• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

פסטיבל ירושלים 2020: סיכום, "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם", "ילדים", "מרפסת"

19 בדצמבר 2020 מאת עופר ליברגל

פסטיבל הקולנוע של ירושלים יינעל מחר בלי אווירת פסטיבל. אני צפיתי בכמות גדולה של סרטים בבית ולא נתקלתי בתקלות טכניות עליהן דיווחו צופים אחרים. ייתכן וזה נובע מהסבר בהודעה לתקשורת טרום הפסטיבל, הסבר שהוא אולי פחות נגיש באתר. התלונה היחסית שלי כלפי החוויה ודרך הרכישה היא השיטה לרכישת חבילות בהנחה. אומנם זה נוח שהפסטיבל סידר חבילות לפי נושאים כצורה נוספת של אוצרות, אולם חסרה לי האפשרות ליצור חבילה עם בחירה אישית. גם ההכרח לצפות בכל סרטי החבילה תוך חמישה ימים מרגע הרכישה (אני מניח שבגלל הגבלות האתר הבינלאומי בו השתמש הפסטיבל או ענייני זכויות) יצר מצב בעייתי, בעיקר בחבילות של שמונה סרטים.

באותה נשימה, אציין כי עבורי איכות הסטרימינג באתר הרגישה גבוהה במיוחד. בסך הכל, בתקופה לא פשוטה קולנועית ולקראת הכנת סיכום השנה, אני חש כי אחוז גבוה מסרטי השנה שלי הוקרנו בסופו של דבר בפסטיבל ירושלים, בגרסה הלא אידיאלית אך בכל זאת מבורכת שלו. ברכה נוספת היא הפיכת הזוכה בתחרות הישראלית לזמין לקהל החל החל מיום חמישי השני של הפסטיבל. לדיון ארוך יחסית בסרט זה יוקדש רוב הפוסט הנוכחי, כמו גם לשני סרטים בולטים בתחרות התיעודית הישראלית. אך לפני זה, מיני סיכום עם קטגוריות אקראיות ובסוף קישור לכל הפוסטים שלנו מירושלים.

הסרט שהכי אהבתי בפסטיבל ומישהו אחר בסריטה כתב עליו: "עוזרת אישית". אני שומע הרבה דעות משלל כיוונים על סרטה של קיטי גרין, רבים מהם מתארים חוויה די שונה ממה שאני עברתי. הסקירה של אורון דווקא די דומה. התמונה בראש הפוסט היא מתוך הסרט.
הסרט שהכי פחות אהבתי בפסטיבל ומישהו (או מישהי) אחר(ת) בסריטה כתב(ה) עליו: "היא תמות מחר". לא נדבקתי בתופעה.
היוצרת שנזכרתי בהשפעה שלה מספר פעמים בפסטיבל: שנטל אקרמן. יש משהו מן הקולנוע שלה בשני הסרטים שהזכרתי זה עתה, ובעצם בצורה שונה גם בשלושת הסרטים בהם אדון בהמשך פוסט הזה.
אנסמבל החיות המוצלח ביותר: "בית הזיכרנות". בעיקר הפרות, אך לא רק.

עד כאן סיכום קצרצר גם יחסית לגרסת מיני. לשנה הבאה בירושלים הבנויה.

מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם

הזוכה הגדול (והמוצדק) של תחרות הקולנוע הישראלי משלב בין כמה סוגים שונים של קולנוע ויחסים בין קולנוע למציאות, באופו שהוא הרבה יותר מורכב מ"תיעודי או עלילתי". הסרט הזה נפרש להרבה מאוד כיוונים בדרך היצירה שלו ובקשר בין הדימוי למציאות, אך בו בזמן הוא פשוט וישיר בטון הרגשי שלו ובסיפור המובא בו – התמודדות של הבמאי עם הרצון ליצור קולנוע וגם לשמור על קשר עם אביו. המשחק בין סוגי העשייה הקולנועית השונים מתחיל, כצפוי, כבר בסצנת הפתיחה. הבמאי דני רוזנברג מקריא תסריט לשוט קולנועי מוקפד של גבר הרוחץ בים ויוצא ממנו, כאשר בשלב זה המסך נותר שחור. כשעולה התמונה נגלה שוט וידאו ביתי אשר סותר מעט את האידיאל הקולנועי שתואר בפסקול: הדימוי הראשון בסרט הינו צילום כפות רגליו של נתן רוזנברג, אביו של הבמאי. דני מנסה לשכנע את אביו לקחת חלק בסרט אותו הוא רוצה לצלם, אך האב מתנגד בזעם להיותו מצולם. הוא גם מבקש מן הבן לחשוב על דרך להרוויח כסף במקום לעשות סרטים אמנותיים כמו במאי טורקי או ממשיך את סרטיו של דה סיקה, על מנת להיות אחראי ולכלכל את המשפחה שלו.

שוט הפתיחה הזה שייך כנראה לחלק התיעודי, או התיעודי-לכאורה של הסרט. אך הבחירה להתחיל את הסרט עם דימוי של כפות רגליים יכולה גם להיות הרמז לסרט הישראלי "הגננת" של נדב לפיד, שהוא, אגב, עורך התסריט של הסרט הנוכחי, אותו כתב רוזנברג ביחד עם איתי כוחיי. משמע, החשיבה הקולנועית נמצאת בכל דרגה של הסרט, שמכיל כמה סוגים שונים לא רק של קולנוע, אלא של נרטיבים של סרט בתוך סרט. זה אינו רק משחק אינטלקטואלי, אלא גם חלק מהותי בסיפור האישי אשר הבמאי מתאר. זהו סיפור אהבה למשפחתו ולקולנוע וכפי שכותרת הסרט מצביעה, לפעמים הקולנוע תופס את המקום הראשון. בעוד שאפשר לפרש ולנתח את הבחירות הקולנועיות במספר דרכים, האווירה של משפחה שכוללת גם דאגה וגם ויכוח נותרת בהירה לחלוטין.

הנרטיב של הסרט הוא המחלה של אביו של הבמאי וניסיונו של רוזנברג להציל את הסרט שתכנן לצלם יחד עמו. באופן טבעי, רוזנברג ממשיך לצלם את הסרט שתכנן עם שחקן שליהק. אלא שבמקם שחקן מקצועי, המפיק מרק רוזנבאום מגלם את התפקיד של יואל, אשר יועד במקור לאביו של הבמאי. בנוסף, העיתונאי רוני קובן מגלם את אסף, בן דמותו של רוזנברג בתסריט שהוקרא בפתיחה. יואל מקבל הדלפה מאחיו על תחילתה של מלחמה מול איראן ומנסה לשכנע בכוח את כל המשפחה לצאת למסע לילי לירושלים, שלא תופצץ בגלל היותה קדושה. רוזנבאום וקובן לא מגלמים רק את הדמויות בתסריט הזה, אלא גם במאי קולנוע ואביו החולה הרבים על צילומי הסרט. הם עושים זאת במציאות המערבבת בני משפחה נוספים, המגולמים בחלקם על ידי שחקנים מקצועיים כגון רות פרחי, אורי קלאוזנר ונועה קולר, המגלמת את בת הזוג של אסף. גם היא מנסה לצלם סרט, בעוד בסרט שבתוך הסרט היא כבר משחקת את האקסית.

רובד נוסף של ערבוב החומרים המרכיבים את הסרט הוא חזרה לקטעים בהם מופיעה המשפחה האמתית של רוזנברג, וכן לסרטי סטודנטים שלו בהשתתפות בני משפחה. גם צילומי החתונה של דני נוכחים בסרט, וגם סרט וידאו שצילם בתור ילד. בן דמותו "הקולנועי", שמגולם בידי קובן, עובד גם כבמאי שכיר ומצלם סרטי תדמית או היסטוריה, מה שמכניס סוג נוסף של חומרים לתוך הסרט. כל זה מובא עם קפיצות מסוימות בזמנים וייתכן וזה יכול לבלבל, אולם אותי לא. גם משום שכל סגנון קולנועי מלווה בשינוי ביחס המסך, וגם כי העיקר הוא להבין את העיבוד הרגשי לסוגיות המוות, ולא עד כמה מה שנראה על המסך נכתב או בוים מראש.

הסרט מזכיר סרטים נוספים שדנו במשפחה דרך שילוב של תיעוד ובדיון מן העת האחרונה. כמו "התאונה" שמציג גם הוא בפסטיבל ירושלים ו"דיק ג'ונסון מת", גם בו הבמאית יצרה סרט במטרה להתמודד עם המוות הצפוי של אביה, אשר מופיע בסרטה ו״מת״ בו מספר פעמים. אולם ,"מותו של הקולנוע ואבא שלי גם" נע בקצב ובסגנון משלו, ומעלה את סוגיית הניצול של בני המשפחה בצורה בולטת יותר, שכן כבר בפתיחה מוצג ויכוח לא יחידי על עצם עשיית הסרט. בעוד בסרטה של ג'ונסון האב נלהב לשתף פעולה עם בתו רק על מנת לשהות עמה, הסרט הזה מתאים את עצמו לאופי הישראלי: בני המשפחה בכל מקרה קרובים יותר גיאוגרפית ומבלים זמן ביחד, ולכן לא מתביישים לחשוף את הכעס אחד בפני השני וגם מול המצלמה. סצנות רבות מציגות את אחד מן האבות בסרט במצב של כעס, אולם זה רק פתח לקשת רחבה יותר של רגשות.

באחד מן הקטעים בסרט נתן רוזנברג אומר "דני הוא לא עציב", מילה מוזרה המבטאת את חוסר התגובה הרגשית הגלויה של הבן למצב. הוא מנסה כל הזמן לעבד זאת דרך היצירה, או לפחות זה מה שהיצירה מראה לנו. הקולנוע בסרט הזה הוא לא רק עיבוד של הרגשות ומפלט אמנותי, אלא גם אובססיה נצלנית וספק מסוכנת. הסרט יוצא מעימותים מול האב לעימותים מול בת הזוג, חלקם נובעים סביב שאלת האחריות של הקולנוען לבן שעתיד להיוולד לו (או נמצא בתכנון, או כבר נולד). למעשה, הסרט עוסק לא רק באב המסיים את חייו, אלא גם בגבר המתחיל את חייו כאב, סוג של לידה מחדש שייתכן שדורשת שינוי באופי ובלקיחת האחריות, מה שיכול להקרין גם על העשייה כבמאי קולנוע.

גם שאלת הדחיקה של האם בסרט עולה כסיפור רקע שבסופו של דבר מקבל את הרגע הבולט שלו. לא פחות חשוב, גם הסבתא של הבמאי(ם) היא חלק מן הסרט, ולמעשה הרגעים עם הסבתא הביולוגית הם אולי האפקטיביים ביותר ביצירה כולה. הסרט עוסק בארבעה דורות של משפחה ומזכיר ברגע מסוים גם דורות קודמים. הבמאי מנסה לייצג את המשפחה דרך הסרט שיישאר גם אחרי המוות, אולם גם סוגיית ההישארות של הסרט ושל הזיכרון מן המשפחה מוטלת בספק. העלילה הספק-מופרכת על פחד ממלחמה עם איראן מתחברת גם לפחדים לאומיים ומוציאה את הסרט מן הסיפור הפרטי. ניתן לחבר בין האובססיה של הבמאי לקולנוע לאובססיה של ישראל למצב הביטחוני, בדגש על הנושא האיראני, דבר הנוכח דרך הנאומים של ראש הממשלה שנשמעים ואף נראים בסרט. כולל רגע בו בני משפחת רוזנברג רבים סביב השאלה האם דני צילם את משפחתו או את הנאום. הנאום שנראה כחלק מן החדשות מהדהד בדרכו סצנה מצולמת משלב מוקדם יותר בסרט, חלק ממערכת שלמה של חזרות על אלמנטים ומוטיבים בתוך התסריט, שהוא לכאורה מבולגן אך למעשה מוקפד.

מלבד העיסוק במשפחה, הסרט גם עוסק במשפחת הקולנוע ובעבודה על סוגי סרטים שונים ודרכי יצירה שונות. הסרט שבתוך הסרט הוגש לקרנות ויש דיון בחוות דעת של לקטורים, חלקן משנות את העלילה הפנימית ומוסיפות לה רבדים. רוזנברג יוצא מיליהוק מן המסורת הניאו-ריאלסטית להשראות נוספות, כולל הפיכת הסרט המשפחתי הצנוע על הבריחה לסרט עם סיקוונס פעולה דרמטי ששואב השראה מוצהרת מיצירה הוליוודית. הסרט הפנימי מכונה לפעמים "הסרט האיראני", ויש בכך משמעות כפולה: הסרט עוסק במלחמה שלא מתרחשת מול איראן, אך היצירה כולה משלבת בין מציאות ובדיה דרך שחקנים לא-מקצועיים בדומה לקולנוע איראני. ספציפית, הסרטים של קיארוסטמי ומחמלבאף. זהו רק פתח אחד לקריאה ולפרשנות של דברים הנאמרים לכאורה בצורה אגבית, בסרט בו גם זהות הניצבים יכולה להתגלות כבעלת משמעות סימובלית, או אילוץ של התקציב. העשייה הקולנועית נמצאת בסרט לא רק בגלל שמצלמים בו סרט אחר, אלא גם משום שאלמנטים שונים בקולנוע הופכים להיות אתגרים בכל שלבי ההפקה.

״מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם״ שופע הרבה רעיונות ומחשבה, אבל הכוח המחזיק אותו הוא הפנייה לרגש ולא לאינטלקט. משמע, דני רוזנברג אולי לא ״עציב״ בעצמו, אך הוא בהחלט מצליח להעציב אחרים. הדבר נובע גם מן האנשים עימם הוא משתף פעולה. קובן מביא לדמות של אסף חום אנושי טבעי המאפיין את האישיות שלו כמראיין, אך גם עצבות וזעם המתחברות לפרץ האנרגיה בהופעה של מרק רוזנבאום, שמשדר גם חולשה של הגוף וגם עוצמה של אדם המסוגל לריב בשנינות עם כל אדם על כל דבר. הצילום של דוד סטרז'מייסטר כולל רגעים יפהפיים של שימוש במסך הרחב. כל אלו מייצרים קולנוע חי, הדן לא רק במוות של בני משפחה אלא גם בשאלה האם הסרט בו אנו צופים אכן יושלם.

בשנה בה עיתונאים יוצאים בכותרות על מות הקולנוע, סרט בו מות הקולנוע נוכח בכותרת מרגיש אקטואלי יותר מן הנסיבות שהיו בתקופה בה צולם. המוות שמרחף מעל הסרט הוא לכאורה לא המוות של הקולנוע כולו, אלא רק של הסרט בו אנו צופים, שאולי כמו סרטים רבים לא יושלם לכאורה, בגלל קשיים רבים, בהם גם מחלה של השחקן/אב. הסרט מראה מוות של סרטים שלא יושלמו וגם נוגע במחלה ומוות של אדם ספציפי, אבל הוא גם עוסק בתורשה דרך המעבר בין הדורות ובדרך בה זכרונות נשמרים בצורה פיזית ורוחנית. כך שגם ברגעיו העצובים יש בו יותר אופטימיות מאשר בכותרת. יחד עם זאת, יש רובד סמוי של הזנחה של צדדים אחרים בחיים לטובת העשייה ואפילו הזנחה של בני משפחה לטובת האב בעודו חי וגם ספק שאחרי מותו. רובד זה הופך את הסרט לסוג של מבוך ללא מרכז אחד, ולכזה שגם אחרי שתי צפיות וכתיבה של כאלף מילים אני עדיין לא בטוח שהגעתי למהות שלו או מיציתי את הצפייה בו. אולם, אני מקווה כי הצפייה השלישית שלי בו תהיה אחרי שהקולנוע הפיזי יקום לתחייה.

ילדים

ברוכים הבאים למחלוקת סביב "הסרט השמאלני" שזוכה בפרסים לעונה זו. אם כי עד כה לא ממש נחשפתי להתקפות על הסרט מצד אנשים שלא צפו או יצפו בו, ייתכן כי אלו עוד יבואו. סרטה של עדה אושפיז בהחלט ממקם את עצמו בצד של הפלסטינים בסכסוך, בעודו מראה את השפעת הסכסוך דרך עיני ילדים ובני נוער, שישראל היא אויב עבורם. יחד עם זאת, הסרט רחוק מלהיות חד מימדי. הוא מציג קשת גדולה של רגשות ודעות בתוך החברה הפלסטינית בנושא המאבק בישראל, ודרכו גם בסוגיות החינוך וייצוגים של גבורה. זהו סרט פוליטי במוצהר, אבל לא כולו עוסק בפוליטיקה וכמה מן הרגעים המוצלחים שלו הם בעיקר אנושיים. אלו רגעים שהמלחמה שהם מתארים היא בעיקר פנימית: המאבק הלאומי מול הילדות, הרצון לזעום מול התוצאות הקשות האפשריות של מעשי האלימות, כולל פגיעה בזרים שהם חיילים או מתנחלים. השעתיים של הסרט כוללות כמה גיבורים ולי הם היו מעט ארוכות מדי, אך בתוכן יש כמה וכמה סצנות שמרגישות כמו אגרוף בבטן. זה לא מפני שהן מראות את הצד "השני" – לפעמים זה מפני שהן מראות את הצד האוניברסלי ולפעמים זה מפני שהן מראות את המורכבות הספציפית והאבסורדית של המציאות בה אנו חיים.

ייתכן והרגע הגדול ביותר בסרט מגיע כבר בפתיחה. דימא, נערה בת 12 משתחררת מן הכלא בישראל ופוגשת את משפחתה במחסום צה"לי. מיד עם תחילת המפגש, דימא שנראית בהלם נדרשת לענות לשאלות מצד התקשורת שרוצה להפוך אותה לסמל ולשדר דרכה מסר מוכתב מראש. החזרה של דימא לביתה כוללת בניית מעמד של גיבורה, אך גם מעמידה אותה בתפקיד שלא נוח לה איתו, דרך נרטיבים המולבשים עליה כאסירה הצעירה ביותר. אושפיז משלבת בין החזרה שלה לבין הדיווח השונה על מאסרה ברשתות ערביות וישראליות. בעוד בישראל היא מוצגת כ"מחבלת בת 11" ונראית כאשר היא מודה בכוונה לבצע פיגוע דקירה, בתקשורת הערבית היא מוצגת כקורבן לאלימות של הצבא הישראלי שסחט ממנה הודאת שווא באלימות. אושפיז עוקבת אחרי דימא ומשפחתה במשך כמה שנים בהן יש תהפוכות רבות ומעמדה הסותר של דימא כסמל מחד וכילדה/נערה מאידך מעומת פעמים רבות. היחס שלה ושל הצופים בסרט הן למקרה המצער והן לספק ניצול שלה בידי התקשורת (או הסרט בו אנו צופים) עובר מספר תהפוכות.

דמותה של דימא בהחלט הייתה יכולה להחזיק לבדה סרט באורך מלא, אולם השילוב של ילדות/פעילות אחרות ושל ילדים אחרים מרחיב מאוד את תחומי העיסוק. גיבורה בולטת של הסרט היא לא ילדה אלא מורה במזרח ירושלים. היא מנסה לשלב בין הדרישות של מערכת החינוך הישראלית המפקחת על בית הספר, לבין המסר שהיא רוצה להעביר על המולדת הפלסטינית ושיחות מחנך שכוללת גם דיבור עם ילדים על עימותים עם מתנחלים או חיפושים ומעצרים בבית בשעות הלילה. החינוך של מורה זו זוכה לסוג של תמונת מראה כאשר נער פלסטיני מטיח באביו, שטוען כי הפתרון הוא דו-קיום, כי יהודים מלמדים את הילדים לשנוא ערבים ולהילחם בבית ספר. כאשר האב אומר כי אלו לא כל היהודים, הסרט גם מראה בדרכו כי אלו לא כל הערבים. התיעוד המתבונן של אושפיז לא תמיד מצדיק את האמירות או המעשים של המתועדים, אבל הוא בהחלט שומר לאורך רוב הסרט על מידה של אמפתיה וכבוד.

מרפסת

תחרות הקולנוע התיעודי כוללת עוד מספר יצירות ראויות של מיטב הבמאים בארץ, כולל שני סרטים מרתקים אשר מספקים מבט מחדרי חדרים על הסיבות לקריסה של תהליך השלום הישראלי-פלסטיני: "הגורם האנושי" של דרור מורה ו"מה היה קורה אילו? אהוד ברק על מלחמה ושלום" של רן טל. אולם, ברצוני להקדיש תשומת לב רחבה לסרט הצנוע ביותר בתחרות, זה שעלול לחמוק מן התודעה בהיעדר במאי ידוע או נושא הנשמע מרתק. סרטו של אלעד דוידוביץ'־שיקוביץ' הוא יצירה תיעודית בוגרת ומרתקת שהרוויחה בצדק ציון לשבח מצד השופטים. הבמאי כתב צילם וערך את סרטו, שנראה כמו יצירה של איש אחד גם בנקודת המבט – סרט שצולם כולו ממרפסת אחת, בדירה חדשה אליה עבר היוצר אחרי פרידה מבת זוג.

המרפסת ממוקמת ברחוב הכובשים בתל אביב, מיקום קרוב פיזית לדירה בה צילמה שנטל אקרמן את סרטה "שם למטה". שני הסרטים גם קרובים מאוד מבחינה קולנועית. בשניהם, המבט לרחוב משולב בקטעי שיחות טלפון של היוצרים, אולם בעוד אקרמן הוסיפה מונולוגים על נושא השהות שלה בישראל, דוידוביץ'-שיקוביץ' משלב בעיקר דיבורי חדשות כרקע נוסף לשבוע הקשה אשר עובר עליו, השבוע שבין יום השואה ליום העצמאות. דרך השבוע הזה מתמודד הבמאי-גיבור עם דכאון קליני, המוגבר דרך פרידה מבת זוג ודרך האירועים הלאומיים המהדהדים את הלם הקרב ממנו הוא סובל. המבט החוצה מן המרפסת הופך מביטוי למשבר הנפשי לאמצעי טיפול והתמודדות מחדש עם המציאות.

המבטים החוצה מבטאים גם חוסר יכולת להביט פנימה או להיחשף בצורה מלאה לחברה ולאנשים אחרים. אחד מן הדברים המרתקים בסרט הוא הדרך בה הבמאי מייצג בהדרגה את דמותו הפיזית, גם דרך מבטים על חלקי גוף ובעיקר דרך שימוש מיטונימי בחפצים, בקפה ובסיגריות. הדימויים מהרחוב הם אולי אקראיים במקור, אך הבמאי מקנה להם משמעות דרך משחקי עימות עם הפסקול והעריכה, כאשר לפעמים הסינתזה בין התרחשות ברחוב לבין המצב הנפשי המובע בסרט היא שלמה. קאט אחד המשלב בין עבר, הווה, קרב, ואירוע עירוני – הרשים אותי במיוחד. "מרפסת" היא יצירה המרגישה ניסיונית בתיאור שלה, אולם היא אינה מאתגרת לצפייה. הטכניקה הייחודית בה אינה העיקר, אלא הדיון הכנה במצב הנפש ובקבלת סיוע.


פסטיבל ירושלים 2020 – הסיקור של סריטה:
המלצות מקדימות (כולם)
דיווח 1 (עופר)
דיווח 2 (עופר)
דיווח 3 (אורון)
דיווח 4 (עופר)

תגובות

  1. יששכר זק הגיב:

    הבעיה עם הסטרימר שמשמש את פסטיבל ירושלים היא שאינו פועל בדפדפן כרום וגם כאשר משתמים באדג' אינו מאפשר העברה למסך טלוויזיה באמצעות כרומקאסט.

    1. זו לא בעיה עבורי ואני מניח שגם לא עבורך. בדפדפן אדג' יש אפשרות (לפחות אצלי) להתקנה של אופציה של קאסט כחלק מן התפריט. זה מצריך בחירה באופציה, סגירה של הדפדפן ופתיחתו מחדש. אחרי זה, האופציה של קאסט מופיעה לצד כל וידאו דרך אותו סימן שמכירים מכרום. ואז גם האיכות של הקאסט לא פוגעת באופן ניכר באיכות של הוידאו.

להגיב על עופר ליברגללבטל

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.