• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״סוס מנצח״ עם טוני קולט
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט
  • בעקבות ״קנדימן״ המחודש: חזרה לגרסת 1992
  • ״לא לנשום 2״, סקירה
  • ״מסע בזיכרון״, סקירה
  • קנדימן
  • אימת החודש - אוגוסט 2021: צמדים וצרפתים

"הדברים הקטנים", סקירה

31 במאי 2021 מאת אור סיגולי

מאוד מוזר לחשוב על זה ככה, אבל משהו אחד לעולם לא יילקח מ"הדברים הקטנים" (The Little Things) – על אף שאצלנו נחת בחודש החמישי של לוח השנה, הוא בעצם הסרט שפתח באופן רשמי את 2021.
בכורתו של הסרט הייתה ב-29 לינואר, חלק מהותי מאותה שבירת הגה שנויה במחלוקת של האולפן וורנר, על פיה כל סרטי האולפן שיצאו לקולנוע יקבלו חודש מקביל גם בשירות הויאודי של HBO max.
מכיוון שינואר אופיין בעיקר בסרטי נטפליקס מפוקפקים ("שטח קרב", "שמי חצות"), או השלמת סרטי הכריסמס הקודם ("וונדר וומן 1984", "נשמה"), הפך "הדברים הקטנים" לנושא הדגל של השנה החדשה. הוא היה לראשון שגם יוצא לאולמות, גם מתהדר בכוכבים גדולים ובמאי מוכר שחתום על כמה להיטים, וגם פונה לקהל דמוגרפי בוגר יותר באופן יחסי. בנוסף, בעקבות חוקי האוסקר שהשתנו כדי להתעדכן עם ההפצה המשובשת, הוא היה כשיר להשתתף במרוץ לזהב, להיות חלק מהאליטה של עולם הקולנוע. משהו שסרטי ינואר כמעט ולא זוכים לו.
ההפצה המאוחרת איננה באשמת אף אחד, כמובן. זה חלק מבוננזת ההקרנות שמשתוללת בחוץ, תוצאה של שחרור הפקק עם חזרתם לפעילות של אולמות הקולנוע המסחריים ברחבי ישראל. אבל אם מסתכלים על השנה הקאלנדרית, ובוחנים את הדרך בה 2021 הקולנועית נולדה, "הדברים הקטנים" היה הספתח.

אתעכב רגע על נסיונו להשתלב בעונת הפרסים, כי זה דווקא מעניין (כלומר, אותי. מקווה שתזרמו). אז אמנם "הדברים הקטנים" קיבל מקלחת צוננת מהביקורות כשיצא – אם בצדק או לא נדבר עוד רגע – אבל התזמון שלו היה מצוין, בדיוק עם התחממות העונה היוקרתית, ותחילת ההצבעות לפרסים השונים. וכך בתחילת פברואר, "הדברים הקטנים" הופיע לראשונה כחלק מהחגיגה כשג'ארד לטו קיבל מועמדות לשחקן משנה בטקס פרסי גלובוס הזהב.
התגובה של המסקרים והכתבים למועמדות השתלבה היטב בבוז הכללי לאותו מוסד מחופף שנקרא גלובוס הזהב. באמת שאיש לא התייחס לזה ברצינות. אבל בזמן שכולנו צחקנו על תא העיתונאים הזרים, קרה משהו שסתם לכולם את הפה: לטו צץ שוב, הפעם ברשימת מועמדי איגוד השחקנים, וזו כבר ליגה אחרת לגמרי.

כל מי שעוקב ויודע איך עונה מתנהלת הבין שהנוכחות של לטו קשורה אך ורק לתזמון. הסרט היה טרי בדיוק כשטופסי ההצבעה נשלחו, וחלק משמעותי מהסרטים טרם נחשף במספרים גדולים (נגיד "יהודה איש קריות והמשיח השחור" שצבר שתי מועמדויות לשחקני המשנה באוסקר). הנוכחות של לטו, היה קל להמר, היא תוצר של ואקום. ואכן, שם זה התחיל ושם זה הסתיים. אלו שתי הפעמים היחידות שבה הופיע "הדברים הקטנים" בכל העונה. המהלך הזה של לטו והאוסקר זהה כמעט בדיוק לתהליך שעבר הסרט מול הקהל – זה התחיל בהבטחה שאותה רדפו סקרנות, בוז, הפתעה, ואז היעלמות מוחלטת כאילו לא היה קיים מעולם. כל זה על פני בסך הכל חודש וחצי.
וזה רק בענייני קונטקסט. יש גם סרט לדבר עליו.

"הדברים הקטנים" הוא סרטו של ג'ון לי הנקוק, במאי שיש לי מערכת יחסים מאוד מפותלת אתו. מכיוון שהטקסט הזה גם ככה ארוך באופן מרתיע, לא אפרט על כך שוב, אלא אפנה אתכם, ברשותכם, לסקירה הקודמת שלי על אחד מסרטיו – "הרודפים" מנטפליקס. מה שנשתנה הלילה הזה הוא שבניגוד לשלושת סרטיו האחרונים ("הרודפים", "המייסד" ו"להציל את מר בנקס"), הפעם הנקוק חתום גם על התסריט.
אני רוצה לכתוב שזו הפעם הראשונה שהנקוק עוסק בז'אנר המתח, אבל התהליך שעבר הסרט הזה כל כך מפותל שמאוד קשה לדעת היכן למקם אותו ביחס לפילמוגרפיה של היוצר האמריקאי בן ה-64.
זה מתחיל בשנות התשעים, תקופה קסומה שאופיינה במתקפה חסרת תקדים של סרטי רוצחים סדרתיים, שהציתו את דמיונם של צופי הקולנוע והטלוויזיה ברחבי העולם. המפץ הגדול היה כמובן "שתיקת הכבשים", בזמן שעל המסך הקטן "טווין פיקס" עיצבה מחדש את המסתורין בנראטיב הפופולרי. נקודת השיא הנוספת הייתה "שבעה חטאים", אבל לפני, בזמן ואחרי הם לא הפסיקו להגיע. בין אם ניסיונות יוצאי דופן כמו "ימים משונים", "רוצחים מלידה", "אינסטינקט בסיסי", "אמא סדרתית", "התחתנתי עם רוצחת סדרתית" ו"מלכודת אש", או מיני חיקויים מוצלחים יותר או פחות ביניהם "קליפורניה", "קופיקאט", "ללא מסתור", "חתום בנשיקה", ו"בחסות העלטה". אפילו וודי אלן התיישר עם הטרנד בסרטיו "צללים וערפל" ו"רציחות במנהטן".
הרוצחים הסדרתיים הפכו לסימני דולר אצל האולפנים, וג'ון לי הנקוק, אז תסריטאי מתחיל שאומץ על ידי קלינט איסטווד ("עולם מושלם", "חצות בגן הטוב והרע") כנראה רצה לרכוב על זה גם. עם שיא הפופולריות של תת הז'אנר המותחני הוא כתב תסריט על שני בלשים, אחד ותיק עם טראומה, אחד צעיר עם משפחה חדשה, שהופכים אובססיביים למצוד אחר רוצח מסתורי, כאשר החשוד העיקרי נדמה שמשחק איתם משחקי חתול ועכבר.
לסרט הזה לא קראו "שבעה חטאים", למרות שאני בטוח שחלק מכם התבלבל, אלא "הדברים הקטנים", ועל אף שהוצע לכמה במאים, הפרויקט לא יצא לפועל.

לא לגמרי הבנתי מדוע חשב הנקוק שזה זמן טוב לאוורר את התסריט ששכב במגירה שלושים שנה, אבל וורנר שמו 50 מיליון דולר, שזה המון כסף בהתחשב בכך שבמדובר בסיפור שאיננו מבוסס חומר קיים או מותג שהוכיח את עצמו, והוא כולו דרמת מתח אפלה לקהל בוגר. כנראה בנו על הקאסט שיעזור להביא צופים. אולי בגלל זה בין כל שלושת השחקנים הראשיים של הסרט יש ארבעה פרסי אוסקר.
את תפקיד החוקר המבוגר מגלם השחקן המפורסם בעולם, או לפחות בחמישייה הראשונה, דנזל וושינגטון; הבלש הצעיר הוא רמי מאליק ("רפסודיה בוהמית", "מר רובוט"); ואת אותו חשוד מעורר רתיעה לקח על עצמו בזרועות פתוחות ג'ארד לטו ("מועדון הלקוחות של דאלאס") שכבר הוזכר מקודם.
גם הצוות הטכני-אומנותי של הסרט מורכב מהמשובחים שבאנשי הוליווד: על המוזיקה תומס ניומן ("1917", "חומות של תקווה"), על המצלמה ג'ון שוורצמן ("הפריצה לאלקטרז", "עולם היורה"), והעורך הוא רוברט פרייזן ("סינקדוכה ניו יורק", "אני חושבת לגמור עם זה").

עם שחרורו למסכים הקטנים והגדולים, נחבט "הדברים הקטנים" מכל כיוון. הדעה הרווחת הייתה שלא רק שהסרט מתרחש בשנות התשעים, זה מרגיש שהוא שם נעשה שם, ארכאי, צפוי, לא מחדש דבר, והליהוק של רמי מאליק קיבל יחס של מינימום פשע נגד האנושות. אפילו אני, כאדם שלעולם לא יחמיץ סרט של ג'ון לי הנקוק לא משנה מה יהיה המחיר, וכמישהו שבניינטיז צרך באובססיביות כל דבר שקשור לרוצחים סדרתיים, חשבתי פעמיים האם באמת להשקיע בסרט הזה זמן.
בסופו של דבר, כפי ששמתם לב, עשיתי את זה. באפס ציפיות הגעתי אל "הדברים הקטנים", ולמשך כמעט שני שליש ממנו בעיקר חשבתי כמה המבקרים היו צמאי דם ללא סיבה. איזו השתלחות חסרת פשר, במיוחד בסרט שנדמה כי הוא יודע את המקורות שלו, ואפילו חוגג אותם.

כבר על ההתחלה "הדברים הקטנים" העניק לי את כל מה שחשבתי שייתן, ודי בקלות התחבב עלי. היה בו צילום מרשים ותאורה צבעונית-אפלולית, הפקה ראויה, אווירה עירונית מבשרת רעות, גברים במשבר, חקירת רצח, וקצת גופות מבותרות פה ושם. אפילו לא הבנתי מה ההתנפלות הזו על מאליק. אמנם גם אני עדיין מתעורר בצווחות באמצע הלילה כשאני נזכר ב"רפסודיה בוהמית", אבל לא אשמתו שהוא לקח את האוסקר מברדלי קופר. אפשר להרפות ממנו קצת.
ובכל זאת, זה לא שהכל היה מושלם. כמובן שלא. כמה מהסצנות של דנזל וושינגטון היו כתובות באופן כל כך מביך שזה גבל בצמרמורת, הנראטיב היה מקושקש לחלוטין, ג'ארד לטו נראה שנהנה קצת יותר מדי מהתפקיד של איש שמעולם לא התקלח, לנסות לעקוב אחרי החקירה הזו התברר כמשימה מאוד מאתגרת, ודי בהתחלה אפשר לשחרר כל תקווה לאמינות פרוצדורלית או דמויות עם עומק. לי, בכל הכנות, זה לא הפריע. כנראה כי לא נתתי לאריזה הנוצצת להשכיח ממני שמדובר בספר טיסה.
וכל זה היה נכון – עד למערכה האחרונה של הסרט.

כמובן שלא אכנס פה לפרטי העלילה או אנדב איזשהו ספויילר, אבל מכיוון אני לא יכול להתייחס ל"הדברים הקטנים" בלי ההתרסקות הקולוסאלית שלו בחלקיו האחרונים, ארקוד סביב זה. קראו ללא חשש, בהתחייבות.

שני דברים פשוט פוררו את הסרט הזה, והוכיחו שאף אחד לא חשב עליו לעומק. הראשון הוא חשיפת הטראומה של דיקון, אותו מגלם וושינגטון, זו שגדעה את הקריירה המבטיחה שלו. הפלאשבק המסבירני פשוט מופיע פתאום, לקראת שיא הסרט, מבלי שום סיבה אחרת מלבד שככה התסריט אמר. הסיקוונס הזה יכל להופיע גם בהתחלה וגם באמצע, אבל התסריט מתייחס אליו כטוויסט למרות שהוא חלק משמעותי מהפסיכולוגיה של הגיבור, וממש לא עובד כאלמנט מתח שצריך להיחשף באופן אסטרטגי. ואגב, זה גם לא איזה קונספט מקורי במיוחד. בואו נגיד שזה בדיוק מה שקרה בסרט נורבגי מסוף שנות התשעים, וברימייק האמריקאי שעשו לו כמה שנים לאחר מכן. אבל זה עוד בקטנה.

אז הנה הסטינג של המערכה האחרונה (שוב, נשבע, אין ספויילרים. זה בטריילר): בלש צעיר ולבן, בלש מבוגר ושחור, ואיש מהסוג שלא הייתם רוצים לשבת לידו באוטובוס טוען שהוא יודע איפה נמצאת גופה – ומוביל אותם במכונית למישור מדברי שומם. פה אעצור, אבל ההקבלות ממשיכות וממשיכות.
עכשיו תראו, זה לא שאני אומר שכל מי שראה את "הדברים הקטנים" ראה לפני זה את "שבעה חטאים". עברו המון שנים מאז המאסטרפיס המוחלט של פינצ'ר. וכן, מותר לסרטים לעשות הומאז', לקחת השראה, להישען, להסתמך, מה שתרצו. זה ששני סרטי החקירת-רוצח-סדרתי האלו שנכתבו באותה בדיוק תקופה מגיעים בדיוק לאותו מקום, זה משהו שאני יכול לחיות אתו.
אבל עם כל הרצון הטוב, אני לא באמת יכול להתעלם. ואז מגיעות ההשוואות. וכשזה קורה, מאוד קשה לברוח מכך שהסיום של "הדברים הקטנים" הוא אחד המלאכותיים, הלא ברורים, השמאלצים והמונחי-אונה-אחת שראיתי. אם עד אותו הרגע יכולתי לשים את נחיתות התסריט בצד וליהנות מהמותחן מנה-חמה הזה, פה זה כבר היה יותר מדי, כי לפתע הסרט החדש התחיל כל הזמן לצעוק עלי "וואי, זוכר כמה 'שבעה חטאים' היה מעולה?" כאילו ככה ישכיחו ממני את כל חוסר הסבירות של "הדברים הקטנים".

ואיפה זה כואב – כי עד כה תמיד אמרתי על ג'ון לי הנקוק שהקולנוע שלו כל כך יעיל ומיומן, שהוא מצליח להשכיח ממני עד כמה הסרטים שלו שטוחים ובעלי תפיסת עולם שמנוגדת לחלוטין לשלי. ולא רק זה, גם קל לסלוח לו כי אני כולי השתאות מול סטורי-טלרים טובים. הנקוק הוא ללא ספק אחד מהמצטיינים שבהם. אבל הפעם זה לא הצליח. הנקוק הבמאי לא הצליח להציל את הנקוק התסריטאי.
"הדברים הקטנים" יכל להיות מותחן לא מזיק שעובר אחלה בצפיית שעת לילה מאוחרת, אבל הוא כנראה ייזכר רק כשלייה של סרט שנולד 26 שנה לפניו.