• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח ראשון של אור
  • יום הולדת 11 לסריטה. כן, זה כבר די הרבה
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״סוס מנצח״ עם טוני קולט
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט
  • בעקבות ״קנדימן״ המחודש: חזרה לגרסת 1992
  • ״לא לנשום 2״, סקירה
  • ״מסע בזיכרון״, סקירה
  • קנדימן
  • אימת החודש - אוגוסט 2021: צמדים וצרפתים

״עליות ומורדות״ (The Climb), סקירה

22 בינואר 2021 מאת עופר ליברגל

צילום של סיקוונסים שלמים מתוך סרט בשוט בודד תמיד נחשב להישג טכני מאגתר עבור הבמאי. זה עדיין המצב בימינו, גם אם בעידן הדיגיטלי היכולת לצלם טייקים ארוכים יותר, או להחביא קאטים סמויים בעזרת אפקטים ועריכה, תרמו לריבוי יחסי של שוטים ארוכים כאלו וגם לסרטים שנראים כאילו צולמו (או צולמו בפועל) בשוט בודד לכל אורכם. אולם, נדמה לי כי הבמאי האמריקאי העצמאי מייקל אנג'לו קובינו יכול לטעון כי השוט הבודד שמרכיב את סרטו הקצר מ-2018, ״The Climb״, הוא אחד מן המאתגרים ביותר עבור במאי אי פעם. והוא בטח אחד מן השוטים שדרשו גם את ההשקעה הגדולה ביותר מצד השותף של קובינו לתסריט, קייל מרווין. שני הכותבים גם משחקים בסרט הקצר בתור שני חברים שרוכבים על אופני הרים במעלה הר תלול למדי, אף על פי שאחד מהם מכנה אותו "גבעה". הטיפוס שבכותרת הסרט הקצר הוא למעשה הטיפוס הפיזי הלא פשוט במהלך הרכיבה ופחות אלמנט דרמטי, אם כי הדיאלוג בין שני הגברים חושף דרמה לא קטנה: הרוכב היותר מנוסה מבין השניים חיכה לעלייה על מנת למסור לחברו אינפורמציה לא נעימה שעלולה לסיים את החברות באופן אלים.

לצלם את השוט הבודד לסרט הקצר היה קשה, אך להפוך את הסרט הקצר לפיצ'ר התגלה כמשימה קלה יותר מבחינת מימון. פחות משנה וחצי אחרי הבכורה של הסרט הקצר (שהסתובב בין מפיקים עוד לפני צאתו) שני היוצרים כבר הציגו בפסטיבל קאן 2019 את גרסת הפיצ'ר. הסרט זכה לביקורת חיוביות והיוצרים החליטו להמשיך בסבב פסטיבלים לפני היציאה לבתי הקולנוע בחודש מארס 2020. מאז, החיים של הסרט היו לא קלים, מן הסתם, והוא מגיע כעת בלי יותר מדי באזז או יחס אל שירותי VOD ברחבי העולם. כולל אלה של yes וסלקום tv בישראל, תחת השם "עליות ומורדות", כותרת שאני מסרב להדביק גם לסרט הקצר, וזה לא שהיא מתאימה בהכרח לסרט הארוך.

הסבל של הסרט נגרם כמובן בגלל מגבלות הקורונה אך נובע מכך שקשה לקטלג אותו בדיוק לקהל הביתי. זה סרט עצמאי של יוצרים מוכשרים ללא ספק אבל הוא לא מספיק מוגמר על מנת להיות אחד מן הסרטים הטובים של השנה. הוא סרט שנשען על אתגר טכני אבל הלב שלו הוא דווקא הדיאלוגים. סרט שהולך למקומות אפלים בתיאור החברות בין שני הגברים ואירועים בחיים שלהם, אבל הוא למעשה קומדיה. עם רגעים מוזיקליים. זה גם סרט שאני מוצא בו מספר פגמים, אבל הוא גם מענג לצפייה בסך הכל ובהחלט מהווה תוספת מרעננת לנוף הקולנוע העצמאי העכשווי.

בפיתוח הסרט הקצר לפיצ'ר, קובינו ומרווין הכריחו את עצמם לצלם את שוט הטיפוס באופניים פעם נוספת עבור פתיחת הסרט. הפעם בכביש קצת פחות תלול ובצרפת (בסרט הקצר המיקום לא מוסגר אבל נראה כמערב ארה"ב), עם שמירה על חלק מן הדיאלוג אבל שינוי מהותי בפרטי העלילה וסיום שונה לחלוטין של השוט, שלוקח את העלילה מהר מאוד למקום שונה. בנוסף, בעוד בסרט הקצר המצלמה תמיד נשארה כמה מטרים לפני שני הגברים, במעבר לפיצ'ר כבר בשוט הראשון היא נעה למקומות שונים בסצנה ובנראטיב, קובעת את סגנון הצילום להמשך הסרט שרובו, אך לא כולו, יתבסס על צילום סיקוונסים שלמים בשוט אחד.

מנקודת השבר בחברות מיד בפתיחה, הסרט ממשיך לעקוב אחרי שני הגברים לאורך תקופה של מספר שנים דרך שבעה פרקים שונים, כל אחד קופץ משמעותית בזמן לעומת הפרק הקודם, אך בחלק מהם יש גם קפיצות לא בהכרח קטנות בתוך הפרק עצמו. נושאים שעלו בשוט הראשון או בסרט הקצר זוכים להדהוד גם בשוטים הבאים, בין אם ברמה החזותית ובין אם ברמה של חזרה על אלמנטים נראטיבים. אף כי ניתן להגיד שמערכת היחסים בין שני הגברים המופיעים בסרט עוברת עליות ומורדות, הקו החזותי המאפיין את כל הסרט הוא עלייה פיזית. ובעוד אחד משני הגברים נמצא בחיים שהולכים ומתייצבים, השני מצוי רוב הזמן בירידה מסוג כזה או אחר.

הגבר שמתחיל את הסרט חזק הוא מייק, בגילומו של במאי הסרט. חברו קייל (התסריטאי השותף), שומע ממנו בשורה לא פשוטה כבר בפתיחה, אך כעבור דקות ספורות וקפיצת זמן אחת, מייק עובר חוויה טראומתית אף יותר. הדרך שלו להתגבר עליה תהייה במהלך שנים ודרך חידוש הקשר עם קייל ובחינת הגבולות שלו. המצב של קייל הופך להיות חלק מהגדרת הזהות של מייק, גבר אשר לא ממש מצליח לשקם את חייו או להבין מה הזהות שלו מחוץ למערכת החברות הבעייתית. בעוד מייק הוא דמות יוזמת אשר מנסה תמיד להיות במרכז העניינים, קייל משלים אותו בתור דמות כנועה יחסית שזורמת עם הדעות של אחרים להם הוא נותן את עצמו כמשענת. לא במקרה, אחת מן הסצנות הבולטת עבור קייל בה מייק אינו נוכח כרוכה בקושי של מייק לומר "לא" או לעמוד על שלו בגלוי.

אולם, קייל אינו דמות תמימה לגמרי בשום שלב והבחירה שלו ללכת עם רצונות של אחרים היא מודעת ולפעמים מגיעה ממקום חכם. לעומת זאת, הרצון של מייק להיות חלק מן הסיפור או ממרכז העניינים גורם לו לבצע מעשים שפוגעים גם באחרים, אבל בסופו של דבר בעיקר בעצמו. בחלקים מן הסרט דומה כי מייק הוא ייצוג של גבריות רעילה, אך היא לא רעילה בהכרח כלפי הנשים בסרט, אלא כלפי קייל. כלל שהסרט מתמשך, מתברר כי זה לא הדבר המרכזי, שכן הלב של הסרט הוא היכולת של השניים בכל זאת לטפס על ההר ביחד, עם הבנה שיש לחברים ותיקים למרות הבדלי האופי ביניהם. הם סוג של הפכים משלימים: מייק תמיד כועס, קייל תמיד מנסה להיות השקול. ויותר משהם הפכים, דומה כי הם חולקים קשר עמוק שאף אחד אחר בסביבה לא יכול להבין.

החסרון העיקרי של הסרט הוא הדמויות אחרות, אשר רובן כתבות בצורה נטולת עומק. חלקן, בעיקר המשפחה של קייל, מקבלות זמן מסך ניכר וניתן לחלק אותם לנשים מנדנדות וגברים לא ממש מוצלחים. מי שמצליחה בכל זאת לבלוט לטובה היא גייל רנקין, שלקוחת תפקיד של אישה דעתנית שנאמר עליה שאף אחד לא אוהב אותה, ומכניסה לתוכו יותר אמינות וניואנסים מאלה שיש על הדף. בכמה סצנות בהן היא מהווה גלגל שלישי עבור הגברים, לא רק כי זה חלק מן הפונקציה שלה בעלילה אלא כי היא הופכת לדמות המעניינת בסצנה.

חסרון נוסף של הסרט נובע בעיניי מן הרצון של קובינו להוכיח את עצמו לא רק כשחקן בסרט של עצמו, אלא גם כבמאי בעל יכולת ותפיסה אמונתית. הבחירה להשתמש בעיקר בשוטים ארוכים מוכיחה את עצמה דרמטית, אך חלק מן החיבורים המודבקים בין זמנים שונים מרגישים מאולצים או קלישאתיים. השילוב של הרכבים מוזיקליים מגוונים ששוברים מדי פעם את הנראטיב של הסרט, מנסה לתת לו קצת חן בנוף הקולנוע העצמאי, אך בסופו של דבר נותר לא מגובש בעיניי ואף תמוה. אולי סוג של חיקוי של אלמנט דומה בסרטים כמו "אישה במלחמה". בסרט זה, כל בחירה מוזיקלית שוברת לכיוון אחר ואל תרבות אחרת, אולי כסוג של פיצוי על כך שהסרט מתמקד בשני גברים לבנים בתקופה של קריאה לגיוון בתעשית הקולנוע. טיפ ליוצרים אחרים: זו לא הדרך לעשות זאת. גם לא להכניס גבר אפריקאי-אמריקאי אחד לאירועים המשפחתיים של קייל, כאשר ההסבר על טיב הקשר ביניהם חלף מעל הראש שלי או ירד בעריכה.

מעבר לכך, לזכות הסרט עומדים שני נכסים מרכזיים. הראשון הוא ההומור. קובינו ומרווין הם אולי קודם כל כותבים, אבל לשניהם יש נוכחות קומית והתסריט מתאים להם הן מבחינת מבנה הדיאלוגים והן בדרישות הפיזיות מהם, בעיקר מרווין שנראה כי נהנה מסצנות בהן הוא מנסה להיות סקסי ובמקום זאת הופך את עצמו לבדיחה. גם הרגעים היותר אפלים בסרט כוללים הומר שנובע הן ממבוכה מן הסיטואציה, הן משנינות של הדוברים והן מן הפער בין האופן שבו אנשים תופסים את עצמם לבין מה שהם משדרים בפועל. הנכס הנוסף הוא הלב הרגשי של הסרט, כלומר תיאור הקשר בין שני הגברים ככזה שמעורר עניין גם בנקודת השפל שלו, וגם ברגעים הספורים בהם הוא בסופו של דבר מושך את שניהם כלפי מעלה ברגעים קטנים או גדולים. אולי כי הקשר שנוצר בין שני חברים הוא משהו שלא באמת נשכח או מתבטל, כמו היכולת לרכב על האופניים אחרי שלומדים לעשות זאת.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.