״אושר״ (Bliss), סקירת אמזון פריים וידאו

מבין הסרטים שעלו לאחרונה בשירותי הסטרימינג השונים, הסרט "אושר" (Bliss) היה אחד מאלה שהכי סיקרנו אותי טרם הצפייה. הסיבה לסקרונות היא הבמאי מייק קייהיל, יוצר אשר לא רק שאהבתי את שני סרטיו הקודמים, אלא הסתקרני לראות מה הוא יכול לעשות עם תקציב יותר גדול. שני הסרטים הראשונים של הבמאי, "ארץ אחרת" (Another Earth) ו"נשמות תועות" (I Origins) הוקרנו בארץ במסגרת פסטיבל אוטופיה כנציגים בולטים של סרטי המדע בדיוני העצמאיים בארה"ב. הייחוד של שני סרטיו של קייהיל הוא מיקום עלילת המד"ב בעולם ריאליסטי הקרוב לעולם שלנו, ונטייה לשלב תכנים פילוסופיים מורכבים, שזה מה שמד"ב טוב צריך לעשות.

היתרון הבולט של הסרטים הללו לא היה התוכן הפילוסופי שבהחלט היה בהם, אלא בנייה אמינה של דמויות בעלות ניאונסים ומערכות יחסים מורכבות. מאז 2014 קייהיל לא ביים אף סרט אלא היה מעורב מעט בעשייה לטלוויזיה. בינתיים, השחקנית שהופיעה בשני סרטיו הקודמים והייתה שותפה לכתיבת "ארץ אחרת", בריט מרלינג, זכתה לחשיפה גדולה לקהל דרך נטפליקס והסדרה ״The OA״, שזכתה ובצדק למעריצים רבים (הם גם מחו על ההחלטה של נטפליקס לבטל את הסדרה בטרם עת). קייהיל הלך לבסוף לשירות הסטרימינג של אמזון וקיבל מהם מימון לסרט הדורש הרבה יותר תקציב משני סרטיו הקודמים ביחד, אך העלילה שלו שומרת לכאורה על המאפיינים של היצירה הקודמת שלו: שילוב בין פילוסופיה ורוחניות ועימות בין מערכות יחסים מורכבת בין בני אדם לאידיאל של אהבה רומנטית.

דווקא בשל הציפיות הגבוהות, התוצאה הסופית היא אכזבה קשה. הסרט הוא לא כישלון מוחלט בעיניי כמו שחלק מן הביקורות טוענות, ובהחלט יש בו עדיין רגעים מוצלחים ורעיונות מעניינים לגבי טבעה של המציאות. אבל הוא כושל בדבר הבסיסי ביותר: בניית דמויות מעניינות ואמינות. בלי אמינות לדמויות קשה מאוד להתחבר רגשית ליצירה או לקחת ברצינות את מה שהיוצרים מנסים לומר דרכה. זה חבל כי הרכיבים לסרט מעניין בהחלט נמצאים כאן. גם עם לא מדובר בסרט מקורי במיוחד, זו הווריאציה הפרטית של קייהיל על משל המערה של אפלטון, עם סוג של טוויסט. כבר מראשית הסרט מובהר כי תפיסת המציאות של הגיבור לא יציבה וייתכן וחלק ממה שהוא והסביבה חושבים למציאות הוא למעשה לא העולם האמתי. אין צורך להיכנס לספוילרים על מנת לציין כי לאורך כל היצירה, השאלה מהו העולם האמתי לא זוכה לתשובה חד-משמעית.

אואן וילסון מגלם את גרג וויטל, גבר המתמודד עם גירושים טריים יחסית. במקום לבצע את העבודה שלו, הוא מוצא את עצמו מצייר מקום רחוק אותו הוא זוכר לפרטי פרטים וגם דמות של אישה. כשהוא לא מצייר, הוא לוקח הרבה משככי כאבים שמתפקדים כסמים לכל דבר. מהר מאוד הוא מפוטר ממשרתו ותוך דקות ספורות הוא גם מסתבך בצרה נוספת. בייאושו הוא פוגש באישה מוזנחת בשם איזבל (סלמה הייק) שטוענת בפניו כי הוא והיא אמיתיים בעוד שאר המציאות – לא ממש. היא גם טוענת כי היא האישה שהוא מצייר ויש לכך סיבה, מסבירה לו מה לבצע על מנת לברוח מן הצרה בה הוא נמצא, דרך שורה של מהלכים שישאירו אותו מהר מאוד בלי אמצעי זיהוי או מחייה. כמו כן, היא טוענת כי היא יכולה לחבר אותו לעולם האמיתי, לגרום לו לבצע קסמים ולהשפיע על העולם המזויף דרך נטילת גבישים צבעוניים, שיכולים להיראות גם הם כסוג של סמים.

רוב האנשים בחייו של גרג לא ממש מחפשים אותו או מגלים דאגה לגורלו, מתוך תפיסה שהוא זה שהרס לעצמו את החיים. אולם, בתו אמילי (נסטה קופר) מסרבת לוותר עליו ומנסה לקחת חלק בחייו, אולי גם להכניס אותו למכון גמילה שכל הזמן נראה ברקע. שתי הנשים בחייו הן למעשה גם שתי האופציות לעולם כולו עבור הגיבור: הבת נבנית כאישה טובה וערכית הגוררת אותו לתוך עולם המצוי במשבר כלכלי ובו החיים שלו הם במשבר גלוי, בעוד האישה המוזנחת היא סוג של פאם פאטל המציעה עולם מוצלח יותר שקיים אי שם. לכאורה הוא העולם האמתי, עולם שכרגע קשה לחוות אותו אבל לעומת המציאות המוצגת בסרט בהחלט קיים בו מצב של Bliss, מילה ש״אושר״ אינה בדיקו התרגום המדויק שלה, אלא שילוב של אושר ורוגע מתמשך. אך להיות במצב מתמשך של אושר כזה פירושו גם להיות עיוור או לא מודע לסבל שבעולם. גם אם הסבל שהסרט מדבר עליו הוא בסופו של דבר אחר.

"אני לא יודע אם משהו מזה אמיתי, אבל יש לזה תחושה והתחושה היא אמיתית" אומר הגיבור במונלוג פנימי בראשית הסרט. זו השאלה הפילוסופית הראשונה של היצירה: האם המציאות נקבעת על פי מה שאנחנו יודעים, או על פי מה שאנחנו מרגישים? השימוש בסמים גם מעלה את השאלה לגבי המשמעות של הרגש והידע לגבי המציאות במצב תודעתי מעורפל, אבל הסרט לא מתחייב לקריאה הזו. הטיעונים של איזבל לגבי מציאות אחרת מאושרים על ידי ציורים עליהם לכאורה לא יכלה לדעת ובשלב כלשהו בסרט הם גם הופכים לממשות פיזית. היא נראית כעולם אוטופי, אולם גם בה אנשים לא מאושרים ולמעשה הסרט גם דן באושר כדבר שיכול לבוא רק כניגוד לסבל. מבלי לחשוף יותר מדי מהעלילה, אציין כי עולה גם שאלת הצורך במדע ובמחקר, שהיא רלוונטית בתקופה הנוכחית. הסרט תוקף אותה בין היתר על ידי ליהוק לתפקיד משנה של ביל ניי, סוג של מדען פופולרי שהוא סלב בארה"ב ונודע כמי שמסביר מדע בטלוויזיה.

כל הדברים הללו הם שאלות מעניינות וקייהיל, אשר בסרטו הקודם יצר סרט מעניין סביב הרעיון של גלגול נשמות, הוא בהחלט יוצר שמסוגל להפוך זאת ליצירה מעניינת. אך בסרט זה הדברים נותרים בחלק גדול מן הזמן על הנייר בלבד, נאמרים בדיאלוג ולא ברמזים. מכשלה נוספת של הסרט היא בניית שני העולמות השונים שבו. בגלל שהסרט מנסה לשחק על השאלה איזה עולם הוא האמיתי, התוצאה היא שאף אחד מהם בשום שלב לא מרגיש כך. הדבר נכון במיוחד לגבי העולם הקודר יותר, זה שאמור להיות דומה לעולם שלנו. למרות המשברים הנוכחים, שהם לא בהכרח רחוקים ממה שהסרט שואף לייצג, כל הדיון בזוועות העולם נראה שטחי. כולל רגעים בהם נאמרים דברים כמו "חייבים להפגין כי הפעם זה עבר את הגבול". גם בניית העולם האוטופי רחוקה משלמות, אבל לפחות עושה שימוש טוב באתרי צילומים יפהפיים (שצולמו בספילט ובאזורים נוספים בחוף או באיים בקרואטיה), וכן ביכולת של קייהיל לעבוד היטב עם אפקטים חזותיים בכמות גדולה הרבה יותר מאשר בסרטיו הקודמים.

הכישלון העיקרי בעיניי הוא עיצוב שתי הדמויות הנשיות. הבחירה בין שני נשים שכל אחת מהם קשורה גם לתפיסה שונה של המציאות הייתה גם בסרט הקודם של קייהיל, אבל בו האישה המפתה הייתה מיסתורית באופן פחות משתלט ויותר מעוגן בהתנהגות טבעית. זאת בעוד בסרט הזה, הייק מקרינה רק התנהגות אקסצנטרית הנראית קפריזית ותלושה בכל סביבה. האישה הטובה והשקולה בסרט הקודם הייתה בת זוג אלטרנטיבית ולא בת ביולוגית, ואותו סרט, ״נשמות תועות״, הקדיש זמן ללבטים שלה לגבי מערכות יחסים ואמונה. ב״אושר״ הבת היא מישהי שחייה הפרטייים בשלב של סיום התיכון הם מוצלחים בצורה מוחלטת והנאמנות שלה לאב הכושל מוחלטת לא פחות. בין שתי הנשים, וילסון נראה אומנם כליהוק מתבקש לתפקיד גבר במשבר, אבל הוא לא מוסיף חינניות לסרט ונראה מנותק מן הסיטואציה והתפקיד. למעשה, פרט לסצנה קצרה אחת בה הוא מעומת מול גרסה מעט שונה של עצמו, סצנה בה הוא מצליח לגלם היטב את שתי הגרסאות, הוא נראה כחסר אישיות לאורך רוב הסרט. אולי זו הייתה הכוונה, אבל זה מונע חיבור מלא ליצירה.

מייק קייהיל הוא בהחלט יוצר שתפיסת העולם שלו מעניינת, גם אם הפעם היא נחשפת לפרקים בצדדים היותר רדודים שלה. לכן, למרות כל הכשלים בתסריט ותחושת האכזבה מן הסרט לעומת יצירות קודמות של אותו במאי, עדיין מצאתי את עצמי חושב על ״אושר״ במהלך הצפייה וגם מעט אחריה. אולי זה רק מוסיף לתסכול, שכן עבודה מהודקת יותר על התסריט וליהוק שונה לשלושת התפקידים הראשיים היו יכולים לייצר סרט נגיש וסוחף יותר. כזה שהיה חושף את שמו של היוצר גם לקהלים נוספים ושב ומוכיח כי מדע בדיוני הוא ז'אנר נהדר לחקירת הטבע של המציאות ושל הנפש האנושית.