• ״סרט המשך בוראט״, סקירה
  • ״משולש פראי״: על תלונות שווא וניצול יחסי מרות
  • ״רבקה״, סקירה לגרסת 2020 בנטפליקס
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 30
  • בחזרה אל ״בוראט״, לקראת סרט ההמשך
  • ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי: חלק א׳
  • משפט השבעה משיקגו
  • סקירה כפולה: ״תצילו את עצמכם!״ ו״הייתי פה״
  • המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – 1
  • שמש
  • פסטיבל ניו יורק 2020: דיווח שני ואחרון
  • פסטיבל ניו יורק 2020: האנתולוגיה של סטיב מקווין
  • רצח אמריקאי
  • ״דיק ג׳ונסון מת״, סקירת נטפליקס
  • הנערים בחבורה
  • אימת החודש - ספטמבר 2020

ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי, חלק א': ״הקרקס המעופף של מונטי פייתון״

18 באוקטובר 2020 מאת עופר ליברגל

בניגוד לרוב המוחלט של הטקסטים בסריטה, פוסט זה יתמקד בסדרת טלוויזיה ולא בסרט קולנוע. מדובר בחלק ראשון מתוך סדרת פוסטים מתוכננת אודות הקבוצה הקומית הקרויה "מונטי פייתון", שאף כתיבה עליה לא יכולה להיות שלמה עם שמירה על הרגלים או שימוש במוסכמות. כפי שאנסה לטעון בעיקר בפוסט הזה, מה שייחד את הפעילות המשותפת של הקבוצה הוא לא רק ההומור, אלא גם מרידה פילוסופית (לא תמיד במוצהר או במודע) בכללי החברה ובאף בהגיון. יותר מכך, אני פשוט רוצה לכתוב על יצירה שאני מאוד אוהב ושעודדה אותי בתקופה האחרונה, כפי שכבר ציינתי בפוסט השאלון של לירון לא מכבר.

אני אוהב את כל היצירה של מונטי פייתון, שכללה גם חמישה סרטים (או כל מספר בין שלושה לשבעה, תלוי איך סופרים), מספר תקליטים והרבה הופעות חיות. כל זה בלי לכלול שיתופי פעולה חלקיים בין חברים הקבוצה לפני, בזמן, ואחרי שנות הפעילות הלא בדיוק מוגדרות של הפייתונים. אבל המיטב מבחינתי הוא סדרת הטלוויזיה, ״הקרקס המעופף של מונטי פייתון״ (Monty Python's Flying Circus) שהיא בעיניי לא רק פסגת היצירה שלהם כקבוצה אלא גם הסדרה האהובה עלי מכל סוג ובכל תקופה. זו בחירה אישית והצהרה גדולה למדי, שכן מדובר בסדרה שיש בה מספר בעיות, שגם בהן אדון. אולם, אני רוצה לטעון כי זו גם סדרת טלוויזיה שיש בה גדוּלה, גם בראייה אובייקטיבית. זה גם כאמור רק חלק ראשון מסדרת פוסטים על מונטי פייתון, המתינו עד לסוף על מנת שאחשוף מה יהיה הפוסט הבא, פרט לכך שהוא יהיה משהו שונה לגמרי.

הקדמה והקמה

למקרה שצריך להזכיר, מונטי פייתון היא סוג של להקה קומית/קבוצה של שחקנים וכותבים. היא מורכבת מחמישה בריטים שהיו בעלי רקע עשיר בכתיבת מערכונים והופעה בפני קהל ובטלוויזיה לפני העבודה בקבוצה. אלו הם אריק איידל, טרי ג'ונס, מייקל פאלין, גראהם צ'פמן וג'ון קליז. החבר השישי והלא פחות חשוב בקבוצה יוצא דופן בכמה אופנים. טרי גיליאם הוא אמריקאי שעבד כצייר קריקטורות וכאנימנטור, וקטעי האנימציה היו התרומה העיקרית (אך לא היחידה) שלו למונטי פייתון בטרם הפך לבמאי נהדר ואקסצנטרי מחוץ לקבוצה. השם "מונטי פייתון" נבחר באקראי כחלק מן הכותרות לתכנית הטלוויזיה שעבודה עליה החלה ללא כותרת. קימות גרסאות סותרות לגבי איך הם הגיעו לשם "הקרקס המעופף" ולצורך להצמדת שם של אדם כלשהו.

הפרק הראשון של הסדרה שודר באוקטובר 1969, בשבוע הראשון בו ה-BBC עברו לשידור בצבע. גוף השידור הבריטי לכאורה לא ידע מה לעשות עם הסדרה שהייתה יותר מוזרה מן התוכן לה ציפו. בעונה הראשונה שלה 13 הפרקים נדדו מעט בין שעות שידור או בוטלו עבור אירועים אחרים, אך הסדרה צברה פופולריות בעיקר בקרב הקהל הצעיר. עד לעונה השנייה כבר היה מדובר בלהיט, שאחריו באו תקליטים והופעות בפני קהל בבריטניה ולאחר מכן בעולם. הסדרה כללה שלוש עונות של 13 פרקים ששודרו בין 1969 ל-1973 ועוד שישה פרקים בעונה הרביעית, בה קליז לא השתתף והכותרת "הקרקס המעופף" ירדה (אם כי בשידורים חזורים/בנטפליקס בימים אלו העונה הרביעית היא חלק מן הקרקס המעופף). כל זה בפרקים שהופקו עבור ה-BBC, יש גם פרקים עבור הטלוויזיה הגרמנית ובהחלט אעסוק בהם בהמשך הפרויקט.

המחשבה הראשונית שלי, ושל רבים אחרים, על הסדרה היא שמדובר במשהו ששבר את כל החוקים והיה שונה מכל מה שקדם לו. זאת בדומה למשפט "ועכשיו למשהו שונה לגמרי" שמזוהה עם הסדרה עד לרמה שהפך לשם של סרט של החבורה, שהוא בעצם צילום מחדש של קטעים משתי העונות הראשונות. אולם, הסדרה הכילה הרבה אלמנטים שהיו קיימים בתכניות קומיות שונות בהן היו מעורבים חברי ההרכב. כל הבריטים בקבוצה החלו כמופיעים במופעי בידור של אוניברסיטאות היוקרה של בריטניה, בטרם נפגשו ככותבים בצוות של התכנית The Frost Report – תכנית קומית בהובלת רוברט פרוסט (זה שראיין את ניקסון). הוא גם לקח את קליז כשחקן מוביל במערכונים לצד רוני קורבט ורוני ברקר, צמד קומי פופולארי בבריטניה כמעט בדרגות של מונטי פייתון. פרוסט גם הפיק את סדרת המערכונים At Last the 1948 Show בה צ'פמן הצטרף אל קליז כאחד השחקנים ולא רק כשותף לכתיבה. תכניות אלו כללו הרבה מערכונים מבריקים, אם כי נצמדו למבנה מעט שמרני יותר בו המערכון נע לרוב לעבר פאנץ' ליין ויש הנחייה בין הקטעים, גם אם מדובר בהנחייה מעט קומית.

החברים האחרים במונטי פייתון לקחו חלק בסוף שנות הששים בתכנית הילדים Do Not Adjust Your Set, שכללה גם היא מערכונים ובגלל הפנייה לילדים היה בה גם סוג של התנסות עם כללי ההגיון וההמשכיות של הפרק. ג'ונס ופאלין גם יצרו את Complete and Utter History of Britain, פארודיה על פרקים בהיסטוריה הבריטית שהכילה שילוב בין דיון היסטורי להומור השטותי שגם אפיין את פייתון.

גם בסדרות קומיות אחרות בבריטניה באותה תקופה ולפניה הייתה שבירת כללים שהקדימה את פייתון. תכנית הרדיו The Goon Show עשתה בשנות החמישים חלק ניכר משבירת הגבולות שפייתון עשו בטלוויזיה בשנות השבעים. השם המוכר כיום מן התכנית הוא פיטר סלרס, אבל הרוח שלה באה לידי ביטוי גם בקומיקאי ספייק מיליגן, שממש רגע לפני שהקרקס המעופף עלתה לשידור יצר את סדרת הטלוויזיה Q, שכללה שבירות של מערכונים, פארודיה על עצם הצפייה בטלוויזיה, וחתירה נגד ההיגיון בדומה לרוח מונטי פייתון. את הסדרה ביים איאן מקנוטון שנבחר בידי הכותבים-שחקנים של מונטי פייתון להיות אחד מן הבמאים שיתנו מראה של טלוויזיה למערכונים שלהם. לאחר מספר פרקים, מקנוטון הפך לבמאי/מפיק היחיד, אף כי כנראה שהתרומה היצירתית שלו הייתה בעיקר במתן דרור לכשרון של האנשים שהפכו למפורסמים יותר ממנו. בערך באותה תקופה הוא גם ביים דרמה לטלוויזיה הישראלית בימיה הראשונים.

ההקדמה הארוכה הזו מובילה אותי לתכנית עצמה. אציין כמה מן הסיבות שהופכות את "הקרקס המעופף של מונטי פייתון" לתכנית מערכונים נהדרת. וגם ליותר מכך.

כישרונות ייחודים ומגוונים

זהו אלמנט פחות ייחודי, אך הוא המהותי להצלחה של כל תכנית/סרט: כישרון מאחורי ולפני המצלמה. במקרה זה, כל חברי הצוות היו כותבים מוכשרים גם לפני העבודה על מונטי פייתון והצליחו במידה זו או אחרת גם אחרי. ההצלחה שאחרי הסדרה הייתה לא רק בתחום של קומדיה בטלוויזיה ובקולנוע: פאלין יצר תכניות טיולים; ג'ונס, סדרות תעודה על ההיסטוריה; איידל התפתח ככותב שירים בקבוצה ועסק בתחום גם מאוחר יותר, ויצר מחזמר מצליח (וגם אופרה) סביב סרטי הקבוצה; גיליאם הוא יוצר קולנועי מבריק ומקורי בסרטים עתירי דמיון ולא בהכרח קומיים. כולם גם הוסיפו להיות מצחיקים ביחד ולחוד, באופן שחשף לא רק את המשותף אלא גם את ההבדלים בסוגי הכישרון וברגישויות הקומיות.

הקבוצה עבדה בחלוקה לצוותים, ישיבה משותפת בה חומרים נשפטים על ידי החברים האחרים, ואז משולבים יחד לעלילה, לפעמים תוך שמיעת הצעות שנתנו גוון אחר לסוג הכתיבה. קליז וצ'פמן היו צוות כתיבה שנטה למערכונים מסורתיים יותר, מושחזים ומדוייקים, אך בהשפעת האחרים גם חלק מן המערכונים שלהם הלכו לכיוונים מפתיעים יותר (בשנים האחרונות קליז נרתע מכך בחלק מן הראיונות שהעניק). חלק ניכר מן המערכונים הכי מוכרים מתוך התכנית הם תוצאה של הצוות קליז וצ'פמן, כולל מערכון "התוכי המת" הידוע, והמערכון האהוב עליי – "קלינקת הויכוחים". אם כי הגרסה המלאה שלו כללה הרבה עצות של האחרים.

צוות הכותבים השני הוא ג'ונס ופאלין, שנטו לכתוב לפעמים דברים ארוכים יותר (כולל כמה שארכו פרק שלם או את רובו) ומערכונים שהמבנה שלהם מתפרק מעצמו. אריד איידל אהב לדבר מהר וכתב לעצמו מערכונים אשר מבטאים את היכולת הזו, ומאוחר יותר גם שירים. ואם איידל היה הכי מילולי, גיליאם מן הסתם היה הכי ויזאולי ולא רק בגלל שעבד באנימציה. הכל יצר איזון בין הכותבים האחרים שהחלו מן המילה המדוברת (גם עם מגובה בתלבושות ועוד) לבין גיליאם שקודם כל מוצא דימוי, אחר כך משחק עמו, ובסוף מוסיף בעזרת האחרים קולות וטקסטים.

גם סגנונות המשחק של חברי הקבוצה הפגינו מגוון יכולות. קליז גבוה באופן בולט ובעל שליטה גדולה בגוף שלו ובמבטאים שונים, מה שגרם לו לגלם שורה ארוכה של דמויות קיצוניות, תוך שמירה על פנים רציניות. צ'פמן היה לפי הדיווחים הכי פרוע באורח חייו, וגם הומוסקסואל שיצא מן הארון לפני שזה היה דבר נפוץ, אבל דווקא הוא היה הדבר הכי קרוב לסטרייטמן בקבוצה. פאלין נראה גם הוא לעתים כאדם ישר/צנוע, אבל לפעמים משתנה ומקצין תוך כדי ביצוע הקטעים. בסופו של דבר, בקטעים שלו מול קליז הוא זה שמגיע לא פעם למקומות הקיצוניים יותר. הוא גם הפייתון החביב עלי, למי שחייב לדעת. ג'ונס יכול לגלם דמויות בורגניות/רציניות יותר, ולפרק אותן מבפנים בעזרת פרצי אלימות. איידל, כפי שאמרתי, הוא אמן הדיבור המהיר ומי שמופקד לרוב על דמויות מעצבנות בכוונה, או חמדניות. גיליאם לא הרבה להופיע על המסך, אבל כאשר עשה זאת לא מכוסה בשריון, הוא הציג טירוף לא מרוסן או חיים כפרא טוטאלי.

לינאריות אלטרנטיבית ומתקפה על הסמכות ועל הטלוויזיה

התרומה העיקרית של גיליאם היא אופי קטעי האנימציה שלו. לרוב הם לא הקטעים הכי מצחיקים בכל פרק, אבל אלו שנותנים לו קצב וסוג של חוט מקשר. בניגוד לתכניות מערכונים קודמות, הקטעים של מונטי פייתון זרמו אחד לתוך השני בסוג של לינאריות אלטרנטיבית – דבר הוביל לדבר הבא, אבל בדרך אשר מבטלת את ההגיון. למשל: ראש נכרת מדמות והופך לדמות אחרת בקטע אנימציה, ואז בתוכו צצות דמויות אחרות, שאחרי מסע יוצאות למערכון אחר. זוהי סוג של מתקפה על הצפייה של סיום למערכון/סיפור, בה כל דבר הוא אינסופי והופך למשהו אחר. זוהי גם מתקפה על ההיגיון, בה דברים מתים קמים לתחייה ולהיפך. האנימציה של גיליאם לקחה ציורים קלאסיים ודמויות מוכרות והפכו אותם לחלקים מסיפור אחר, כפי שהוא קטע מערכונים באמצע לטובת משהו נטול התחלה וסוף.

האנימציה לא הייתה הדרך היחידה בה מערכונים קושרו בצורה לא שגרתית. המעבר לשיר חוטב העצים נראה לי כמפורסם לא פחות מן השיר עצמו, והוא הופך מערכון על ספר שמנסה לא לרצוח לקוח, לשיר על עובד במקצוע גברי שהוא למעשה טרנסג'נדר – כשכל זה רק הקדמה לרצף של חלופת מכתבי תלונה. פרקים רבים עוצבו סביב משפט שחזר מספר פעמים, דוגמת "אבל זאת השורה היחידה שלי". פרקים אחרים כללו מוטיבים חוזרים אשר לכאורה יצרו סדר בפרק, אבל הסדר הזה התבסס רק על מרד בכל אופציה של סדר וההגיון. זאת משום שהעולם בו אנו חיים לא נצמד לכללי ההיגיון וכל היררכיה היא סיפור לינארי שאנו מספרים לעצמנו הכרוך בפשרות מסויימות או ראייה חלקית. לכאורה, העולם של פייתון מבוסס על העמדות פנים ומצבים מופרכים מיסודם, אבל המופרכות הזאת מבטאת את המצב האנושי הבסיסי.

אי הצורך לסיים סיפור או לשמור על אחידות של דמות וסיטואציה הוא חלק מן המרידה של הסדרה בכל סמכות, עדיף גדולה ככל שניתן. אנשי צבא ומשטרה כאילו באים לעצור מערכונים, אולם פעם אחר פעם ובפרקים שונים, הם חוטאים בדיוק באותו דבר שבאו לעצור. האזכורים הישירים והדי יחידים לפוליטיקאים בסדרה, הוא ביחס לחלקים מן הגוף שלהם. יש פרק בו החוט המקשר הוא הציפייה לכך כי המלכה בעצמה תצפה, יריאת כבוד שכולה גיחוך על החיבה הבריטית למשפחת המלוכה. וזה עוד בלי לאזכר את מה שעוברת אחותה של המלכה, או הבובה בדמותה, במהלך הסדרה.

הסמכות בה הסדרה הרבתה למרוד היא הטלוויזיה עצמה. החל מביקורת תמידית על ה-BBC אשר שידר את הסדרה, דרך הרבה מערכונים פארודיים קצרים או ארוכים על תכניות אירוח, תכניות תיעודיות וקטעי פתיחה. בסופו של דבר התקיימה שבירה של הפורמט עצמו ולא סתם נטפליקס לא מאפשרת להריץ את כתוביות הסיום במהלך הצפייה בסדרה, שכן לפעמים יש בהם או לצידם בדיחות. בפעמים אחרות, כתוביות הפתיחה או הסיום מופיעות באמצע הפרק. לפעמים תכניות אחרות פולשות לתכנית המשודרת, וכן הלאה דרכים בהן הציפייה של הקהל מן הטלוויזיה נשברת. המערכון החביב עליי על קלינקת הויכוחים נמצא אחרי כותרות הסיום של הפרק ובפתיחה שלו נמסר "עכשיו: עוד שש דקות של הקרקס המעופף של מונטי פייתון". הוא אכן נמשך שש דקות בגרסה המלאה שלו, מסתיים באופן שמתכתב עם הפרק שקדם לו ומרידה בסמכות, ולאחר מכן נמסר כי תהיה עוד דקה של הקרקס המעופף. אולם התכנית שוברת גם את הציפייה החדשה אשר בנתה.

אלמנט נוסף של מרד בסמכות הוא השילוב התמידי של גבוה ונמוך. הם לא המציאו את זה, אבל דומה כי חברי מונטי פייתון (כל הבריטים שבהם למדו במוסדות יוקרה) מתאמצים על מנת להראות כל הזמן ידע תרבותי והיסטורי מקיף, ובו בזמן להתנהג בצורה מגוכחת בתור עיקרון. הסדרה כמעט ולא התמודדה מול צנזורה בזמן אמת, אבל שורה על אוננות כן ירדה מן המערכון בו מתחרים נדרשו לסכם את עלילת "בעקבות הזמן האבוד" של פורסט (רומן מודרני מורכב בשבעה כרכים) ב-15 שניות. המערכון כולל לא רק גסויות, אלא גם בדיחות על היצירה המורכבת עצמה, לצד תחרויות מסוגים שונים ששודרו בטלוויזיה, וצוות שיפוט מקרטון שכולל בדיחה על מוזיקה קלסית. לאורך כל הסדרה, דמויות משכילות יתגלו כליצנים ולהיפך, ואזכורים תרבותיים היו חלק מן הבדיחה. אם כי המערכונים תמיד בנויים כך שגם שמי שלא מבין מה יש בהם יהנה ממשהו.

רוח התקופה

הפילוסופיה של מונטי פייתון בכל הקשור למרידה בסמכות ובהיגיון היא על זמנית. אך "הקרקס המעופף" גם מבטא, לטוב ולרע, את התקופה בה נוצר. הוא ממשיך לא רק את הדורות הקודמים של הקומיקאים, אלא גם את מהפכת הרוק והמין של שנות ההששים. כולל שילוב של עירום נשי בחלק מן התכניות, דבר שלא נראה הרבה בתכניות קומדיה, לפני או אחרי. בגדול, ניכר כי התכנית נכתבה בידי ששה גברים ואין בה הרבה דמיוות נשיות מורכבות. הן או נשים מבוגרות המגולמות בידי הפייתונים עצמם ובצורה המגחכת על אופן הדיבור שלהן, או נשים צעירות ויפות שפעמים רבות הבדיחה לגביהן היא היותן מושכות מבחינה מינית. השחקנית קרול קליבלנד ידעה לייצר מהן דמויות גם במקרים כאלו.

לו הייתה נוצרת בימינו, הסדרה הייתה מופקת בצורה שונה ולא רק בגלל הייצוג הנשי, אלא גם בגלל היחס לאומות ולאומים אחרים. כפי שהם גילמו נשים, אנשי מונטי פיתון לא פחדו לגלם גם דמויות מרקע אתני שונה. הפרק החביב עליי, שמסתיים עם אותה קלינקת ויכוחים, כולל גם דמות חוזרת של אדם יפני המתחזה לבמאי סרטי קולנוע איטלקיים ידועים (הפרק מכיל הרצאות לגיטימיות בתולדות הקולנוע). הוא מגולם בידי טרי ג'ונס. החלק השני של אותו פרק מתרחש במשלחת לג'ונגל שמציגה ייצוג שיכול להיות פוגעני לאוכלוסיה הילידית.

אני לא חושב שצריך להיות לא תקין פוליטי על מנת להיות מצחיק, אך מאידך הסדרה מבטאת את רוח הזמן. לזכות מונטי פייתון אפשר לומר כי הבדיחה במערכונים הללו היא קודם כל כלפי האימפריה הבריטית והמחקר אשר שאף לכבוש את העולם. בנוסף, גם כנציגים של רוח התקופה, חבורת מונטי פייתון תקפה גם את התרבות שהיא חלק ממנה. היחס להיפים של שנות הששים עובר היפוך במערכון המזהיר מפני כנופיות של נשים מבוגרות התוקפות צעירים תחת הכותרת "עשו תה, לא אהבה" (באנגלית זה נשמע יותר טוב) והמאבק הבין דורי עובר היפוך תמידי.

חוסר אחידות

קליז, שבראיונות שלו בשנים האחרונות אומר לא פעם דברים מעניינים לצד דברים מכעיסים, טען כי הוא פחות אוהב את הסדרה משום שהרמה של המערכונים לא אחידה וחלקם לא מצחיקים אותו. קשה להתמודד עם טענה כזו שכן הומור הוא עניין אישי וגם תלוי סיבה. בפעם הראשונה בה צפיתי בסדרה היה לי קשה עם חלק מן המערכונים. כיום כמעט כולם עובדים עבורי ומה שיותר עובד הוא הקצב של כל פרק, החיבור בין הקטעים והשלם שגדול מסך חלקיו. לכן, אני חושב כי בסופו של דבר הפרקים של הסדרה מציגים את מה שאני אוהב במונטי פייתון בצורה השלמה ביותר, יותר מן הסרטים בהם לכאורה יש עלילה מאחדת יותר ויותר מאוספים של "המיטב". אם כי חלק מן הקסם של מונטי פייתון הוא פירוק והכרבה מחדש, אז ייתכן ויש ערך גם בכך.

בחלק מן הדרכים בהם המערכונים זמינים גם בצורות אחרות אעסוק בפוסט הבא. בגרסה הישראלית של נטפליקס המיטב הקאנוני של מונטי פייתון בהחלט זמין. אפשר לצפות בכל פרקי "הקרקס המעופף של מונטי פייתון" ובשני הסרטים המוכרים ביותר, "מונטי פייתון והגביע הקדוש" ו"בריאן כוכב עליון". הכל עם תרגום לעברית וכאשר התפריט של נטפליקס בעברית. אבל מי שהתפריט שלו בשפה האנגלית (ניתן לשנות זאת בצורה קלה בהגדרות האישיות) יכול להיחשף, גם בישראל, לשפע רחב בהרבה של תכני מונטי פייתון. זהו שפע רחב בצורה שהייתי אומר שהיא לא הגיונית, אבל הרי הגיון זה דבר כוזב. כולל הפרקים שהופקו עבור הטלוויזיה הגרמנית, סרטים תיעודיים, לקטים שונים ומשונים, וסתם שיחות – הכל בהישג יד. אפרט על כך בפוסט הבא.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.