידו את המכות ואף בפעם הראשונה בסרט אומר "תן לו" בעברית, כעידוד כללי לשני המעורבים בקרב, שני גברים הנוקטים באלימות דווקא מפני שהם סוף כל סוף מצאו אדם עמו הם מסכימים. האיבה היא אקט של אהבה, האלימות ביניהם היא סוג של מין החומק מאמיל ויואב. מישל הוא צרפתי שהוא ייצוג של קשר לישראל, קשר לאלימות שחזק יותר כמעט מכל מה שניתן למצוא בארץ. אך הוא זהה לא רק לירון, אלא גם לניאו-נאצים בהם הוא נלחם: מכיוון שהקרבות מתואמים מראש, מדובר לא רק ביריבות, אלא גם בשיתוף פעולה. מישל הרג "כלב גרמני", אך כפי שציינתי משהו בהתנהגות שלו מזכיר כלב. ככל הנראה, באחד מן הקרבות הללו כלב גרמני גם הורג אותו. אך אחרי הקרב במשרד שלו, מישל וירון יוצאים פיזית מן הסרט: חולף עוד זמן רב, יואב מזכיר אותם בדיאלוג, אך הם אינם נראים. יואב מזכיר את המוות של מישל במהלך ריב לכאורה לא קשור, אחרי שכנראה עבר זמן רב ובטח זמן מסך רב. אבל הסרט כולו מציג פערי מידע רבים וניתן גם לפרש את כל ההתנהגות המתריסה של יואב מול התזמורת לא רק כחלק מן הזעם שלו על שיעורי הקבלה לחברה הצרפתית או שינוי היחסים על קרוליין ואמיל, אלא גם כדרך כושלת לבטא את האבל וההלם שהוא חש על מוות של מכר. כפי שכבר ציינתי מספר פעמים, הסרט אינו מעוניין בפירוש אחד לא רק לרבדים הסימבוליים הרבים הדחוסים בו, אלא גם למניעים של הדמויות ואף לאירועים המתוארים בו.

המשולש צרפת-ישראל-יואב עובר תמורות לכל אורך הסרט, גם בגלל המניעים של יואב. מצד אחד, הוא בורח לצרפת כאקט אנטי-ישראלי, אבל הפעולה הכי אנטי-ישראלית שהוא מבצע בצרפת היא מחיקת הגבול בין המדינות. גם את ההגירה שלו לפאריז הוא רואה כמקבילה להגירה של סבו לפלשתינה. הריקודים הפרועים של יואב בצרפת מהדהדים גם את השירות הצבאי שלו בארץ, בו ירה לקצב שיר צרפתי או חזה בריקוד מתואם של חיילות לצלילי שיר שהוא מצד אחד מאוד ישראלי, אך גם זכה בארוויזיון ובכך הוא גם אירופאי. המילה "הללויה" נשמעת גם בתפילות הנוצריות. ככל שיואב מבקש להפריד בין הניגודים, ישראל וצרפת הופכות למילים נרדפות, או לפחות קרובות. ממש כפי שכאשר הוא מגדיר את ישראל ברצף של מילים נרדפות, נמסר לו כי מדובר במילים סותרות. המבנה הנרטיבי של הסרט תורם לגישה זו, שכן לפיד מייצר גשר קולי ארוך מן המקובל בין סצנות: יואב מאזין לתדרוך בשגרירות, אבל באותו זמן מספר לאמיל וקרוליין את הסיפור על מבדקי הקצונה. הפלאשבקים לעבר בישראל אף פעם לא מתבצעים בצורה טיפוסית. למשל, יואב מתנסח כמו כותב מכתב לאמיל וקרוליין על הירי בטרוריסט הערבי (האויב בסרט הוא רק קרטון). יואב מספר על הצחוק של אמו בטקס חיילים מצטיינים, אך מה שנראה הוא חלק אחר מאותו הטקס. גם סדר ההתרחשויות בצרפת הוא אנטי-לינארי לפחות פעם אחת: מישל מציע ליואב שידבר עם האנשים באבטחה אחרי שיואב כבר עבר תדרוך. אולם הסרט לא מעניק תחושה מובהקת של קפיצה בזמנים באופן שהקהל יוכל לאתר, הוא רק מטשטש את ההבנה של הקהל את המתרחש על המסך, כפי שניגודים ומילים קרובות מתערבבים.

אמיל וקרוליין מייצגים סוג של חלום רומנטי הן על תוצר של אמנות צרפתית והן על יצירת אמנות צרפתית, אך האמת היא שהם פחות רומנטיים ממה שיואב חושב ושיצירת אמנות אמתית היא קרובה יותר ל"אמן" שמתגלה כסוטה. הסצנה הראשונה בסטודיו שלו היא אחת מן הסצנות הטובות בסרט כי הוא בו בזמן בנאלית ובוטה בביקורת שלה על אמן מנצל, ומורכבת בתהליך אשר עובר בה על הגיבור הראשי, אשר ברגע בו הוא נדרש לדבר בעברית מבין עד כמה הוא מחק את הזהות שלו. הוא רוצה לברוח לא רק מן הסטיואציה הספציפית, אלא גם שואל מה הוא בכלל עושה בצרפת. אך השאלה מה הוא עושה פה מתפקדת עבור האמן כמילה נרדפת להנאה ממין או אוננות. אף כי יואב מושפל ונאלץ בניגוד לרצונו לדבר בעברית, השפה הזרה מתגלה גם כמקור כוח עבורו: הוא לא רק הופך לאקזוטי עבור האמן, הוא גם מחדיר ליצירה שלו מסרים שהאמן עצמו לא הבין. זה מהותי בסרט שקרוי על שם אלמנט בשפה ודן ביחסים השרירותיים והמורכבים תמיד בין סוגים שונים של שפה למציאות שהיא מייצגת וגם להגדרת הזהות. השאלה האם אדם שמוותר על שפתו מוותר על הזהות שלו או על הדרך בה הוא רואה את העולם נותרת פתוחה: יואב בורח מן המורשת שלו, אבל אחד מן הדברים הראשונים שהוא מציין בפאריז שלקפוא למוות זו מסורת במשפחה, כפי שלברוח ולוותר על השפה זה מסורת שהולכת אחורה עד לסבא. ייתכן גם שהטרגדיה עבור יואב היא שהזהות הלאומית הינה רק מרכיב אחד באישיות שלו וממרכיבים אחרים הוא פשוט לא מסוגל לברוח.

אחרי שיואב נותר חשוף ומנוצל אצל האמן, מגיעה ההזדמנות לגאולה על ידי הביקור של אבא – אך יואב מסרב לגאולה. אחרי הביקור הראשון אצל האמן, הוא מאומת מן המיניות שלו בין היתר על ידי פריים ברכבת התחתית שמציג את פניו בסמוך לגוף נשי. במהלך הביקור השני, הוא מבין עד כמה האמנות היא אקט הכרוך בניצול ורץ לא רק על מנת לברוח מאמן אחד, אלא גם לדרוש בחזרה את הסיפורים שלו מאמן אחר. הוא נוכח בפן האלים כאשר האמן מבקש לייצר מיצג פורנוגרפי הקשור גם לאלימות ולכיבוש ביחסי יהודים-ערבים. כפי שציינתי בטקסט הראשון שלי, אמן הווידיאו הצרפתי הוא גם סוג של מקבילה לבמאי הסרט ומכיוון שהסרט זוכה למתקפה על העמדה הפוליטית שלו, ניתן לפרש את סצנת בימוי המפגש בין הישראלי לפלסטינית כגיחוך על כל הקולנוע הפוליטי באופן ישיר. בעיקר כאשר הפלסטינית, שהיא בכלל לבנונית, מופתעת לגלות כי הישראלי אכן ישראלי.

בעוד המפגש עם האמן חושף צד בעייתי אחד של החיים בצרפת, שכן התרבות הגבוהה שלה מתגלה כפורנוגרפית ונצלנית, ייתכן והמכה הקשה ביותר היא השיעורים על תולדות צרפת הנדרשים מן המהגרים. המורה שמעבירה את השיעורים מגולמת בידי לאה דרוקר, השחקנית הצרפתית הכי מוכרת שמשתתפת בסרט (לאחרונה הקהל בארץ יכל לראות אותה ב״משמורת״), וזה הופך את השיעור הנסתר לזה שמציג לכאורה את הפנים האמתיות של צרפת ושל הנאורות התרבותית לכאורה. גם ערכי השוויון-חירות-אחווה מוצגים בשיעורים על בסיס של ניגודים ופטריוטיות, מאבק של הנאורים בכל מה שאינו נאור בעיניהם, מאבק שיואב מבין כי הוא למעשה אלים וצבוע לא פחות מן הדברים מהם ניסה לברוח בישראל. המילים של ההמנון הצרפתי הרי עוסקות בלחימה ודם והמנון הישראלי, המופשט ממנגינה, מדבר על תקווה, על פניו. יותר מכל, הסרט תוקף את הגדרת הערכים בעזרת שאלות של נכון או שגוי – זה לא בדיוק קבלת האחר, אלא דיכוי בשם ערכי השוויון הקבלה. יואב לא רוצה להילחם בשם הלאום או האמונה, אבל גם לשמוע כי סממנים דתיים אסורים כי אין אלוהים באופן מוחלט זה דבר שקשה לו לא פחות, ובעצם מכין אותו מחדש ללחימה. אולי זה מתוך הבנה שהוא לא יכול לברוח מן הדבר בו הוא מצטיין ועד כה בחייו, הוא הצטיין בתור חייל. בסופו של דבר הוא שב והופך לחייל בחלק האחרון, גם אם בסצנות נפרדות: לובש מדים, יורה בנשק, לוחם בתזמורת המנגנת מוזיקה מתקבלת על הדעת, בעוד חברו לקרב מת, ובסופו של דבר הוא אף מנסה לפרוץ גבול.

החיבור שהסרט מייצר בין קווי העלילה השונים מתרחש גם דרך הסיפור של הקטור, שיואב מספר לסירוגין לירון ואמיל. דומה כי כל אחד מהם שמע בכל רגע נתון גם את מה שסופר רק לשני. לכאורה, ייתכן ויואב פשוט חוזר על הסיפור פעם אחר פעם, כפי ששמע אותו פעמים רבות בתור ילד, אך בפועל מתקבל סיפור שמסופר בפעם רציפה אחת – הוא פשוט מסופר לקהל הצופה בסרט יותר מאשר לדמויות בתוך העלילה, אף כי אלו מגיבות לסיפור. יואב טוען כי ירון מזכיר לו את הקטור בהיותו גיבור שמנהיג את עמו (לתבוסה), אך דומה כי הקטור מקביל גם ליואב עצמו. גם יואב הוא חייל מצטיין שבסופו של דבר בורח – מן השפה שלו ומן הזהות שלו. כמו הגיבור, בסופו של דבר גם יואב מתייצב מול אכילס: בכך שהוא מתעמת עם כנסיית נוטרדאם ואחריה עם התרבות הצרפתית בקונצרט, בכך שהוא דורש להחזיר לעצמו את הסיפור, ובכך שהוא פורץ בגופו את הפתח לדירה. בפעם הראשונה שהוא עושה זאת, אחרי שאמיל אמר כי אינו יכול לארח אותו, הדלת פתוחה ויואב עובר אותה בנגיחה. בפעם השנייה, ההתנגשות בדלת היא כמו התנגשות בחומה. כפי שההורים הסתירו מיואב את סיום הסיפור, גם הסרט לא מראה לנו את סיום המאבק. בין עם פרץ את הדלת, התייאש או נפגע מעוצמת החבטה – אני יודע כי יואב מת. גם אם זה רק מוות נוסף של חלק מן הזהות שלו, כפי שהיה בתחילת הסרט. תמיד ייתכן שאחרי המוות הוא יצטרך לקום לתחייה.

כפי שיואב מנסה לא להביט בחזית המוכרת של פאריז על מנת להגיע ללב שלה, הסרט מנסה להגיע ללב של הגיבור שלו ולבדוק מהי המהות שלו לאחר שהוא מאבד מספר סימנים המגדירים אותו תרבותית: לאום, שפה, ביגוד, קשר למשפחה ולחברים. לכאורה, אדם שמאבד את כל אלו לא נותר אותו אדם. אך יואב נותר גבר קשוח ותזזיתי, מעין ייצוג מוגבר של גבריות המשלבת בין זו העדינה והאמנותית נוסח אמיל לאלימות ולפיזיות נוסח ירון. אבל ייתכן גם שהגרעין התקיף הזה לא באמת קיים. הנשים תופסות מקום שולי יותר ויותר, אבל בניגוד לגברים הן בטוחות בעצמם: רגלי האישה שמובילות את יואב למועדון בו הוא מוצא בדרך פלא אוכל; המורה המדריכה את האזרחים החדשים של הרפובליקה הצרפתית; קרוליין שמבינה את מהות הקשר של אמיל ויואב טוב ממה שהם מבינים בעצמם, ובניגוד אליהם גם מצליחה ליצור את האמנות שלה; נשים שרוקדת בלי לפחד מן המצלמה, בלי לפחד מיואב שרוקד באופן פראי, או ירון שמנסה לעבור דווקא דרכן כהתרסה. במשך שעתיים על המסך אנו חוזים בעיקר בגבריות אבל השיר שנותר בראש הוא ״Here Come The Girls״.

/// תודה ליח״צ על התמונות מתוך הסרט, באדיבות סרטי יונייטד קינג ופאי סרטים. קרדיט צילום: Guy Ferrandis, SBS Films

תגובות

  1. קמילאון הגיב:

    חיכיתי לביקורת המורחבת שלך, עופר.
    כעת אלך לצפות בסרט פעם נוספת. תודה

  2. Shlomit Fisher הגיב:

    לדעתי, גם השם 'אמיל' נלקח מרומן החניכה של רוסו. הספר הינו נובלה הדנה גם בנושאים פילוסופיים ופוליטיים בקשר שבין האינדיבידואל לחברה, ודמותו של אמיל הוא סמל לחינוך שישמר את הטוב באדם. מה אתה אומר, עופר?

    1. בהחלט יכול להיות. אם כי יש לציין כי השמות בסרט לקוחים כמעט כולם מסרטים קודמים של לפיד ולא הרחבתי על זה כמעט. למשל, בסרט הסטודנטים "החברה של אמיל" אמיל מייצג את צרפת כנוכחות נעדרת. יואב בו כבר חי בארץ ומארח את החברה של אמיל שבאה לאסוף חומרים לעבודת מחקר על השואה, אבל במקום לקחת אותה ליד ושם יואב (שיש בו יותר מירון בסרט הסטדונטים) מנסה לבלות עמה/להתחיל איתה.

      בכל מקרה, נראה לי שבסופו של דבר אמיל ב"מילים נרדפות" מתחיל עבור יואב כאידיאל לכל מה שטוב, אבל בסופו של דבר הוא מתגלה כאידיאל כוזב, למרות הנדיבות. או כמשהו בסוף אין כלפיו גישה. וזה כמובן פותח להרבה מאוד קריאות ופירושים

  3. גבי רייכפלד הגיב:

    ראיתי היום את הסרט ותהיתי כיצד זכה בפרס בברלין.
    לגופו של ענין,הניתוח של עופר לעיל הוא למעשה תיאור האירועים בסרט ותו לא.
    לא ברור מהניתוח ומהסרט עצמו פרטים עקרוניים כמו,למשל,מה הביא את יואב למעשהו,
    ולבריחתו מן הארץ,לא ברור כלל מה מנסה לפיד "למכור"לנו בסרטו זה,סצנות כמו הפגישה הקצרצרה והלא אמינה (קולנועית) של יואב עם
    אביו או טקס חלוקת אותות הצטיינות לחיילים הנערך בבית הקברות??? בליווי מגוכח של שתי הזמרות,
    הסצנה הלא סבירה ברכבת ועוד.
    לטעמי,הסרט אינו ראוי לכתרים שעופר ואחרים קושרים לו.

  4. הילה הגיב:

    סרט רע. לא ברור איך זכה בפרס. עלילה לא ברורה. סרט מפוזר באופן מטריד. חבל על בזבוז של שעתיים

  5. Patrick Murray הגיב:

    אני בחופשה בארץ אז הלכתי היום לראות את הסרט במה שרשת לב מכנה בית קולנוע (סירייסלי איך הם מרשים לעצמם לגבות 40 ש"ח בשביל המסך קולנוע ביתי הזה אני לעולם לא אבין ).
    בכל מקרה, בנטפליקס אפשר לצפות בימים אלה בזבלון החביב isn't it romantic בו הגיבורה חובטת ראשה בקיר, נכנסת לקומה ומתעוררת בתוך קומדיה רומנטית. אבל זו כמובן פארודיה מוקצנת של קומדיה רומנטית שמגחיכה את הז'אנר באמצעות דמויות משנה שהן קריקטורות וקלישאות. במילים נרדפות, הגיבור קופא למוות ומתעורר לתוך פארודיה מגוכחת על סרט צרפתי בו כל דמויות המשנה הן קריקטורות מטופשות למדי וכולם רק מדברים בקלישאות. זה נכון לזוג הצרפתי, שכמו שעופר מציין מתנהג בצורה מלאכותית ולא אמינה וכמובן לדמות החבר הישראלי (אשכרה הוא יכול היה להיות דמות של סשה ברון כהן). מכיוון שהפארודיה היא כל כך מטופשת והדמויות הן קלישאות מהלכות, הסרט היה עובד טוב יותר בתור קומדיה. אבל המעברים החדים בין הסצנות המגוחכות למטרידות למרומזות (טראומה מהשירות הצבאי?) הרסו את הטון של הסרט ובסופו של דבר את היכולת שלי לקחת אותו ברצינות.
    ורק אגיד שלמישהו שאוכל רק פסטה במשך חודשים ארוכים לא יכולות להיות קוביות בבטן.

  6. רונה הגיב:

    זה רק מראה שלא צריך סרט טוב לזכייה בפסטיבלים. אפילו לפיד אומר זאת לא מעט בראיונות שלו, סוג של ירייה ברגל (למרות שהוא בוודאי מחריג את העשייה הקולנועית שלו משאר הזוכים הבינוניים). פסטיבלים כבר מזמן לא מדד לשום כלום, סתם עוד אקסטרה סוכר לפרסום ויחצנות. ראו את המתמודדים מולו בתחרות, לא היתה תחרות משהו השנה בברלין ולכן איתרה מזלו והוא בלט וזכה… קצת אלגוריתם סביבתי כדי לספק הגיון לעניין. בכל מקרה גם זה סוג של הימור וטקט נכון מצידו של לפיד ומפיקיו – ללכת על ברלין ולא על קאן, ובבחירה זו יצא להם מאוד מוצלח. מקווה שהוא מחדד את העשייה שלו מסרט לסרט וסרטו הבא יתחיל להיות טוב, כי עד כה…

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.