• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״סוס מנצח״ עם טוני קולט
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט
  • בעקבות ״קנדימן״ המחודש: חזרה לגרסת 1992
  • ״לא לנשום 2״, סקירה
  • ״מסע בזיכרון״, סקירה
  • קנדימן
  • אימת החודש - אוגוסט 2021: צמדים וצרפתים

״ברנשטיין: הפרטיזן האחרון״, סקירה

10 באפריל 2021 מאת עופר ליברגל

סרטם של הבמאי רומן שומונוב והתסריטאי סימון שכטר, "ברנשטיין: הפרטיזן האחרון", הוקרן בבכורה בערב יום השואה בתאגיד השידור כאן והוא זמין כעת לצפייה באתר התאגיד. מדובר בדוקו-דרמה העוסקת בחיי לאוניד ברנשטיין, לוחם ומפקד ביחידת פרטיזנים באוקראינה, פולין וסלובקיה במהלך מלחמת העולם השנייה. סיפור ההישרדות והתרומה של ברנשטיין כה סבוך עד כי דומה כי חלקים ממנו נותרו מחוץ לסרט, המשלב בין קטעים תיעודיים של ראיון עם ברנשטיין בשנות חייו האחרונות (הוא נפטר בשנת 2019 בקרית אתא), לבין קטעים הדרמטיים המשחזרים את החוויות שלו במלחמה. החל מקרב בו נפצע קשה ועד לשלבים בהם היה צריך לקבל החלטות מפתח לגבי גורל המלחמה ומבצעים צבאיים לשחרור מחנות.

שילוב בין שיחה עם אדם אמתי לבין שחקן המגלם גרסה צעירה בהרבה של אותה דמות אינו חדש בקולנוע. אבל לעתים זה יכול להרגיש צורם או רגיש. שומונוב ושכטר משחקים על הצרימה הזו וכמה רגעים בהם היוצרים לוקחים סיכון עם אופי השילוב בין החומרים הם הרגעים החזקים ביותר בסרט. זה גם מפני שהם מבצעים הקבלה שלכאורה אינה במקום: בין פציעה בקרב בגיל צעיר לכאב במקום דומה בתור קשיש, בין נכונות למות למען המטרה לבין מוות באלמוניות ובדידות יחסית, בשיבה טובה.

השילוב בין רכות וקשיחות שניכרת בברנשטיין הן כדמות בקטעים הדרמטיים (בהם הוא מגולם בידי השחקן ירוסלב קוצ׳רנקו) והן כאדם מבוגר אך צלול במחשבתו, עוברת כחוש מקשר ומרגש שמתרומם מעל להשוואה, ומראה כיצד הזיכרון עיצב את האדם ונותר עמו לאורך שנים. השילוב הזה בין הרכות והקשיחות גם הופך את הסרט לא רק להצדעה לגיבור היצירה, אלא להצדעה לכל דור הלוחמים הפרטיזנים שגבורתם עודנה ידועה כסמל, אבל ייתכן שהם עצמם קצת נשכחו בישראל, בתור בני אדם שכל אחד מהם הוא בעל אישיות ייחודית. בני אדם שנדרשו לרגעים של הכרעות בהם אין ממש בחירה נכונה.

אף כי הקטעים המשחוזרים תופסים את רוב זמן המסך, הקטעים התיעודיים, הפשוטים לכאורה, הרשימו אותי יותר. שומונוב מצלם את ברנשטיין על רקע שחור, המדמה ראיון מקצועי בסביבה מופשטת לצורך התמקדות רק בעבר, אך הוא גם מצלם אותו בלי אותו הרקע, באופן שחושף את הדירה הצנועה בה הוא חי ואת קשיי התנועה שלו בגיל מבוגר. כך שלמעשה, גם השיחות עם ברנשטיין האמיתי מחולקות לשני מוקדים שונים. אף כי העבר תמיד נוכח בהווה ולהיפך, קיים משחק עם תשומת הלב של הקהל לגבי המוקד של כל סצנה ושיחה. הסרט לא כולל רק את ברנשטיין מדבר, אלא גם רגע בו המטפלת שלו מקריאה לו קטע מספר שהוא כתב. גם הסצנה הראשונה בה נראה ברנשטיין המבוגר, נפתחת בהכנות לראיון לקראת אותו רקע מקצועי. כולל איפור והלבשה לצורך הצילום וקושי במיקום מכשיר השמיעה. הפתיחה חושפת את האמצעים הקולנועיים וגם את המצב השברירי אך עדיין מרשים ונחוש של המרואיין.

יש לציין כי הסרט רוב הזמן נוקט בקו המהלל את ברנשטיין, ומדובר בגיבור שראוי לשבח, אבל בכמה מקומות הוא גם מראה החלטות קשות שלקח. החלטות שעלולות לעורר חוסר נחת עד חוסר הסכמה בקרב חלק מן הצופים, בין אם בתחום החמקמק של מוסר בזמן מלחמה ובין אם מבחינת העימות בין המטרה הסופית של הניצחון אל מול הצלה של הפרט, או נקמה. הדבר מתבצע בעיקר בקטעים המשוחזרים, שברובם מורגש מדי מחסור בתקציב.

כבר מפתיחת הסרט ניצבת סצנת קרב קשה מכל בחינה, ושוטים מרובי ניצבים מופיעים פעמים רבות. לא מדובר בסרט מלחמה מרהיב, אבל כן בסרט יעיל אשר מודע למורשת של הז'אנר בכלל ולמורשת של סרטי המלחמה הסובייטיים בפרט. ההצלחה של הסרט בתחום זה אינה דבר מובן מאליו והיא מבוססת לא רק על הדרך בה מצולמים הקרבות ובה נעשה שימוש בפסקול על מנת להעצים את החוויה, אלא גם על המשחק של קוצ'רנקו ושאר השחקנים האוקריאנים.

התסריט של שכטר גם כולל פרגמנטים מוצלחים של שיחות בין דמויות, הנוגעים גם לקשיי המלחמה וגם לרצון להכיר את הזולת. כך נוצרת חוויה של חברות בתנאים הקשים של חיים ביער, בלי אספקה סדירה של מזון ותוך לחימה מול אויב מצויד יותר. אולם, למרות שרגעים אלו מוצלחים, השזירה שלהם לכדי סיפור שלם מעט לוקה בחסר. זאת בשל המבנה הפרגמנטרי של התסריט, שלא רק נע בין העבר להווה אלא גם נע מהר דרך שלבים שונים במלחמה. ברנשטיין היה מעורב בשורה ארוכה של אירועים דרמטיים שחלקם כלל לא נכנסו לסרט, או נכנסו רק ברמיזות.

בסופו של דבר, למרות שיש דמויות משנה חוזרות, חלקן אף ניצבות בפני החלטות קשות משל עצמן, הסרט נותר עם דמות חזקה בודדת. הדבר מספיק על מנת לעורר השראה ותגובה רגשית חזקה לכלל היצירה, אבל אולי לא מספיק על מנת למצות את הדיון בשאלות האתיות והפילוסופיות על השפעת מצב מתמשך של לחימה עבור מטרה צודקת על האדם.

פרט ללחימה, הסרט דן גם בשאלת הזהות והסתרת הזהות. רוב המלחמה, ברנשטיין הזדהה מול יתר הפרטיזנים בשם בדוי על מנת שלא לחשוף את היותו יהודי בסביבה אשר גם בה יש אנטישמיות. הזהות היהודית צצה בסרט מספר פעמים, אך לרוב בתור רובד כמעט סמוי. הגיבור לא מתבייש בו, אבל גם לא משמתש בו כשיקול עיקרי או כדבר המגדיר אותו. זה נכון עד לרגע המפתח המוצג בסרט כסוג של שינוי מכמה בחינות.

באורח דומה, היותו של ברנשטיין לוחם מעוטר הפך להיות סוג של זהות סודית בימיו האחרונים בתור אדם מתפקד בחברה, הנושא עימו זיכרונות שלא רבים אחרים נושאים, בטח בתקופה בה נותרו פרטיזנים בודדים. אף כי סביר שהכותרת המכריזה עליו כאחרון מסוגו יכולה להיות מוטעית (שכן היו פרטיזנים בכל רחבי אירופה וייתכן שעוד כמה הגיעו לגיל מופלג), יש בה משהו נכון לאדם הפרטי. זה שנותר לחיות שנים רבות אחרי ימים רצופים בהם היה מוכן למות, להרוג, ולשלוח אחרים למות למען המטרה. לזכות הסרט, גם בקטעים המראים את ברנשטיין בזקנתו, הוא לא נראה נואש, אבוד או קורבן של דבר מה.

תגובות

  1. the dibuk הגיב:

    רוד שטייגר קיבל אוסקר על כחום הלילה
    ולא על המשכונאי.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.