• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

10 לסריטה: עשרה דברים שלא ידעתם עלינו (והגיע הזמן לחשוף)

30 בספטמבר 2020 מאת אור סיגולי

החודש אנחנו מציינים עשר שנים מאז פרסום הפוסט הראשון שהשיק את סריטה. עשר שנים שכללו אלפי פוסטים וכתבות, משהו כמו קאג'יליון סרטים שעברו תחת עינינו הבוחנת, כתבים אורחים שבאו והלכו, פרויקטים, מפגשים, פסטיבלים, ובעיקר, באופן הכי מילולי שאפשר לחשוב עליו, רק ביבי.
במהלך השבועות האחרונים כל אחד מהצוות הקבוע שלנו טרם את חלקו לחגיגות העשור לסריטה, בין אם אורון, עופר ולירון, ורק אני נותרתי אחרון לסגור סופית את העניין רגע לפני אוקטובר, שמי יודע אם נשרוד אותו בכלל.

לכן החלטתי לראשונה, ונגד כל הגיון סביר, לחשוף מעט על מאחורי הקלעים של סריטה, אותו אתר נטול תצוגה סלולרית ראויה, אליו אתם מגיעים לפחות פעם ביום כדי לשמוע את דעתנו על נראטיבים אקראיים מהמסך הקרוב לביתכם.
אני יודע שאתם הכי מסוקרנים בעולם ושאלות רבות אינן נותרות לכן מנוח. אני יודע שחלקכם ניסה בדרכים עקלקלות להגיע לאמת אך לשווא. בדיוק בשביל זה אני פה. בשבילכם, שלא נאמר. בואו נראה אם תצליחו להתמודד עם האמת.
רק עשו טובה, בואו נשאיר את זה פה בינינו.

10 דברים שלא ידעתם על סריטה

1. מייסדי סריטה נפגשו פיזית בדיוק פעם אחת. וזה היה נורא

תפעול של אתר המתעדכן באופן יומיומי מצריך המון שיחות והמון אינטרקציה מקצועית ואישית, לפעמים אפילו כל כמה שעות. אנחנו מחליטים החלטות, מחלקים משימות, בוחרים שיבוצים, והכל בתיאום ושיתוף פעולה מלא יחד. בסריטה הרוב מתקיים בצ'אט הפייסבוקי וזה אמנם לא מאוד נוח או פשוט, אבל אנחנו ממשיכים עם זה מבלי להתלונן, רק בגלל שכולנו זוכרים מה קרה בפעם היחידה שממש ראינו אחד את השני באותו החדר.

איפשהו ב-2013 נפגשנו כולנו, די במקרה, באירוע פסטיבלי כלשהו, איש מאתנו לא מעוניין לזכור איזה. אחרי הנהונים מהוססים ונסיונות להיות חברותיים, הדברים התדרדרו במהרה כמו מינימום פרק של דראג רייס אנטאקד. אני שתיתי יותר מדי ואמרתי כמה דברים שאולי לא הייתי צריך להגיד על כריסטופר נולן, אורון נכנס למונולוג שלם על באטמן למרות שאיש לא התווכח, ועופר דרג כל סרט שהזכרנו, פעם לפי חיבה אישית ופעם לפי קריטריונים אובייקטיביים.
הערב הכי ארוך בחיים שלנו.

2. לירון סיני לא קיימת

מאוד לא קל להיות אתר כתיבה שמורכב רק מגברים. כלומר, ברור שקל כי נשים רק מסבכות הכל, אבל כלפי חוץ זה מוציא אותנו לא משהו. לכן, לפני שנמצא את עצמנו מככבים בכתבה של נירית אנדרמן על הדרת הנשים מהמרחב הביקורתי (אחח, נירית. איך לקחו לנו את זמן האיכות בפסטיבל חיפה… ארורים יהיו. שכונת הדר לא תתאושש), הוחלט בחדרי חדרים – כלומר בצ'אט פייסבוק – שבמקום להתחיל עכשיו למצוא כתבת שתתמודד עם השטויות שלנו, ננסה משהו קצת יותר קל. וכאן נכנסת לתמונה "לירון סיני".
באופן מאוד "מפתיע" היא בגיל הממוצע של שלושתנו, וכמו לכולנו יש לה גם ר' וגם ו' בשם הפרטי, וגם י' בשם המשפחה. מעבר לכך היא בצורה מחשידה כותבת מוכשרת להפליא, תמיד נוחה לבריות, משתפת פעולה, שמחה בחלקה – ובעיקר, המצאה מוחלטת שלנו. כזו שמאז אנחנו נאלצים לתחזק לפני שמישהו יעלה על זה.

זאת הסיבה שאני חושף את זה כאן. אני כבר לא יכול עוד. לא זוכר של מי היה הרעיון שנעשה סדרת כתבות על אונס-נקמה אבל באמת שזה יותר מדי בשבילי. די. יש לי סרטי אוסקר שאף אחד לא רוצה לראות לכתוב עליהם באובססיביות, ממש יש לי זמן לראות מותחני אקספולייטיישן מהסבנטיז. אני לא אלריק קיין, בסדר?
אז אולי אי שם בפאתי יפו ישנה מישהי סופר מגניבה בשם לירון סיני, שנשואה לאיש מעולה בשם יוני ויש להם ילד חדש ומהמם בשם בן. אבל בטח אין לזה שום קשר אלינו.

תיעוד אמיתי של לירון סיני מסיימת עוד טקסט מצוין על גיבורות קומיקס. תודה, לירון!

3. ועל הדרך – הנה הווידוי שלי על עצמי

הרבה לפני 2017 היה לי ברור שגבר לבן ואשכנזי כמוני עומד להיות מודר מהרבה מאוד שיחות ודיונים. אמנם מאז שנולדתי ידעתי שאני זה שניצב בראש שרשרת המזון בזכות הפריבילגיות הרבות שניתנו לי והמרחב התרבותי שנועד אך ורק לי – אך במקביל חזיתי בחרדה איך המקום שלי מצטמצם לטובת שטויות כמו "גיוון", "ריבוי דעות", "הכללה", ועוד כל מיני דברים שלא אלוהים ולא הטבע התכוונו אליהם.
לכן, מכיוון שאינני יכול להחליף את מגדרי או צבע עורי, החלטתי לעשות את הדבר ההגון היחיד, לשקר שאני גיי, כדי שלפחות יהיה לי מיעוט אחד להתהדר בו, וככה עוד אוכל לומר "גם אני חוויתי אפליה, שמעו את קולי ולא – אאשים אתכם בשנאת חינם ופחד".

זה פחות קל ממה שזה נראה, תנו לי לספר לכם. הייתי צריך לשכור את שירותיו של גיי אמיתי כדי להכניס רפרנסים למירוץ הדראג של רופול כל טקסט או שניים (גם בזה, אגב. היה לי אקסטרה תקציב), ביקשתי להנחות מפגשים רק עם יוצרים של סרטים להט"בים בפסטיבלים, וחשוב לעשות סטורי אחד לפחות ב-TLVfest כל שנה. זה הגיע לשלב שאשכרה פאקינג כתבתי ספר כדי לתחזק את האשליה.
אבל זה שווה את זה. פתאום לא חותכים אותי בשרשורי פייסבוק, ואני יכול להגיד לגברים אחרים "אתה לא נאבקת בחיים שלך על כלום" ולנצח דיון. באמת שאני ממליץ לכולם, כל עוד אתם ממש יכולים להתחייב ללכת עם זה עד הסוף.
אפילו הסקס סבבה. מי ידע.

4. אחת ולתמיד – למה אנחנו משתמשים ב"סקירה" ולא "ביקורת"

שאלה מאוד נפוצה בתולדות סריטה, והנה, זה הזמן לספר את האמת. יש תשובה אמיתית מדוע נבחרה המילה הזו, וזו תשובה שלא מחמיאה לאף אחד.
כידוע, סריטה חוגג 10 שנים, וזה אומר שאת צעדינו הראשונים עשינו בתחילת/אמצע שנות העשרים לחיינו. מבולבלים ומפוחדים מעולם המבקרים האכזר והסקסי להדהים של ישראל, חיפשנו מישהו שיעזור לנו, שיענה לנו על שאלות בוערות. פנינו למבקר ידוע ואהוב, שאת שמו כמובן שלא אזכיר, וביקשנו ממנו עצות. אמרנו לו שאנחנו רוצים לסחוף את הרשת ולנצח את מר גוגל, להיות המקום עם הכי הרבה כניסות והקלקות.
אותו המבקר הקשיב וחשב, ואז העניק לנו את העצה הראשונה ששמענו: "לא משנה מה, אל תכתבו 'ביקורת' בכותרת. אף אחד לא מחפש 'ביקורת קולנוע' ולכן מנועי החיפוש יגיבו בהתאם. עדיף שתשתמשו במילה שאף אחד לא מקליד, כדי שתהיו מיוחדים ואיזוטריים. גוגל הרוס על איזוטריה. אני כותב 'ביקורת' בכל פעם, ומצטער על זה מאוד. הנה לכם עצתי, ילדים שבכלל לא עומדים להתחרות בי בשנים הקרובות, תהיו כמה שיותר עמומים במטרות שלכם. וכמובן, בלי תמונות. בהצלחה מלא."
כמובן שהנהנו ולקחנו את עצתו, אם כי בדיעבד יש סיכוי שעבדו עלינו. אבל היה מאוחר מדי לשנות.
בכל מקרה, בין הרעיונות שהיו לנו לפני "סקירה" אפשר למנות את "הערכה", "הצהרה", "בחינה" ו"נפיחה". לא תאמינו כמה קרובה הייתה האחרונה להיבחר.

5. בחיים לא ראינו סרט של נדב לפיד

פחות או יותר מהרגע שסריטה יצא לאוויר העולם, הבמאי והתסריטאי נדב לפיד הוא משהו שעולה אצלנו לא מעט. זה התחיל עם הסקירה שלי ל"השוטר", סרט הביכורים שלו אחרי פסטיבל ירושלים, המשיך עם ניתוח כללי, בחירתו לאחד מאנשי השנה של 2011, ומאז בכל פעם שיוצא סרט קצר או ארוך שלו, תוכלו למצוא בסריטה טקסטים נלהבים וניתוחים מלומדים של כולנו. הוא גם תמיד חלק בולט מסיקור האופיר שלנו ואפילו מסיכומי העשור.

ובכן, האמת היא כזו – אף אחד מאתנו לא טרח אי פעם לשבת מול אחד מסרטיו. זה פשוט לא משהו שמעניין אותנו. אם כך, מדוע אנחנו משקיעים ותומכים באוטר הישראלי החשוב ביותר של האלף החדש, כזה ששבר תקרות זכוכית פסיכיות והפך לאחד היוצרים הצעירים הבולטים בעולם, אתם שואלים? התשובה היא ברורה מאליה – כסף.
"הקרן לעידוד נדב לפיד" העניקה לכותבי סריטה עד היום סכומי עתק שמאפשרים לנו לתת לכם את התוכן בחיני חינם. אני יודע שקל לעקם את הפרצוף אותנו על מות הערכים שלנו מול זוכה פאקינג דב הזהב הישראלי היחיד (חכו שתגלו מה קורה עם מבקרים אחרים בארץ), אבל זאת הייתה הדרך היחידה שאוכל לממן את התואר של הכלבה שלי, פייק. היא בטח לא תצא למצוא עבודה, העצלנית הזאת.
ההיסטוריה תשפוט אותנו.

כנראה תמונה מ"השוטר". אולי. לא ראינו.

6. מעל ל-75% מהתגובות בסריטה נכתבות על ידי מתלמד הודי של חברת טראפיק

האם תהיתם פעם למה כל כך הרבה מהתגובות בסריטה נראות שמנוסחות על ידי מישהו ששונא את השפה העברית ואפילו לא טרח לקרוא שלושה משפטים מהטקסט לפני שרץ להביע את דעתו כאילו ישבנו שעות על פוסט מושקע רק על מנת שלהוד מלכותו תהיה פלטפורמה לדבר שטויות? ובכן, יש לזה סיבה.
שהנהאב אלאם הוא בחור בן 32 שנולד בג'אייפור, ורוב המשכורת שלו מגיעה מלכתוב אצלנו תגובות כדי להעלות טראפיק. חשבנו לעצמנו שאם כל כך פישלנו עם הקונספט של "סקירה" מול "ביקורת" לפחות ננסה להיות רלוונטיים על ידי ניפוח של איזור התגובות, גם אם רובן מטומטמות באופן שמבהיר שלא מדובר פה באדם תבונתי.
אם שאלתם את עצמכם מדוע אני ספציפית סגרתי את איזור התגובות, זה גם קשור. בעקבות משבר פיננסי קל לא הייתי יכול להשתתף בתשלום החודשי לשהנהאב, כי הוצאתי את כל מה שיש לי על הגיי שמשפץ לי את הרפרנסים, ולכן נאלצתי להקריב את הטראפיק שלי. אולי בקרוב ייצא לנדב לפיד סרט חדש ואז אוכל לקבל קצת אקסטרה.

7. איסט וילג', ניו יורק? תנסו אולי כיכר דרכטן, קרית אונו

זה לא שקר מוחלט. אורון ואשתו האהובה מאוד נטליה אכן בילו תקופה בתפוח הגדול, ואפילו מצאו את עצמם משתתפים באיזה קיו אנד איי וחצי של פסטיבל טרייבקה. לא נכחיש. הם גם רצו להישאר אבל מטחנות הבירוקרטיה של ממשל טראמפ טוחנות לאט ובצורה די מטומטמת, ואשרת הכניסה של השניים פגה. ב-2017.

אורון חזר לישראל והתמקם בקרית אונו, אבל החליט להמשיך ולכתוב יעאני הוא בניו יורק גם כדי שיוכל לכתוב על סרטים שהוא מוריד לא חוקית בכיף שלו, גם כדי לא לענות ליח"צנים מציקים, וגם כדי לא להשתתף בישיבות מערכת של "הארץ". המזל של אורון הייתה הקורונה, כנראה הדבר הכי טוב שקרה לו, ועכשיו הוא יכול להמשיך לשבת בקפה גן סיפור, ולשחק אותה כאילו נואה באומבך בדיוק חתך אותו ברמזור, בלי שאף אחד לא ישים לב שהוא לא ראה פרימיירה כבר חצי שנה כי הקולנוע הכי קרוב נמצא ביהוד ולא ייפתח עד 2025. ברור, אורון, סינתיה אריבו שכנה שלך. בוא. אני בדיוק דיברתי עם ריאן גוסלינג על זה שהעציצים שלו מטפטפים לי לחצר. סבבה.

8. איך מתבצעת חלוקת הסקירות בינינו?

שאלה שחוזרת על עצמה לא פעם היא כיצד אנחנו מחליטים מי כותב על מה. האמת שבהתחלה זה היה מאוד לא פשוט לכולנו, והצריך קצת חשיבה. אבל עם השנים פיתחנו שיטה ממש קלה ויעילה לעשות את זה, וכך אנחנו עובדים סרט-סרט. זה התהליך בגדול, אם תרצו לאמץ אותו גם:

כאשר יוצא סרט חדש, בין אם בקולנוע, ב-VOD או בסטרימינג, נפתח גוגל-שיטס מיוחד עם שם הסרט, ובו כל מי שרוצה לכתוב עליו רושם את שמו תוך שעה מהרגע שהיה זמין לצפייה, כמו גם פירוט של כמות הזמן הפנוי ברשותו, והתחייבות לדד-ליין מסוים. לאחר מכן כל אחד מאתנו צריך לכתוב ארבע נקודות מסוימות על הסרט אליהן יתייחס בסקירה שלו, כדי שנדע מי המקורי והמעניין יותר. לאחר שכל האינפורמציה הזו נחשפת, נערכות בחירות לשניים שיעלו לגמר. זה כולל הצבעה אישית על פי שיטת ניקוד, לא מאוד רחוקה מזו של האוסקר, בסופה יעפילו המתמודדים האחרונים.
מכיוון שאיננו ברברים, למי שלא העפיל יש זכות לערער, זאת על ידי הקלטת פיץ' קולי של בין 30 שניות לשתי דקות ובו יסביר מדוע הוא ראוי לכתוב את הסקירה. השניים הנותרים מתייעצים לגבי ערעור ופונים לצד שלישי, שנבחר בקפידה מבנק של מתנדבים העוברים סינון בכל רבעון. אם התקבל הערעור, הכותב השלישי מקבל חצי שעה להכריז על נקודות נוספות שהיה רוצה להתייחס אליהן בטקסט, כאלו שלא סותרות את הנאמר עד כה. אם הצליח עוברים לחלק הבא.

השלב האחרון הוא זה שלוקח הכי פחות זמן – בחינה סטטיסטית של הטראפיק שהתקבל על ידי הכותב במהלך החודש האחרון. זה נשמע תהליך מסובך, אבל זה לא. מה שקורה הוא שכל הטקסטים שנכתבו על ידי מי מהכותבים מדורגים על ידי הטראפיק שהכניסו, לחלק בכמות הזמן שהיו באוויר, עם תשומת לב לאחוזים שיורדים מהם בעקבות המיקום שלהם בגוגל. לאחר החישוב הזה ניתנת העדפה לזה שכמות המילים בכל סקירה שלו נמוכה מהטראפיק, אך כאשר משווים אותה לטבלת ההתפלגות פר 15 חודשים הוא כן עוקף את הממוצע השנתי.
למי שנבחר יש שש שעות להגיש את הטקסט, שעובר עריכה אצל אחד הכותבים האחרים, לפי תורנות, ואם הדבר מתקבל זה מפורסם. אם לא, יש יכולת להגיש טקסט חדש תוך 75 דקות או שמי שניצב במקום השני מקבל את ההזדמנות והסקירה שלו מתפרסמת.
די שטויות.

9. הסרט האהוב על עופר ליברגל הוא "דון חואן דה מרקו"

כולנו מכירים את עופר בזכות המוניטין שבנה לעצמו אחר שהשקיע משהו כמו 80% מהזמן שבו הוא מתהלך על פני האדמה כדי לצפות ולכתוב על כל סרטי אינגמר ברגמן, למצוא סרטי במאיות שאיש לא שמע עליהן כולל הילדים שלהן, או ניתוחים לסרטים טורקיים שברובם הצלם התאבד על הסרט מרוב שעמום. לא ניקח את זה ממנו. היכולת שלו להנות משוט סטטי בשחור לבן שנזנח בקופסת פילם מתחת לדלת בארכיון סינמטק ירושלים, ולכתוב על זה כאילו הוא מצא את אהובתו שאבדה במלחמה זה בהחלט משהו שלא נתקלים בו כל יום. וכל אלו לא משנים את העובדה שהסרט האהוב על עופר זה פאקינג "דון חואן דה מרקו" עם ג'וני דפ בתפקיד פטמות, פיי דאנווי בהופעה קצת פחות מביכה ממה שעשתה באוסקר של 2016, ומרלון ברנדו כשהיה קצת יותר צלול והגיוני מציוץ ממוצע שמעון ריקלין.
הלב רוצה מה שהלב רוצה, ואם עופר חושב שהדרמה של האוטר ג'רמי לוון מ-1994 היא פיסת הצלולויד המרהיבה והמורכבת ביותר שהונצחה על מסך, זו זכותו. ואם אתם מפקפקים בטעמו זה כנראה כי אתם לא יודעים – ואני מצטער שאני אומר את זה בצורה כל כך בוטה – איך זה לאהוב אישה. לשמוע כל מחשבה, לראות כל חלום. לתת לה כנפיים כשהיא צריכה לעוף.
ואנחנו לא זקוקים לציניות הזו שלכם אצלנו, בסדר?

ג'וני דפ מלופף במקומות הנכונים, ואישה שצריכה שיגידו לה שזה ימשייייייייך לנצח – "דון חואן דה מרקו"

10. למה אין לנו שיטת דירוג כוכבים?

טוב, זה באמת קל. הסיבה שאנחנו לא נותנים כוכבים או נקודות לסרטים בסוף הטקסט היא זו – אנחנו כל הזמן שוכחים.
אני לא יכול לספר לכם כמה פעמים אורון כתב לי "סבבה, אור. תעלה את הטקסט שלך מחר, אבל לא משנה מה – אל תשכח לתת בסוף מספר אקראי של אייקונים ויזואלים כדי לצמצם את 900 המילה שלך לכדי שורה תחתונה כדי להקל על הקוראים שאין להם ממוצע של שש דקות להשקיע בטקסט שלך ולנסות להבין בעצמם אם הם רוצים לראות או לא. זה חשוב!", וכל פעם אני שוכח.
אבל זה עובד גם הפוך, שלא תחשבו. היו פעמים שכתבתי לאורון ועופר "קראתי את הטקסט שלכם בתשומת לב. כתבתם שם גם על החוזקות של הסרט וגם על החולשות שלו, כאילו מדובר ביצירת אומנות שיש לה מספר רבדים. לא מקובל עלי! אני צריך שתגידו לי ועכשיו כמה כוכבים בין אחד לחמש, או בין אחד לעשר, או בין אפס לחמש, או בין תשע לחמש וואט אה ויי טו מייק אה ליבינג, כדי שיהיה לי ברור למה הכוונתם. מספיק עם העמימות. לא מכובד".

וזהו. עכשיו אתם יודעים הכל. מקווה שתעריכו אותנו יותר, או לפחות שתבינו כמה זה לא פשוט להרים אתר קולנוע כל יום במשך עשור.
The Struggle is Real.

וגם, תודה שאתם אתנו. זה החלק הכיפי בכל הסיפור.

 

_____

(טוב, אני מקווה שברור לכם שהכל פה שטויות, נכון? לא צריך להבהיר את זה. אבל עדיין, מה שלא שטויות זה מצב המדינה שלנו. אז בבקשה, תשארו בריאים, תקפידו על מסכות, וצאו להפגין בכל אופן שאתם יכולים בלי לסכן את עצמכם)