השנה היא שוב 1969 והפעם המהפכה תשודר: ״Judas and the Black Messiah״

זה כבר לא סרט אחד או שניים, זה ממש טרנד: הוליווד חוזרת אל שנות ה-60 בכלל וסוף העשור המכונן ההוא בתרבות האמריקאית בפרט. בפסטיבל סאנדנס לבדו, שעל החוויות שלי ממנו דיווחתי בשבועיים האחרונים (בארבעה פוסטים לפי נושאים), ראיתי כמה וכמה. למשל, ״Summer of Soul״ שחזר אל קיץ 69׳, כמאמר השיר של בריאן אדמס, כדי לספר על פסטיבל המוזיקה הלא מספיק מפורסם שכונה ״וודסטוק השחור״. לדוגמה ״Street Gang״ שסיפר מחדש את סיפור הקמתה והפקתה של תוכנית הילדים פורצת הדרך ״רחוב סומסום״. המשותף לשני הסרטים הללו, מלבד היותם דוקומנטריים ומצויינים בעיניי, הוא ההתמקדות לא בהכרח באירועים שנחשבים למכוננים ביותר באותה שנה, אלא הפניית זרקור לסוג אחר של מהפכות שהתקיימו. אבל על הסרט הכי מובהק של שראיתי בסאנדנס והחייה את 1969 על המסך טרם כתבתי, ואולי זה הזמן.

בטח שמעתם את השם ״Judas and the Black Messiah״ במהלך עונת הפרסים הנוכחית. בדיווחים על מצב המירוץ לאוסקר, אור קורא לו ״ג׳ודאס והמשיח השחור״, שם שאני נוטה לאמץ. בעיקר כי ״יהודה איש קריות והמשיח השחור״ נשמע פחות כמו שם של סרט ויותר כמו אלבום קונספט. ראיתי את הסרט במסגרת בכורתו העולמית באותו פסטיבל סאנדנס שננעל בתחילת פברואר, שהוא גם חודש ההיסטוריה השחורה בארה״ב. לפני שבוע וחצי הגיע הסרט אל שירות HBO MAX כחלק מהקטלוג ההיברידי שהוכרז עליו בסוף השנה – בכורות מתוקשרות בבתי הקולנוע (אלה שפתוחים) במקביל לסטרימינג למשך חודש הבכורה. ההכרזה ההיא די מחקה את ישראל מרשימת המדינות שמעניינות את קברניטי תשלובת מקס (אולפני וורנר ו-HBO), בין אם בכוונה או לא. לכן, אני בטוח שהם לא יתנגדו לסקירה על הסרט הזה למרות שהוא עוד לא זמין לצופה הישראלי, מה גם שבגלל הנושא אני בכלל לא בטוח שהיינו רואים אותו בארץ בכל מקרה.

הסרט חוזר אל מאורעות סוף שנות ה-60 בשיקגו, ספציפית בסניף הפנתרים השחורים בהנהגת פרד המפטון. מככבים בו דניאל קאלויה כהמפטון ולאקית׳ סטנפילד בתור אותו בוגד מן הכותרת. יחד עם נוכחותו של ליל ריי האורי בתפקיד קטן, יש כאן איחוד לא רשמי של ״תברח״. אבל סרטו של שאקה קינג, אולי הבמאי עם השם הכי מגניב בקולנוע האמריקאי נכון לכרגע, אינו משל חברתי בסגנון ג׳ורדן פיל כי אם דרמת פשע מתלקחת ומעוגנת במציאות. המונח ״סרט פיצוץ״ מתאים לו מאוד, מכמה סיבות: העוצמה של הופעות המשחק, הסחף הקולנועי שמייצר הבימוי, הטיפול הלא עדין כלל בנושאים הנפיצים, והרלוונטיות המחודשת של סיפור אמיתי מלפני חצי מאה לזמננו אנו. אפילו כמויות האמל״ח על המסך תורמות לתחושה של סרט דינמיט.

בזכות הנ״ל, מזמן לא נהניתי ככה מחווית הצפייה בסרט הוליוודי, או הופתעתי יחסית מרמת הרדיקליות של התכנים והדעות המובעים בו. כל זאת בזמן שהשפה הקולנועית לא מנסה לשבור יותר מדי מוסכמות ומצליחה לסחוף פנימה. אחרי דקות ספורות שאלתי את עצמי מי הצלם, ואז מיד הופיע על המסך שמו של שון בוביט, הדי-קבוע של סטיב מקווין, שעושה כאן עבודה משובחת. קינג, שגם חתום על התסריט יחד עם וויל ברסון, פועל מזה שנים בשולי התעשייה. זה סרטו השני באורך מלא אחרי ״Newlyweeds״ מ-2013, אבל לזכותו לפחות עשר עבודות בימוי/כתיבה, ביניהם פרקים ב״סדר אותי״. התחושה בזמן הצפייה הייתה באמת כאילו קולנוען עצמאי פועל בתקציב גבוה יחסית למה שהוא מורגל, או שבמאי עם ראש אמנותי וחשיבה פוליטית מתנסה בסרט ז׳אנר לכל דבר ועניין שעשוי לדבר לקהל הרחב.

זו פחות או יותר הדעה שלי על רגל אחת, אבל חשבתי שיהיה מעניין לנסות להבין את השיבה של הקולנוע האמריקאי אל הסיקסטיז ולחשוב היכן הוליווד משכתבת את המציאות ומדוע. כי עם כמה שנהניתי מהצפייה, זה גם סרט שעושה חשק לקרוא על האירועים המתוארים בו. מבטיח לא להיכנס לספוילרים או אפילו יותר מדי פנימה אל העלילה, אבל זה כן סרט סביב אירועים היסטוריים אז יש גבול גם לזה. זה גם סרט שככל שהקדשתי לו יותר מחשבה כך הוא נראה לי יותר הוליוודי ופחות מהפכני או קיצוני כמו הטיפוסים שהוא מציב במרכזו. ולמרות שסרטים על התרבות השחורה בארה״ב מגיעים ארצה בעיקר דרך הסטרימינג, נדמה לי שהוא שווה צפייה גם לקהל היושב בציון. למרות שכמובן אין קשר בין ישראל לבין סיפור על אוכלוסיה מדוכאת שמנסה להתקומם ואז זוכה לטיפול של סוכנים שתולים מצד ארגון צללים של הממשל. מה פתאום.

סופה של תקופה

הנה מספר אירועים היסטוריים בולטים שהתרחשו בארה״ב במהלך שנת 1969: אפולו 11 מנחיתה אדם על הירח, ריצ׳ארד ניקסון עולה לשלטון בזמן הפגנות נגד מלחמת וייטנאם, פרשת מנסון-טייט מרעידה את הוליווד, המראות ראשונות למטוס הג׳מבו (והקונקורד, אבל לא באמריקה), מהומות סטונוול מציתות מחאה חברתית לזכויות להט״ב בניו יורק, משפט השבעה משיקגו מטלטל את המדינה, ג׳ודי גארלנד עוזבת את העולם באופן טרגי במיוחד, והרוצח הסדרתי הידוע בתור זודיאק גובה קורבן אחרון. רוב אם לא כל האירועים הללו פרנסו יותר מסרט אחד אודותם, וגם התרבות הפופולרית של אותה שנה היא נושא למחקרים: אלבום ראשון ושני ללד זפלין, המון אירועים סביב הביטלס בכלל (בדגש על ״אבי רוד״) וג׳ון לנון בפרט (בדגש על ראשית פירוק הלהקה), ״הסנדק״ של מריו פוזו יוצא לאור, ״קאובוי של חצות״ סוחף את האוסקרים, ובבריטניה מתחיל ״הקרקס המעופף של מונטי פייתון״. אבל מסתבר שהיה עוד אירוע אחד משמעותי שרק הוזכר בסרטים אחרים וכעת זוכה לסרט משלו.

פרד המפטון הפך בגיל צעיר למנהיג סניף ארגון הפנתרים השחורים במדינת אילינוי, בדגש על שיקגו עמוסת המתחים הבין-גזעיים. כמו הרבה קולות רועמים של הקהילה השחורה בכלל (בתקופה שההגדרה הזו התעצבה והפכה לרווחת) והאקטיביסטים הלוחמים בפרט, הוא זכה למעקב צמוד של של ה-FBI. אותו מעקב לו זכו מרטין לותר קינג, כפי שאפשר לראות השנה בסרט התיעודי ״MLK/FBI״ ומלקולם אקס, שהפרק הזה בתולדותיו גם הוא חלק מהשנה הקולנועית בזכות ״לילה אחד במיאמי״. איך נגמרו הציתותים במקרה של שניהם נדמה לי שכולם יודעים, אבל הסיפור של המפטון היה חדש עבורי, למרות שהתוודעתי אל דמותו בעבר. למעשה, פרד המפטון אף מופיע לכמה רגעים ב״משפט השבעה משיקגו״, בעוד המשפט עצמו מוזכר בסרט הנוכחי. ״ג׳ודאס והמשיח השחור״ מצטרף אל העיסוק הכמעט כפייתי בסופה של אותה תקופה בהיסטוריה, שהתאפיינה ברוח מהפכנית ובהבטחות גדולות. עשור שהתחיל ונגמר עם מימוש התחזית של ג׳ון פ. קנדי על הגעה לירח אבל היה מלא ברצח פוליטי, ולא רק של הנשיא.

באמצע העשור, החלה לפעול תנועת הפנתרים השחורים. מעניין בעיניי שהם מסווגים בתור שמאל רדיקלי ואנטי-מלחמתי, כשמדובר במיליציות חמושות ומוכנות להרוג למען האידאולוגיה ובשמה (אלמנטים המשויכים לרוב לימין הפוליטי, בצדק או שלא). בקולנוע, הפנתרים השחורים מוצגים לרוב דרך הצד הלוחמני שלהם וכדמויות צד. ״ג׳ודאס והמשיח השחור״ צולל אל מלוא המורכבות של הארגון שבבוקר מאכיל ילדים ומשפחות שידן אינה משגת ובערב יוצא לפעולות גרילה. מגנה אלימות נגד הקהילה, אבל מטיף להרג שוטרים (או סתם לבנים). נלחם למען ביטוי הזהות האפריקאית-אמריקאית, אבל מאמץ תרבויות אחרות וברגע די מוקדם בסרט גם לועג ללבוש אפריקאי מסורתי.

אם לחזור לדוגמת הנחיתה על הירח, הפער בין אוכלוסיות שונות בארה״ב מתבטא היטב בשיר ״Whitey On The Moon״ של גיל סקוט הרון. נזכרתי במי שכונה סנדק ההיפ-הופ, ובשירים שלו מ-1970, כולל ״The Revolution Will Not Be Televised״ כמובן, בגלל משהו שאמר במאי הסרט. באחד הראיונות לקידום סרטו, קינג מכנה את פרד המפטון בתור ״ה-MC הראשון״. יש בזה משהו, במיוחד באופן בו מגלם אותו קאלויה ובעיקר בדרך בה קינג וצוותו מצלמים ועורכים את הנאומים של המפטון לקהל משולהב. כאילו מדובר מינימום בהופעה של אמן היפ-הופ עכשווי: קצב וסגנון הדיבור, התוכן רדיקלי אך קליט, שיתוף הקהל בדברים. הכל מזכיר שילוב בין הופעה לדרשה בכנסייה יותר מאשר עצרת פוליטית ונדמה לי שזו הדרך הכי נכונה לתאר את הסרט כולו – המקום שבו תרבות ההיפ-הופ פוגשת את עולם הפולקלור הנוצרי-אמריקאי, כמשתמע מן הכותרת. על פי האלגוריה, לפנינו סיפור על יהודה איש קריות, מי שמכר את ישו תמורת בצע כסף לרומאים. את זהות המשיח השחור כבר הסגרתי, נשאר רק ג׳ודאס (קל לנחש גם מי הרומאים בסיפור, ואני קצת מפחד לשאול מי היהודים).

הוליווד מול המציאות

הסרט נפתח בסגנון כמו-תיעודי, ממנו הוא נפרד מיד, וכך מוצג לנו ביל אוניל (לאקית׳ סטנפילד). הוא מתראיין לסרט דוקומנטרי (שקיים באמת וצולם כחלק מסדרת ״Eyes on the Prize״) ומספר בדיעבד את סיפורו ועל מעורבותו במפלגת הפנתרים. הכותרת בעלת שני הגיבורים אכן מקיימת – ״ג׳ודאס והמשיח השחור״ הוא ביוגרפיה כפולה, לא רק של פרד המפטון אלא גם של האיש שבגד בו. מצד אחד הוא מספר על עלייתו לגדולה של המפטון כמנהיג כריזמטי שהגדיל את כוחה של התנועה בשיקגו ומעבר לה. מצד אחר הוא מדגים כיצד הסתבך אוניל עד מעל לאוזניים עם החוק וקיבל מוצא החוצה – להסתנן אל שורות הפנתרים ולהפוך למודיע של ה-FBI שבהמשך דרשו ממנו יותר ויותר.

ב-1968 האשים ראש ה-FBI, ג'יי אדגר הובר (מרטין שין), את הפנתרים השחורים בקומוניזם. בשנה העוקבת העימותים החזיתיים בין הפנתרים והפדרלים הפכו למלחמה של ממש: עם מודיעין וריגול אבל גם עם קורבנות, כאשר לפעמים אזרחים נקלעים אל קו האש. הסרט משכיל להעביר את אווירת המתח והקרב ששררה ברחובות ובמטה הפנתרים, בעוד הייצוג של אנשי ה-FBI הוא כשל אנשי צללים מלאים בזלזול ליריב. יש כאן כמה מהרגעים הכי מלאי בוז לאנשי הבולשת הפדרלית שראיתי בסרט הוליוודי, אולי כדי לסתור את התדמית המצוחצחת שלהם בקולנוע, בעיקר בשנות ה-90 אז היו הטוב המוחלט בסרטים אמריקאים. אני לא אטען שהיה לי כיף או נעים לראות את הדמויות הלבנות מוצגות באור שלילי מובהק, או לשמוע דמויות קוראות לרצח אנשים על רקע צבע עורם הלבן (כמחאה על המקרים ההפוכים), אבל זה לגמרי משהו שלא רואים או שומעים כל יום בסרט של אולפן גדול.

בין הקצוות של הכוח השחור והלבן נפגשים אוניל והמפעיל שלו, המגולם בידי ג׳סי פלמונס. יש ניסיון מצד היוצרים להראותו בתור חייל המבצע פקודות, מישהו שהוא בהכרח גזען כשהוא נשאל לדעתו האישית, אבל כן רוצה להאמין בצדקת הדרך של הממונים עליו. כשהוא מפתח קשרי עבודה עם אוניל, אפשר כמעט לחשוב שהוא גם מחבב אותו. הרבה מזה בזכות פלמונס שמצליח להוסיף אישיות לדמות הכתובה באופן קצת כללי מדי לטעמי, מה שלא מצליח להפוך אותו למקבילה של אוניל אבל כן לדמות הלבנה היחידה בסרט שאינה השטן בהתגלמותו. יתר דמויות המשנה יותר פונקציונליות מאשר עגולות אבל גם הן מרוויחות מהופעות המשחק. מלבד האורי שהוזכר לעיל, אציין גם את דומיניק פישבק בתור פעילה חברתית שהופכת לזוגתו של המפטון, ואת אשטון סנדרס (״אור ירח״) ואלגי סמית׳ (״דטרויט״) הצעירים כפנתרים בולטים נוספים. אבל עם ישו קשה להתחרות על תשומת לב.

קאלויה הוא כמעט כל מה שמדברים עליו עד כה בהקשר של ״ג׳ודאס והמשיח השחור״ וקל להבין למה. קודם כל, השינויים הגופניים שערך לטובת התפקיד מדהימים ממש: המשקל, היציבה, הקול, המבטא, המבטים. הכל הוא שינה לטובת גילום הדמות, אליה הוא מביא כריזמה של אלף גנרלים. כל דבר בדמות של פרד המפטון בגרסת קאלויה פשוט ממגנט למסך, כפי שקורה כששחקנים מצויינים מקבלים הזדמנות להפוך לרגע למצביא או נואם מדופלם. אלה הסלנג והלחן שלו שגורמים לסיסמאות שמדקלמת הדמות לכאלו שכיף לחזור עליהן (ואם עושים זאת מספיק פעמים כמעט לא שמים לב כמה לא בהכרח נוח להתבטא כך). יש לו גם קונפליקט מלא פוטנציאל, שכן ככל שהמפטון הופך לדמות ציבורית כך הוא נדרש להקריב יותר ויותר מעצמו. זה מעיב על הקשר המתהווה שלו עם מי שהופכת לזוגתו ורוצה לדמיין איתו עתיד. ניואנסים תוכלו לחפש מולו או סביבו, אבל עידון ממש לא מעניין מצביעי או מסקרי אוסקר בפרט וקולנוע בכלל ואני מעריך שקאלויה רק ימשיך לגרוף פרסים ומועמדויות.

מי שמפסיד מכך הוא סטנפילד שנותר בצל האיש החזק, ממש כמו שקורה לדמותו. אוניל הוא דמות קולנועית מרתקת בעיניי והייתי שמח לראות סרט שלם רק עליו. במיוחד עם סטנפילד והעיניים עמוקות המבע והרגש שלו ישובו לגלם אותו. למרבה הצער אין המון חומרים היסטוריים על האיש, כך לטענת הבמאי, אבל הפרשנות של הסרט מספקת למדי. אני לא חושב שאפשר להכריע באשר למניעים האמיתיים של אוניל – האם הפחד מפני איומי ה-FBI הניעו אותו או שאולי התאהב בתפקיד הסוכן השתול והכסף סינוור את עיניו? מן העבר השני, האם העזרה שלו לכל פעולות הפנתרים, שחרגו בהרבה ממה שביקשו ממנו לעשות, היו רק חלק מההצגה או אולי היסחפות כנה אחר המנהיג והבעת מחאה אמיתית כאדם שהמערכת גם אכזבה וגם משתמשת בו? המסתורין הטבעי של סטנפילד מסייע לחידתיות של הדמות שבעיניי נותרה בלתי מפוענחת לחלוטין אבל דווקא בשל כך הוא ה-MVP שלי בסרט הזה. וכמה שאני במיעוט בעניין הזה.

אל המציאות וההיסטוריה הסרט חוזר ממש בסוף, אז מתגלה דווקא החולשה של יצירה הוליוודית מבדרת אל מול הסיפור האמיתי, סיפור ממנו שאבה השראה ואותו ביקשה להביא לתודעת הציבור. את הבחירה לנסות ליצור מעין ״השתולים״ פינת הפנתרים השחורים אני דווקא מאוד מעריך. גם את לקיחת החירות האמנותית (למשל בתפקידים שמילא אוניל עבור הפנתרים והמפטון), שכן מעולם לא הייתי חובב של דיוק היסטורי. אך מבלי לספיילר, זה היה סרט אחר לגמרי מבחינתי אם לא היו מגלמים את שתי הדמויות המרכזיות שחקנים סביב גיל 30 (אגב, בסרט של סורקין מגלם את המפטון קלווין הריסון ג׳וניור הצעיר מקאלויה בחצי עשור). לגבי הטענות שעלו (עוד לפני שמישהו צפה בסרט) לפיהן קאלויה הבריטי לא מתאים לגלם דמות אמריקאית, נדמה לי שמשטרת התקינות הפוליטית צריכה לעשות בדק בית. גם משטרת ארה״ב ושאר זרועות החוק, אין ספק. ובשנה כמו השנה שהייתה, בה רבבות יצאו לרחובות ארצות הברית במחאה על אלימות משטרתית, סרטים כמו אלה שהזכרתי רק הופכים לעוד יותר חזקים ואולי גם נחוצים דווקא משום שהם מלמדים שאמנם חלפה חצי מאה אבל עדיין יש מקום לשיפור.