• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2021: הדיווח הערבי-ישראלי
  • פסטיבל חיפה 2021: אור חוזר לדיווח חמישי
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח רביעי והפעם של עופר
  • סרטים חדשים: ״הקדושים של ניוארק״ מגיעים לקולנוע
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני של אור
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח ראשון של אור
  • יום הולדת 11 לסריטה. כן, זה כבר די הרבה
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט
  • בעקבות ״קנדימן״ המחודש: חזרה לגרסת 1992

פסטיבל אקי-נו לקולנוע יפני 2021: מדריך קצר וקצת על סרט הפתיחה ״אחרי השקיעה״

18 בפברואר 2021 מאת אורון שמיר

אנחנו אמנם עמוק בחורף, על פי לוח השנה ומזג האוויר כאחד, אבל היום נפתח באופן מקוון פסטיבל אקי-נו (״של סתיו״) החמישי באתר סינמטק ירושלים. יצא שכתבנו על קולנוע יפני לאחרונה, די במקרה יש לציין. אבל סרטים חדשים מארץ השמש העולה הם מצרך נדיר ולכן כיף להיתקל בהם במרוכז במסגרת הפסטיבל, באוצרות מנהל סינמטק ירושלים רוני מהדב-לוין. האירוע יתקיים החל מהיום (18 בפברואר) ועד לסוף החודש והתוכניה השנה כוללת עשר משבצות הקרנה: שמונה סרטים באורך מלא וסדרת טלוויזיה אחת, מחולקת לשתיים. אפשר לסמוך על האוצרות ולרכוש פס משתלם לכל התכנים, או לקנות כרטיס וירטואלי לצפייה בסרט בודד, אחד או יותר. התרומה שלי ושל סריטה נכון לכרגע תסתכם במיני-מדריך לכל הכותרים וסקירה קצת יותר מפורטת על סרט הפתיחה בהמשך.

נתחיל דווקא עם היוצאת מן הכלל, סדרת הטלוויזיה ״הדבר האמיתי״ של קוג'י פוקאדה הרמוניום״, ״נערה נעדרת״). גרסת ארבע השעות של היצירה התקבלה בשנה החולפת לפסטיבל קאן שלא היה, בעוד אקי-נו יציג את עשרת הפרקים (כ-24 דקות כ״א) במלואם לשתי צפיות בינג׳ באורך דומה. כמו בסרטיו, פוקאדה שוב טווה עלילת מתח המתרחשת בסביבה בורגנית ומתמקדת בדמות נשית וזרה המשנה את המקום אליו היא מגיעה. במקרה זה, מסופר על גיבור המשועמם מציל אישה מסתורית ממפגש קטלני עם רכבת ומסתבך בכך עם העולם התחתון. לכבוד ההקרנה תתקיים שיחה עם הבמאי בהנחיית ג׳ונקו יסמין אוטמזגין.

לחובבי אהבות הנעורים, נשמע שהסרט בעל השם המפתה ״גאורמה בוי, פנורמה גירל״,מאת נטסוקי סטה, יענה על הצורך. זהו עיבוד למנגה פופולרית על מפגש בין נער שנשר מהלימודים ונערה שנתקלת בו במקרה ואז מחפשת אחריו ברחבי טוקיו. הקומיקס עליו מבוססת היצירה אמנם נכתב בשנות ה-80 אך הקולנוען עידכן אותו אל טוקיו של ימינו ומבטיח להתחבר לגישה של צעירי העיר כמו גם לנופים המפוארים שלה. אבל אל תאמינו לכתוב, הביטו בתמונה בראש הפוסט שהיא כל-כך יפנית עד שלא יכולתי לעמוד בקסמה.
התבגרות והמיות הלב בגיל קצת יותר מאוחר הם הנושא המרכזי של ״פה ושם בעיר״ של ריקיה ימאיזומי. חברתו של גיבור הסרט זורקת אותו סמוך לפתיחה והעלילה מלווה אותו שבור לב וצמא לאהבה בשיטוטים אורבניים לאחר האירוע הקשה, שהופך למסע של התגברות מאוחרת. שיאו הוא הזמנה להשתתף בסרט של סטודנטית לקולנוע, מה שמכניס רובד מטא-קולנועי ליצירה.
לעומת שני אלה, שימו לב שאת הסרט בעל השם התמים ״אהבה ראשונה״ ביים טאקשי מייקה, הקיצוני כשם שהוא פורה (ויש לו מעל 100 סרטים בקריירה בת כ-30 שנה). הסיפור מתקיים על רקע טוקיו המסוכסכת במלחמת כנופיות באשמת היאקוזה, ומפגיש באופן כנראה רומנטי בין מתאגרף חסר משפחה שזמנו קצוב לבין צעירה שעל פי התקציר ״משלמת בגופה את חובותיו של אביה״. סרט של מייקה זו תמיד המלצה לאחד ואזהרה לאחר, וכאן אכן מובטח שגיבורינו ימצאו עצמם ב״שביל בריחה לילי ומדמם״. אז גם בגזרת האקשן והאלימות אנחנו מכוסים מבחינת הפסטיבל.

קולנוע יפני אין פירושו רק סרטי טוקיו, כפי שמוכיחים לפחות שניים מהתוכניה. ״עד לקצוות העולם״ של קיושי קורוסאווה, אחד השמות הבכירים במהדורה הנוכחית, מתרחש ברובו באוזבקיסטן. זאת משום שגיבורת הסיפור היא מנחת תוכנית טיולים המחפשת אחר מקומות מעניינים. המסע שלה אל המדינה המרכז-אסייתית ילמד גם אותה, לא רק את הצופים שלה, דבר או שניים על עצמה ועל הסיבה בגללה הביישנות שלה נעלמת מול המצלמה.
את ״גנבי הסוסים: שבילי הזמן״ ביימו במשותף ליסה טאקבה וירלן נורמוקאמבטוב, כיאה לקופרודוקציה בין יפן וקזחסטן (האמיתית, לא של בוראט, שם יש קולנוע בכלל לא רע). העלילה עוסקת במשפחת מגדלי סוסים באיזורים הכפריים ובמישורים הקזחיים הרחבים, שנעה בין טרגדיה להתחלה מחדש. הסרט יוקרן בליווי הרצאה של מבקר ומרצה הקולנוע רון פוגל, שייתן קונטקסט אסייתי וקולנועי ליצירה.

שני סרטים נוספים שילוו בהרצאות מגוונים אפילו יותר את התוכניה. ״איינו מוסיר״ של טאקשי פוקונגה מתמקד בנער בן שבט האיינו, בעל השפה והתרבות השונה מאשר יפן. הצעיר כופר בשורשיו לאחר שאביו הולך לעולמו, אך בהדרכת זקן השבט לומד הגיבור על מקום שנחשב כפתח לעולם הבא ויוצא לשם במטרה לבקר את האב המנוח. איילת אידלברג, אנתרופולוגית וחוקרת תרבויות ודתות של מזרח אסיה, תרצה בנפרד מהסרט על ייחודיות בעולם של אחידות ועל שבט האיינו.
הסרט האחרון שאזכיר רק בקצרה לפני שנעבור לסרט הפתיחה, הוא התיעודי היחיד בתוכניה השנה. ״מישימה: העימות האחרון״ של קיוסקה טויושימה חוזר את השנה שהקולנוע האמריקאי מרבה לטפל בה לאחרונה, 1969, ואל אחת הדמויות המרתקות בהיסטוריה המודרנית של יפן – הסופר המוערך והרדיקלי יוקיו מישימה. הבמאי שב אל תיעוד של עימות מצולם בין מישימה, שדגל בשיבה לקוד הסמוראים וליפן הקיסרית, לבין סטודנטים שהיו בעיצומה של מהפכה תודעתית עולמית ודרשו קידמה. את הרצאת הפתיחה, תחת הכותרת ״מישימה: אלימות, תשוקה ומילים״ יעביר פרופסור ניסים אוטמזגין.

אחרי השקיעה
After the Sunset

כותרת סרטו של מיצ׳יו קוסיקאווה, ״אחרי השמש השוקעת״ במקור, מתכתבת ישירות עם הדימוי של יפן כארץ השמש העולה. אך למרות ביקורת חברתית מסויימת החבויה בו, יש גם הסבר יותר פשוט ופיוטי בגוף היצירה לגבי שמה. זה קורה כאשר אחת הדמויות מספרת לאחרת שהים הכי חמים ורגוע מיד אחרי שקיעת השמש. כדי להמחיש את המשל, גם הסרט מתחיל באופן חמים ורגוע, לפני שהוא הופך לים סוער, גל אחרי גל של גילויים ממצולות העבר הגורמים לטלטלות משפחתיות.

הים הוא מרכז החיים באי הזעיר נאגשימה, עליו מתרחשת רוב העלילה. בפתיחה מוצגת לפנינו שגרת המקום, בו נדמה שכולם מתפרנסים מן האוקיינוס – משלבים שונים של תעשיית הדייג או ממסעדת הדגים הבולטת של האיזור. לאחר התמקדות במלצרית בשם אקאנה (שיהורי קאנג׳יה), שבהייתה בחלל האוויר מסגירה כי עובר עליה דבר מה, הסרט עובר לשרטט דיוקן של משפחה מקומית. הוא מתחיל עם מה שכל משפחה יפנית קולנועית צריכה – סצנת הכנת ארוחת ערב של סבתא ממזרית וילדון עם לחיים דשנות. בהמשך יוצגו גם דמויות ההורים, שנראו קודם לכן עומלות בנמל כחלק מקבוצה. הרביעייה הזו היא משפחת הינו, שלב ליבה הוא הקשר בין הילד ושמו טוואה (טוואה מצובארה) לבין אמו, סאצוקי (מאהו יאמאדה). אלא שבדקות הפתיחה מתברר כי סאצוקי אינו אמו הביולוגית של בן ה-7 אלא משמשת לו יחד עם בעלה וחמותה כמשפחה אומנת. הם מגדלים אותו באהבה כבר שנים והבקשה של הזוג הינו לאמץ את טוואה באופן חוקי עומדת לעבור, עד שאמו הביולוגית חוזרת אל חייו ומשנה את התמונה מבחינת נציגי החוק.

שמחתי לגלות שהבמאי, בגיבוי התסריט של אורהה שימאדה, לא מושך יותר מדי את הזמן בחשיפת התגלית הברורה מאליה לגבי מה באמת קורה כאן. כך, בעוד השליש הראשון של הסרט שאורכו כשעתיים ורבע מתרכז בבניית הדמויות והסיטואציה, רוב רובו מוקדש לדרמה האנושית בשאלת ההורות שניצבת במרכזו. זה כמובן לא הסרט היפני הראשון שעוסק בהיבטים הביולוגיים של הורות. מספיק להיזכר כי הירוקאזו קורה-אדה עשה מזה קריירה, אם להזכיר שם של יוצר יפני המוכר לקהל הישראלי. למעשה, ״אחרי השקיעה״ יכול להיחוות בתור קורה-אדה וואנבי, ספציפית ״סיפור משפחתי״ המשובח, אם מסתכלים רק על הקונפליקט. כולל כמה רגעים בהם קידום העלילה בא יחד עם הרמת גבה על הבירוקרטיה היפנית הנוגעת לאימוץ או גידול ילדים, אבל כיוון שאין לי ידע בנושא לא נותר לי אלא לקבל בהכנעה שפקידים הם אטומים בכל מקום בעולם.

זה יותר קשור אליי מאשר לסרט, אבל התקשתי שלא לבחור צד בשאלה מי היא אמו ה״אמיתית״ של טוואה – זו שילדה אותו ואז נטשה אותו בינקות בנסיבות מזעזעות רק כדי לשוב אל חייו בצורה מקריפה אחרי שנים, או מי שגידלה אותו הלכה למעשה והוא רואה בה כאם לכל דבר ועניין. בניגוד אליי, הסרט עושה כל שביכולתו כדי לגרום לצופה להזדהות עם שתי האמהות או לפחות לחמול. תורמות לכך רבות ההופעות של שתי השחקניות, שתיהן נראות בלתי מזיקות בתחילה אבל הופכות ללביאות של ממש כשמתסמן מאבק אפשרי על הצאצא. שתיהן גם ילכו הכי רחוק שאפשר, כולל למקומות נשגבים של חמלה והבנת הצד השני. השחקן הצעיר שמגלם את טוואה קצת מדקלם בעיניי אבל הוא ילד חמוד שממלא את המסך. אין לי ספק שהורים לילדים, או כל מי שיש לו או לה גישה אחרת משלי, ימצאו את הסרט הרבה יותר מפעיל רגשית ממני.

מה שאני מצאתי כמעניין ושווה צפייה הוא דווקא כל המסביב. ראשית, התיאור של חיי האי בפרט ושל תרבות יפן הכפרית בכלל, שיש בה משהו עדין ויפה שאפשר לצפות בו שעות מבחינתי. שנית, האופן בו היוצרים משתמשים בסביבה הפסטורלית למראה דווקא כדי להעצים את הדרמה ואת הרגש, למשל דרך מטפורות שהן ברורות כשם שהן יפות. החביבה עליי חוזרת פעמיים ונוגעת לדג מסוג ילו-טייל (או סריולה צהובת זנב, לטענת גוגל). על הדג היפני הזה נאמר שהוא לא רק שוחה בלהקה אלא גם מגדל בשיתוף את הצאצאים, כך שכל דגיג הוא לא רק נצר ספציפי לאם או אב אלא שייך לקבוצה. הקשר לילדון מרובה האמהות שגדל על אי דייגים ברור גם לו, על אף שלא מערבים אותו ישירות במשפט שלמה, תודה לאלים.

יש אמת אוניברסלית יותר מעניינת בעיניי בתהייה ״מהי אמהות״, מאשר בשאלה מיהי באמת האם של הילד שהסרט האחד הזה נסוב סביבו. באנגלית נהוג לומר ״It takes a village to raise a child״ והסרט הוא המקבילה היפנית לאימרה זו, לפיה הקהילה גדולה מן האינדיבידואל ולפעמים האדם הוא בן המקום, לא רק בן של אדם אחד או שניים. בסופו של דבר, טובת הילד היא שעומדת בפני כל אחת מן האמהות ביצירה, שלא מתביישת להציג את הצדדים האגואיסטיים והרכושניים של התפקיד כמו גם את מלוא האהבה שלהן. כאמור, הסרט אמנם אורך מעל לשעתיים ונע בין דרמה מעודנת למלודרמה סוחטת דמעות, אבל דווקא בשל כך נדמה לי שהרבה סוגים של קהל יוכלו למצוא מה להפיק ממנו ומה לחבב בו.

תגובות

  1. איתן הגיב:

    בפעם האחרונה שהייתי בחו"ל (זוכרים דבר כזה, חו"ל?) ראיתי את "אהבה ראשונה" של טאקשי מיאקה. סרט מאוד מהנה. כתבתי עליו לבלוג שלי כאן
    https://eithanwe.wordpress.com/2019/11/13/%d7%a4%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%91%d7%9c-%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%a7-2019-%d7%90%d7%94%d7%91%d7%94-%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%94/

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.