פסטיבל חיפה 2020: "בין הערבים", "סיפורים רעים", "אסנדירה", "כל הסוסים הקטנים והיפים"

לראשונה מזה 12 שנה שאינני על הכרמל בחג הסוכות, נכנס ויוצא מאולמות ההקרנה של פסטיבל חיפה. בשנה שעברה ראיתי 28 סרטים במהלך הפסטיבל, שמבחינתי הרגיש כמו שנת שבתון אחרי ה-38 שהספקתי ב-2018. אז אתם ודאי מבינים כמה זה חסר לי. למרבה השמחה, או הצער תלוי איך מסתכלים, זו כנראה הקטנה שבבעיות שלנו כרגע.

אבל אנחנו פה לעשות כבוד לגרסת האון-ליין של פסטיבל חיפה, או לפחות להמשיך לשחק בנורמליות עם מקבץ של סרטים בהם צפיתי בימים האחרונים – בעזרה ובאדיבות יח"צ והנהלת הפסטיבל – אותם תוכלו לראות בזמנכם החופשי. כך שאם כבר חרשתם את פוסט ההמלצות הראשון שלנו, יהיה לכם חומר נוסף. עופר, אחרי אריק רוהמר, כנראה גם הוא יוסיף משלו בהמשך השבוע.
וגם, תזכורת, מי מכם שיצפה בסרט "סאמרטיים", יוכל להמשיך לראיון זום שניהלתי עם הבמאי קרלוס לופז אסטרדה המקסים. לא שאלתי אותו האם קו העלילה של הראפרים בסרטו החדש הוא שיעתוק מהקליפ שביים לגרסה הבינלאומית של "טודו בום". אולי בפעם אחרת. צריך לעבור רק שתי דקות קרינג'יות בהתחלה, ואז זה מתגלגל בסדר.

המקבץ הנוכחי יכלול ארבעה סרטים משלוש מדינות אירופאיות מאוד, ואולי מישהי מהן עוד תצוץ כנציגת המדינה לאוסקר – אם אכן ויקרה יום אחד.

"בין הערבים" – In the Dusk / Sutemose

באתר הפסטיבל מוזכר שסרטו הקודם של הבמאי הליטאי שרונס ברטאס, "כפור", הוקרן בחיפה ב-2017. אבל זה איננו הסרט הראשון שלו שמצא את דרכו לכרמל, מכיוון שב-2010 הוקרן סרטו השביעי, "הכיוון מזרח". לי אישית אין שום זיכרון ממנו אבל סריטה זוכר גם זוכר, ועל פי הארכיון מסתבר שזה אחד הסרטים שהכי שנאתי באותה שנה, והמוח שלי הדחיק הכל במרוצת העשור.
לא ידעתי את זה כשהתחלתי לצפות בסרטו האחרון של ברטאס, "בין הערבים", חלק מהבחירה הרשמית של קאן 2020, אך בסופו נותרתי עם שתי אופציות: או שהטעם והסבלנות (ואולי הסטנדרטים) שלי השתנו עם השנים, או שברטאס נתן קפיצה מדהימה באיכות. "בין הערבים" הוא לא בהכרח סרט שארוץ להמליץ עליו (מסיבות שאפרט בהמשך) אבל מבחינתי הוא מהטובים אותם ראיתי מתוכניית חיפה השנתית. סגירת מעגל מעניינת, לא?

הסרט מתרחש בכפר לטבי ב-1948, כאשר המאבק בין האזרחים והסובייטים משתולל, וכבר לא בטוח מי יותר גרוע – המורדים או השליטים. בתוך כל זה נער מתבגר שאומץ על ידי אחד מוותיקי המקום מנסה להבין מי נגד מי, ולהתמודד עם השוני בחוקים של העולם וההבדלים בין המעבידים והעובדים, ואיך הכל יכול להשתנות בין רגע. האמת שזה נשמע סוער יותר ממה שקורה בפועל. על אף כמה רגעים דרמטיים למדי, קשה לומר ש-128 הדקות של הסרט מלאות התרחשויות. הדברים קורים לאט, בקצב מדוד, אבל כאשר האלימות מתפרצת היא אכזרית למדי.
אין ספק שהסרט הזה יכל להתהדק פלאים אם הנראטיב היה הדבר החשוב בו (ההימור שלי הוא שלא), אבל דווקא משהו בקצב המונוטוני הקבוע שלו עבד עלי, והצליח להכניס אותי פנימה. אלו מסוג הסרטים שעושים לי חיים קשים בתור מישהו שרוצה לתווך את החוויה שלי אליכם הקוראים, כי אני לא לגמרי בטוח למה דווקא "בין הערבים" שבה אותי, כאשר אחרים שפעלו באותו אופן כשלו.
יכול להיות שאלו הדמויות המעניינות, השליליות והחיוביות, שריתקו אותי (אם כי "ריתקו" יכולה להיות מילה קצת גדולה). יכול להיות שברטאס וצוות השחקנים שלו הצליחו לתפוס באופן אמין להפליא את החיים המורכבים והקשים של המקום והתקופה. יכול להיות ששניהם ביחד. הצילום המשובח של אייטבידאס דוסקוס בטח לא פגם, ואני ממש הייתי מסוקרן ונפעם מהעשייה הכללית.

עם זאת, כשזה מגיע לשלב ההמלצה, לראות או לא, אני קצת בבעיה. אני בטוח שיהיו עוד כמוני שימצאו את החיבור שלהם לסרט, והוא יעניק להם חוויה משמעותית. ועדיין, הוא לא לכל אחד, הוא מצריך המון ולא בטוח שמעניק בחזרה. בכל מקרה, אם אתם צופים בו, נסו ליצור סביבה שלא תסיט את תשומת הלב שלכם. בסרט כמו "בין הערבים" זה קריטי.

לדף הסרט

"סיפורים רעים" – Bad Stories / Favolacce

הנציג הראשון מאיטליה בסיקור הוא סרטם השני של האחים דמיאנו ופאביו ד'ינוצ'נזו, שגם חתומים על כתיבת "דוג-מן" עטור השבחים של גארונה. על התסריט הנוכחי זכו בפרס מטעם פסטיבל ברלין. יש לי הרבה שאלות לגבי זה.
מצד אחד אני מבין למה התסריט שלהם בולט במיוחד. מדובר, אני חושב, במין חשיבה מחודשת על מעשיית "החלילן מהמלין", כזו שחוזרת פה ושם בגלגולים שונים בקולנוע ("המתיקות שאחרי") או בטלוויזיה ("עולם חדש" בנטפליקס). בנוסף, יש איזה טוויסט כרונולוגי שמתגלה באיזשהו שלב, אותו כמובן לא אחשוף.
ועדיין, גם אם המקרו מאוד מעניין, המיקרו עצמו מרגיש קצת לא מוכן עד הסוף, משורטט די בגסות, ואני חייב להודות שהרבה פעמים לא הבנתי מה ואיך.

הסרט עצמו ממוסגר בקול-על של גבר שמצא יומן של ילדה קטנה בפח, שם נחשפת כרוניקה של שכונה בפרבר איטלקי על כל שכניה ודריה, כאשר כל הזמן ישנה תחושה שאנחנו מתקדמים לקראת טרגדיה. ראינו את הסגנון הזה בעבר אצל אולריך זיידל ("ימי שרב"), מיכאל האנקה ("הסרט הלבן"), דיויד גורדון גרין ("ג'ורג' וושינגטון") ובערך כל ספר רביעי של סטיבן קינג. הסיפור לא דובק רק בנקודת המבט של כותבת היומן אלא גם מתאר אירועים אחרים, במין מתקפה מאוד אכזרית של הד'ינצ'נזואים על הבורגנות האיטלקית, בנובו-רישיות הפרברית ויכול להיות שגם במערכת החינוך. לא בטוח אם ירדתי לסוף דעתם.

הצילום מצוין והשחקנים הילדים מרשימים, אבל אני נותרתי חיצוני לחלוטין מסיבה אחת, שהיא די מכת מחץ מבחינתי: ממש שנאתי את כל מי שנמצא בסיפור הזה. או במקרה של הילדים, לא היה לי מאוד אכפת.
נדמה ש"סיפורים רעים" כל כך רצה להיכנס באמ-אמא של התא המשפחתי השבע והרקוב, שהוא שכח שגם צריך לתת להם איזשהם איפיונים אנושיים כדי שלא נרתע מהנוכחות שלהם.
אני כמובן לא אומר שכל הדמויות צריכות להיות חיוביות, אבל לפחות אחת שתעורר הזדהות, או לפחות דמות שתהיה מספיק מסקרנת ויוצאת דופן כדי שנרצה לעקוב אחריה, זה די קריטי בעיני. אפילו אליו ג'רמנו, שחקן שאני מעריץ מאז "החיים שלנו" וממהר לראות כל סרט אתו, לא קיבל כלום לעשות חוץ מלהיות גועל של גבר, וזה בעיקר מאוד לא מעניין.
לכן גם הטרגדיה של הסוף לא עשתה לי כלום. באמת אולי לכולם הגיע. אני לא צריך בשביל זה שעה וחצי, אני יכול פשוט לראות את הקליפ "בלאק הול סאן" כמה דקות, ולחטוף סיוטים מילדה שאוכלת גלידה. בניינטיז כבר ידעו איך עושים את זה.

לדף הסרט

"אסנדירה" – Assandira

אסנדירה הוא המקום בו מתרחש הנציג האיטלקי הנוסף, חווה כפרית רחבת ידיים בשולי המדינה. מי שמתגורר שם ומתפעל את המקום בגפו הוא קונסטנטינו, אלמן קשיש שדואג ליבול ולחיות המשק. יום אחד מגיע לשם בנו היחיד לביקור התקופתי, הפעם עם זוגתו הגרמניה, ויש להם רעיון – להפוך את המקום לאטרקציה תיירותית שתמשוך אנשים מכל אירופה לחוות את איטליה הישנה והקסומה.
קונסטנטינו השמרן מתנגד בהתחלה, אבל בנו מפציר בו, וזה גם בהחלט יכול להוציא אותם מהמשבר הכלכלי. הוא נותן את אישורו, ובעצם מעביר את המושכות לכלתו הזרה, שמתגלה כאישה הדוחה ביותר שראיתי בקולנוע הרבה זמן. וזה לא רק על המקום היא זוממת להשתלט, אלא יש לה עוד כל מיני רעיונות לא בריאים בראש.
הסרט נפתח אחרי שריפה שכילתה את אסינדרה – ממש כמו מנדרלי מ"רבקה" – וקונסטנטינו מספר לנו את השתלשלות האירועים בדיעבד, כשאנחנו לא יודעים מה נכון, מה לא ומה אולי.

הרבה רעיונות מאוד מעניינים יש בתסריט שכתב וביים סלבאטורה מראו – מוטיבים על מורשת, על מתח בין דורי, עולם של עבודת כפיים שנעלם לטובת אטרקציות שמצטלמות היטב אבל אין בהן משמעות, יחסים בתוך המשפחה, ערכים שהתחלפו ועוד. אני מאמין שגם הבחירה באישה הגרמנית איננה מקרית, ויש פה סאטירה נוקבת על היחס של גרמניה לאירופה, ובמיוחד לאיטליה שלא לגמרי מוכיחה יכולת עצמאית בשמירה על יציבות כלכלית בשנים האחרונות וצריכה את גרמניה ומרקל כדי שינטוו את עתידה, לעיתים על חשבון השפיות שלה.
זה קיבל משנה תוקף עם ענייני הקורונה, אבל כמובן שלסרט שנכתב וצולם לפני אין באמת קשר.

הכל טוב ויפה, והאמת היא שכל סרט שגורם לי לחפש את הסאבטקסט שבו הוא סיבה למסיבה מבחינתי, אבל התחושה שלי הייתה שסלבאטורה מראו חידד ושייף את כל הנקודות המעניינות עד לדקה ה-80 בערך, ומאז נתקע ולא לגמרי ידע מה לעשות עם זה. על פניו זאת לא הייתה בעיה, אילולא היו עוד 40 דקות לאחר מכן, שחזרו על אותו דבר שוב ושוב.
כמו עם האיטלקי הקודם, "סיפורים רעים", גם כאן יש טרגדיה אמיתית (בראשון היא נחשפת בסוף, בזה הנוכחי ממש על ההתחלה), ובשניהם כל כך איבדתי ריכוז בסוף שהפאנץ' לא פגע בי. בכלל.
בשונה מ"סיפורים רעים" פה הדמויות כן מעוררות הזדהות – מלבד הגרמניה שבתור האנטגוניסטית מעוררת זעם ושנאה, אבל זאת המטרה וזה לגמרי סבבה – אבל הן קורבן של "רעיון" ונדמה שהן יותר מייצגות אג'נדה מרגשות אנושיים.

ואזהרה נוספת: הסרט כולל כמה סצנות מאוד לא נעימות למי שרגיש לסבל של חיות על המסך. שזה אני, בגדול. אין המון, אבל הייתי צריך להוריד את העיניים מהמסך פה ושם לכמה שניות כי לא בקטע שלי להתמודד עם זה ספציפית כרגע. או אף פעם.
קחו בחשבון.

לדף הסרט

"כל הסוסים הקטנים והיפים" – All the Pretty Little Horses

מעט מאוד קשר, אם בכלל, יש בין הסרט הזה לבין הספר של קורמק מקארתי "כל הסוסים היפים" (שעובד לסרט עם מאט דיימון ב-2000), או לשיר הערש האמריקאי המפורסם, כך שאני תוהה האם יש משהו שפספסתי מאחורי הרעיון של מיכאליס קונסטנטאטוס. או שזה סתם נשמע לו סבבה. אולי בראיון שנתן קונסטנטאטוס לארז דבורה, אותו תוכלו למצוא באתר הפסטיבל, הוא מסביר לגבי זה.
תחושת ה"פספסתי משהו" היא כזו שמאפיינת לא מעט את החוויה שלי מהסרט, אבל תופתעו, אני לא אומר את זה לשלילה. כבר מההתחלה קונסטנטאטוס מעניק תחושה על פיה אנחנו לא לגמרי יודעים מה באמת קורה מתחת לפני השטח, ואז כשהסרט מתקדם וחושף שהוא למעשה מפורק נראטיבית (זה איננו ספויילר) אנחנו הרבה מאוד פעמים צריכים להשלים את החסר לבד.
הרוס על סרטים שרוצים שאני אנסה לחשוב מדי פעם.

זה לא בכדי לומר ש"כל הסוסים" הוא סרט מתוחכם במיוחד. למעשה, בתחום בין מתוחכם למתחכם הייתי הולך יותר לכיוון השני אבל אפשר להתווכח אתי על זה. בגדול, אנחנו עוקבים אחרי זוג נשוי, נאה מאוד, עם ילד די חמוד, שגרים בווילה כפרית שמוציאה את העיניים, בזמן שהאמא מדי פעם עושה גיחות לראות בתים חדשים. לאתונה העירונית הם בטח לא מתכוונים לחזור. אבל ככל שאנחנו נמצאים עוד ועוד בחברתם אנחנו מגלים שהמצב הוא לא בדיוק מה שחשבנו.
את כל ההשתלשלות הזו כולא קונסטנטאטוס בכמה מהפריימים הכי יפים שראיתי לאחרונה. העבודה שלו ושל הצלם יאניס פוטו (בהלם שאשכרה יש צלם שקוראים לו "פוטו") בלוקיישנים הפתוחים והסגורים בסרט הזה היא מרהיבה. באמת משהו יוצא דופן. גם יוטה ארגירופולו ודימיטריס לאלוס מצוינים בתפקידים הראשיים ובוראים דמויות עם לא מעט שכבות וניגודים.

אבל יש אבל, וזה כשמבינים שהסיפור עצמו, אם מסתכלים עליו כיחידה נראטיבית, לא ממש מחזיק 100 דקות. זה גורם להתפתלויות הכרונולוגיות להרגיש קצת יותר כמו קביים מאשר שלד. ברגע שאנחנו מבינים לגמרי מה הסיפור המתח די נופל ואז עולה שוב בכל מיני ניסיונות לא מאוד מתוחכמים לעורר בנו עניין, ורובם מסתיימים באנטי-קליימקס.
הקולנוע היווני שאני נחשפתי אליו בשנים האחרונות (בעיקר בזכות פסטיבל חיפה, כשחושבים על זה) היה סוג של פגיעה או פספוס, והרבה פעמים צעקני והיסטרי מדי. את זה בטח אי אפשר להגיד על "כל הסוסים" כי בהחלט יש לו נקודות חזקות, והוא כן מנסה להחזיק את עצמו עד שכבר אי אפשר יותר. הבעיה היא שאני ויתרתי קצת לפני הסרט.
אז "פרזיטים" זה בטח לא, למרות שיש כמה קווים משיקים, אבל יש בו מספיק כדי להצדיק את הצפייה בו, בעיני. מה שבעיקר מתסכל בו הוא שהתסריט יכל להיות הרבה יותר מתוחכם, ואז ייתכן והיה פה סרט שיותיר חותם משמעותי יותר.

לדף הסרט

ועם הסרט היווני הזה אני משחרר את פסטיבל חיפה לשנת 2020, מתפלל שבשנה הבאה זה פשוט יראה כמו איזה רגע הזוי שלעולם לא ישוב. כאמור, עופר יצוץ פה בהמשך עם סיקור משלו, אז תחזרו כשמסתדר.