״מוקסי״, סקירת נטפליקס

כשאת תופסת את עצמך בהלקאה עצמית על כך שאת לא מתלהבת מסרט כמו שאת אמורה, זו אכזבה מהולה בתמיהה. כי לפעמים ההבנה שאת לא נסחפת איתו מגיעה בהדרגה ובאופן חמקמק. היא לא מתרחשת מיד. וקשה במיוחד לשים עליה את האצבע אם חומרי הגלם שאמורים לאותת לך שהנה, זה סרט בשבילך – ולא רק בשבילך אלא בשביל כולן, בשביל דור העתיד ובשביל כולם – נמצאים וצועקים עלייך לאהוב אותו. "מוקסי" (Moxie), שכתבו תמרה צ'סטנה ודילן מייר על פי רומן מאת ג'ניפר מת'יו וביימה איימי פולר, כולל פס קול של תנועת ריוט גירל, להקות וזמרות פאנק שחיברו בין נערות ונשים ושרו ודיברו ויצרו פאנזינים על פמיניזם בשנות ה-90. אני מציינת את זה כי התנועה היא המוטיב החוזר בסרט הנטפליקס הזה, ואמורה להיות גם המרכיב שמייצר חיבור בין דורי בין האמא, ליסה (פולר), לבתה ויויאן (הדלי רובינסון). כשהבת נזכרת שאמא שלה אמרה לה להחזיק את הראש שלה למעלה, כמו בשיר שהיא אוהבת, היא מגלה מחדש את המוזיקה המהפכנית שאמא שלה כל כך אוהבת, ומתחילה מהפכה פמיניסטית משלה.

מדובר בסרט שכל כולו כוונות טובות, שזורות בשאיפה, אולי, שככה הילדות והילדים שלנו יבינו את הרעיונות שנרצה להנחיל להם. השירים והמסרים על נערות בחזית ומרד בפטריארכיה המדכאת באים לידי ביטוי בשימוש בפלטפורמות עבר שקיבלו עם השנים ניחוח נוסטלגי וערכי מחודש: קלטת בתוך ווקמן, פאנזינים שגוזרות ומרכיבות מנייר ומפזרות בעילום שם בתאי שירותים כדי להפיץ מסרים חתרניים. הבת שחיה בעולמנו אנו, זה שבו יש דירוגים אונליין שמתפרסמים במיידי לכל השכבה על למי יש את הבלקון (המחשוף והשדיים) הכי מרשימים, מי הכי שווה ז**ן ועוד כתרים מעליבים יותר ופחות, מחפצנים יותר ופחות, רואה את האור באמצעות שימוש בשיטת הפצה מן העבר ובגיבורות תרבות מן העבר. הסרט שואף להציג סינרגיה נהדרת בין אמצעי הייצור העצמאי מנייר, שמתגלגל והופך לתנועה דיגיטלית וצובר כוח עם עמוד באינסטגרם ותגיות שהופכות ויראליות, באופן יחסי, בין הנערות בתיכון. זה אמור להיות הלב הפועם של הסרט.

אנרגיות מהפכניות מהעבר הן הרוח מתחת לכנפי המרד של ויויאן, תיכוניסטית שעד כה לא חשבה יותר מדי על מאזן הכוחות בבית הספר שלה. או בקיצור, על זה שראש קבוצת הפוטבול, מיטשל (פטריק שוורצנגר, הבן של מושל קליפורניה לשעבר ושל מריה שרייבר, שכבר גילם טיפוס מפוקפק ומקסים אחר בסרט האימה "דניאל לא אמיתי"), מוביל מהלכים דוחים של גבריות רעילה מגיל צעיר. אלו רק הולכים ומחמירים ברגע שלוסי (אליסיה פסקואל פנייה) התלמידה החדשה מעזה לומר לו משהו על ההתנהגות שלו.

לוסי מעזה להתווכח איתו על כך שאפשר להציע ולקרוא עוד ספרים חוץ מ"גטסבי הגדול" בשיעורי ספרות, אולי משהו שלא "נכתב על ידי גבר לבן עשיר על גבר לבן עשיר, אלא לתת במה לסיפורים על הגירה של אפרו-אמריקאים, של סופרות", כאלה מן ססמאות. כולן נכונות וטובות, ויכול להיות שנערות בתיכון אכן לפעמים מדברות בסלוגנים. מיטשל מתלונן מולה שמדובר בקלסיקה. יפה, אגב, שהג'וֹק הטיפוסי מביע עניין גם בספרות. מלך השכבה שמתואר בגדול כמו מלך העולם בתיכון שלו, מתרשם מכך שהיא העזה לדבר נגדו ומנסה לפלרטט איתה. כשהיא לא מתרשמת הוא כבר הופך לא נעים ואגרסיבי. הגרסה האמריקאית לגברים רנדומליים ברחוב שקוראים לך "בואי בואי" וברגע שאת מסרבת מתהפכים עלייך בזעקות "לכי לכי מי ייגע בך יא מכוערת".

מרגע זה, מיטשל מתבריין על לוסי, משהו שהיא מצליחה להתמודד איתו ושנשאר בקווים אפורים, לפחות אם תשאלו את המנהלת של בית הספר (מרשה גיי הארדן). אבל לוסי, מלאת אומץ וגבורה והיכולת לפתוח את הפה ולדבר גם נגד מיטשל ישירות וגם להתווכח עם המנהלת שרואה בו עילוי שעדיף לא לגעת בו כדי לא לייצר רושם שיש משהו או מישהו בעייתי בבית הספר, היא לא הגיבורה של הסרט שלנו. לא לא. זו ויויאן, הנערה הלבנה. אל דאגה, יש גם התייחסות לפריבילגיה שקשורה לצבע עור ומוצא בהמשך. "מוקסי" מסמן וי על כל מה שצריך. ויויאן רואה את ליסה מגיבה בחוסר סבלנות לבריונות והטרדות, ומבינה שיותר מדי זמן היא קיבלה בשקט מפנים דיכוי את האופן שבו חלק מהנערים בבית הספר מתייחסים לנערות.

ייאמר לזכות הסרט שלאורך רובו דווקא העיסוק בסיטואציות יומיומיות שנבנות והופכות לסביבה שנערות לומדות להתנהל בה תחת מבט גברי, משהו שנראה בקטנה, דברים שלא אמורות לעשות מהם עניין, הוא שבונה את המודעות של הדמויות בו באופן משכנע ואמין. הן נחשפות להערות על גודל מחשוף ורמיזות מיניות לא מכבדות. ישנו נער שבאופן קבוע מתיישב על נערות שנראות טוב בלי לשאול. ניכר היעדר כבוד כללי למרחב אישי. אלה דברים שסיכוי טוב שהרבה מאיתנו חוו בתיכון מצד זה או אחר, ושעם התקדמות העלילה בסרט הנערות לומדות לראות אותם כלא מקובלים, וכחלק ממנגנון שמדכא אותן וגורם להן להרגיש לא טוב עם עצמן, להיות מודעות תמידית למה שהן אומרות ולובשות ולהקטין את עצמן.

אנחנו נצמדים להתפתחות של ויויאן כדמות, שמרגע שהתחילה לשים לב להתנהלויות העקומות הנ"ל לא מסוגלת שלא לראות אותן יותר. העיניים שלה נפקחו והיא מחליטה לפעול. היא מפחדת באופן מובן לצאת בקול נגד מיטשל ואוהדיו, ונגד ההנהלה. בפרץ השראה, כשהיא מאזינה למוזיקה שאמא שלה אוהבת, היא מייצרת פאנזין. כמו פעם. ומכאן היא מתחילה תנועת שרשרת שמאחדת חלק מהנערות בבית הספר ומעודדות אותן לפצות פה ולמחות. במקביל לאחוות הנערות החדשה שנוצרת, עולה מתח בינה לבין חברת הילדות שלה, קלאודיה (לורן טסאי), שמגיעה מבית שמרני יותר ומייצגת את מי שמפחדת שהשינוי יפגע בה לפני שהוא ייצר מגמה חיובית. יש ייצוג מגוון בין דמויות המשנה שמגיעות ממוצא שונה, עם מבני גוף שונים ומצבי כשירות פיזית שונים. ויש אפילו נער אחד שמתנהל כמו שצריך, בן ברית לפי הספר. וכל זה טוב ויפה ונכון, אבל משהו בבנייה של העלילה ושל הדמויות מקשה לקרוא אותן כמשהו מעבר לעלון חינוך.

לקח לי קצת זמן לשים את האצבע למה הסרט נחווה כמלאכותי, לעומת סרטים כמו "כיתה ח'", "חורשות את הלילה" ו-"Spontaneous". האחרון אולי לא מדבר באופן ישיר על מסרים פמיניסטיים, אבל האופן שבו הוא נותן קול לדמות הראשית שלו ובונה את מערכות היחסים שלה עם נערים ונערות אחרים, אפילו ברמת הסצנה הקטנה שבה מציגים את קבוצת הפוטבול בבית הספר שלה והיחס שלהם לנער שיצא מהארון, משכנע ובונה ייצוגים ספציפיים ומעוררי הזדהות פי כמה של בני ובנות נוער. ואם "חורשות את הלילה" מציג תמונת מצב קצת חלומית מדי של בני נוער והאופן בו הם מתייחסים אלו לאלו, הדמויות הראשיות בו, הקשר ביניהן ובחירת המילים שלהן היא הכל פרט לגנרית. הן נערות שמתחשק לבלות איתן זמן, כי הן מצחיקות, כי יש להן מאפיינים וקווי אופי.

לעומת זאת, ויויאן יש את ג'קט הפאנק של אמא שלה וכוונות טובות, וזהו בערך. שום דבר לא באמת הולך רחוק בסרט מבחינת הסיכונים שהיא חושבת שהיא לוקחת, שום קונפליקט לא מתפוצץ באופן מעורר חשש באמת. היא דמות של נערה שאומרת דברים נכונים, אבל חסרי אפיון ספציפי שממנו נכיר אותה באמת. והדמות של אמא שלה, לצערי, יושבת פחות או יותר על אותם פגמים. אנחנו מקבלים יחסי אמא ובת טיפוסיים קלילים בדיוק במידה עם עקיצות קטנות ומשבר קטן, וחבר חדש (קלארק גרג, שנחמד לראות מחוץ לתפקיד ב"סוכני ש.י.ל.ד") שמערער את הסדר הקיים, אבל רק קצת. היה מסקרן לדעת מה קרה לרוח המהפכנית של ליסה מעבר להסבר קצרצר על כך שהיו לחבורה שלה המון רעיונות והן עשו מלא טעויות. כניסה קצת יותר לעומק של יחסים או הבדלים בין אז לעכשיו, בין אמא לבת, היה עושה פלאים לאמינות של תשדיר החינוך.

כדי לחתום את הטיעון, אחזור למוזיקה. זה מעולה להביא לחזית את הרכבי הריוט גירל שהמסרים שלהן והמפגשים של נשים צעירות שהן יזמו ועודדו ברחבי ארצות הברית רלוונטיים גם היום. אבל ברגע שממסגרים את המוזיקה בסרט רק לזו שליסה הייתה שומעת, בלי לתת לנו שום ייצוג של מוזיקה עכשווית של יוצרות שמביאות מסרים דומים או פמיניזם משלהן, יש כאן פספוס הזדמנות. ואני לא מאמינה שאני אכתוב מילה טובה על "הכישוף: הדור הבא" אבל בתוך סצנת מסיבה מטופשת בסרט ההוא יש רגע בו הנער שנמצא תחת השפעת המכשפות הצעירות והשטחיות מתלהב משיר של פרינסס נוקיה בגלל המסרים שלו. ואם לקחת דוגמה יותר מיינסטרים, באלבום השני של דואה ליפה יש שיר בשם "Boys Will Be Boys" שמעביר מסר מאוד מדויק על הנושא שבו עוסק הסרט הזה.

אני מתעקשת על זה ומתקטננת לכאורה כי היעדר ההקשר המוזיקלי העכשווי בסרט שעוסק בהתעוררות של נוער דרך מוזיקה מהעבר משאיר בו חור. החיבור בין הפאנזין הפיזי להאשטג הדיגיטלי נשאר מלאכותי ולא משכנע כשחסרים טעמים ומרכיבים נוספים שידייקו את האופן שבו הדמויות פועלות. המוזיקה של ״ביקיני קיל״ נשארת משהו שאמא כלשהי שמעה פעם, ושהיא מפנטזת שהבת שלה תשמע ותפנים. זה רעיון נחמד, אבל הוא לא מתממש כאן באופן משכנע, כי נערות ונערים היום לא חיים בוואקום תרבותי. כך נוצר רושם שמי שכתבו את הסרט לא באמת בדקו איך בנות ובני נוער פועלים, מדברים ומה הם אוהבים, אלא רק שיערו על סמך מה שהן כבר מכירות, וכתבו ניחושים מושכלים שיתאימו למסרים שרצו להעביר.

לצערי, לא כל המרכיבים של סרט טוב באמת נמצאים ב"מוקסי". הוא יכול לעבוד בתור סרט שאפשר להראות למי שנמצאות ונמצאים בגיל החטיבה, כי הוא פשטני אבל המסרים שלו ברורים. אך יכול להיות שגם שם הוא יתקבל בצקצוק וגלגול עיניים על היומרה להבין את הנוער. רעיון יפה, חבל שהוא בא על חשבון הדמויות והסיפור.