״חלומות רחוקים״ (Nobody Knows I'm Here), סקירת נטפליקס

את סרט הביכורים של הבמאי הצ'יליאני גספר אנטיו ניתן למצוא בנטפליקס בעברית תחת השם "חלומות רחוקים". אולם דומה כי שמו באנגלית ״Nobody Knows I'm Here״ (בספרדית: Nadie Sabe Que Estoy Aquí) לא רק מתאים יותר ליצירה, אלא גם ליכולת של רוב מנויי נטפליקס להגיע אל הסרט בתוך השירות של חברת הסטרימינג, שלא תמיד מצייטנת בדחיפה של הסרטים הבינלואמיים שהיא רוכשת. סרט זה מגיע עם הילה של פרס הבמאי בפסטיבל טרייבקה של השנה, ובלי הילה של סצנות מין ביזאריות. הבחירה בשם העברי מנסה לשחק על אלמנט אחד בעלילת הסרט שקשור לשאיפה של הגיבור להצליח כזמר פופ. אבל היא חוטאת למהות אמתית של היצירה ולמשמעות של הכותרת המקורית שמתייחסת גם לשיר המשולב בעלילה וגם למצב הגיבור, גבר שבגלל טראומה שהתרחשה בילדותו בודד את עצמו מן העולם, פחות או יותר.

הגבר הזה הוא ממו (חורחה גרסיה מהסדרה "אבודים") והוא בחר לעצמו מקום יפהפה להתבודד בו – חווה קטנה מוקפת יער, בה הוא עוזר לדוד שלו לעבד עורות של כבשים. על מנת להגיע לעיירה הסמוכה עליהם לשוט בסירה. ממו עושה זאת על מנת לפרוץ לבתי זרים מבלי לקחת כלום – רק לשהות ולהתקרב לחיים של אחרים. כל מפגש עם זר מרתיע אותו והוא מנסה להסתתר, גם עם הדוד הוא בקושי מתקשר. הסיבה לכך נעוצה ברצף אירועים מילדותו, שאת חלקה העביר במיאמי.

ממו הקטן נרשם לתחרות כשרונות צעירים בתקווה להשיג חוזה הקלטה כזמר-ילד. חברת התקליטים אכן אהבה את מה ששמעה, אבל בעידן של כמה עשורים לפני דקל וקנין הם גם חשבו שמבנה גופו השמן לא יוכל לזכות להצלחה מסחרית. המפיקים נתנו לילד אחר לשיר את השירים ולזכות בתהילה, מה שכאמור לא נגמר טוב עבור ממו. עושה רושם כי במשך כשני עשורים בערך ממו חי במנותק מחברה אנושית. עד שמעצבת בגדים צעירה שמביאה/לוקחת סחורה מן החווה מבחינה בממו ומגלה בו עניין. נרמז כי מבחינתה העניין יכול להיות גם רומנטי, למרות שמבנה הגוף של ממו ממשיך להיות רחוק ממודל היופי המוגבל. אולם, האתגר העיקרי הוא לגרום לו לא לפחד להיות איתה באותו בחלל. משם זה יכול להתפתח לדיבור ואולי גם לשיר.

העלילה מכילה עוד כמה אירועים דרמטים (לאו דווקא בחלק המסיים) אבל היא לא החלק בו הסרט שופע מקוריות או בולט לטובה. דמות האישה שמנסה להציל את הגבר מעצמו היא, על פניו, קלישאה שיכולה להרתיח. אך זה לא מה שמתרחש, שכן יכולת הבימוי של אנטיו מרוממת את הסרט והופכת אותו ליצירה מרשימה. אין הכוונה לבימוי טוב של תסריט חלש, עליו חתום אנטיו לצד ג׳וזפינה פרננדז ואנריקה וידלה, אלא לתסריט שמתאים היטב לחזון של הבמאי שנעזר בצוות מימון על מנת לחלץ מן הסיפור שפע של אפשריות לפירוש ודימויים ייחודים. הוא עושה זאת בעזרת שותפיו ליצירה, כאשר מי שמופקד על הצילום הוא סרחיו ארמסטרונג מן הבכירים שבצלמי הקולנוע של דרום אמריקה, בין היתר השותף הקבוע של פבלו לאריין בסרטים כגון "לא" ו"נרודה" (עוד על לאריין בהמשך).

ארמסטרונג הוא צלם שלרוב לא מנסה להעלים את היכולת הטכנית שלו ובסרט זה הבמאי מוצא דרך להצדיק כל בחירה סגנונית. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר דרך תנועות מצלמה המייצרות תחושה של מעקב או ריגול אחרי הדמויות, אך במקביל גם מבטאות חיפוש אחר מפלט או רצון לדעת יותר, לצד חשש מן הידע. במקרים אחרים המצלמה מעניקה תחושה של התפעלות מן הטבע ביער, או צלילה לתוך עולם הפנטזיה ברגעים בהם ממו מדמה כי הוא בכל זאת על הבמה, מופיע בבגדים זוהרים. בנוסף לצילום, מדי פעם הסרט גם עורך בצורה יצירתית בין זמנים שונים, מקומות שונים, או נקודת מבט שונות על אותה התרחשות רגע לפני אסון או הצלחה.

לא רק בגלל זהות הצלם, אין זה מפתיע לגלות כי בין מפיקי הסרט נמצא גם הבמאי הצ'ילאני המצליח פבלו לאריין. מדובר ביוצר נוסף שסרטיו בונים דמות דרך סגנון קולנועי המנסה לפרקים לפרוץ את גבולות הנהוג במדיום, אך מבלי להפוך לחגיגה של שפה קולנועית בלבד לצורך בניית שיר הלל לכוחו של הבמאי. בחלק מסרטיו כבמאי, כמו בסרטו האחרון "אמה", לאריין מצטיין גם בעיסוק במיניות של הדמויות שלו לא רק דרך מפגשים מיניים. במידה רבה, זהו אחד מן הנושאים העיקרים של "חלומות רחוקים" – מיניות של אדם גדול מימדים, שלא חווה מגע פיזי עם הזולת ולא מעז לתת ביטוי פומבי לתשוקות שלו. אך הסרט חוקר את הגוף שלו ואת הרצון שלו בנזילות מגדרית מסויימת, כמו גם במגע נשי כחלק מן הכמיהה שלו למגע בכלל, כמיהה כה עזה שהיא הובילה לבידוד מן העולם.

״חלומות רחוקים״ גם עוסק ללא הרף גם ברבדים אחרים, כגון הרצון לזכות בתהילה כזמר לאורך השנים. מכוכבי פופ מהונדסים היטב בשנות התשעים ועד הסגידה בימינו לכוכבי ריאליטי או לסרטונים מקריים שמתגלים ביוטיוב – כל ההיבטים הללו של תרבות הפופ נוכחים בסרט. זה נכון גם לגבי השפה החזותית שלו, דרך אמצעים מוכרים כמו שינוי יחס המסך ואמצעי הצילום ודרך שימוש מורכב יותר בתאורה ואפקטים על מנת לייצר פער בין התחושה הפנימית של האדם לבין המוצר התרבותי שהוא הופך להיות חלק ממנו.

הכותרת העברית של הסרט יכולה להוות גשר ישיר לחלק המסיים שלו. לא בגלל המרחק שבין חלום ילדות למציאות, אלא בגלל המרחק שבין ההופעה כזמר כסוג של חלום על תהילה לבין היכולת לתפקד בחיים הפרטים, ככוכב, כאדם שהסביבה לועגת לו, או ככל אדם. במערכה האחרונה שלו הסרט מציג עריכה יצירתית אף יותר, כולל בנייה ושבירה של מספר נקודות מבט והתקדמות לעבר חשיפה בכמה רמות: חשיפת העבר, חשיפה בפני ציבור גדול יותר, ולבסוף השלב הכי קשה – חשיפה אישית גם בשיחה אינטימית ומגע פיזי.