"תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga", סקירת נטפליקס

הידיעות על כך שוויל פארל, השחקן-מפיק המאוד אמריקאי, זומם על עשיית קומדיה שעוסקת בתחרות הזמר המאוד אירופאית (כלומר, בניכוי אוסטרליה וישראל) התקבלו בלא מעט סימני שאלה. גם כי לא חשבנו שמישהו מערבית לווסטפורט בכלל שמע על האירוויזיון, וגם מה הם מתערבים בעניינים שלנו? אין להם איזה סופר-בול או טורניר אכילת נקניקיות לעשות מהם צחוקים שהם צריכים להדבק אלינו?
העניין הזה של פארל וסרט האירוויזיון הפך להיות מופרך אף יותר כשהתברר שהוא והשחקנית רייצ'ל מקאדמס הגיעו לארץ על מנת להשתמש בטקס שלנו לצילומים. הרי החודש הזה לא היה מספיק בנאנאז גם ככה. "תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga" תוכנן לצאת בדיוק שנה לאחר מכן במקביל לתחרות שתתקיים בהולנד, אבל אז קורונה. לכן הוא עלה ישירות לנטפליקס, בלי מינוף אקטואלי. סתם ככה. בחום ובלחות.

וויל פארל הוא בקלות אחד האנשים המשמעותיים ביותר בקומדיה האמריקאית של העשורים האחרונים. כמות הסרטים, הסדרות וסרטוני הרשת שהוא מעורב בהם כשחקן או כמפיק היא כמעט לא סבירה. אמנם לא כולם הצלחות מוחלטות, גם פארל מעד עם מיני "הולמס ו-ווטסון", אבל יש לו כל כך הרבה חותמות קאלט על הקומדיה המודרנית שזה מעורר השראה. בנוסף, פארל גם ניצב מאחורי הקלעים של כמה מהסדרות הטובות של הזמן האחרון כמו "יורשים" שכנראה לוקחת אמי עוד מעט ו"בשבילי אתם מתים".
את "תחרות הזמר של האירוויזיון: תסלחו לי אם אני לא באמת מתכוון לכתוב שוב את כל השם המסורבל שנטפליקס ישראל החליטה להפיל עלינו עם מעבר בין עברית ואנגלית שאין לו שום הצדקה, ינעל העולם", פארל כתב יחד עם אנדרו סטיל, אחד מזוכי האמי של צוות "סאטרדיי נייט לייב", ולקח לעצמו את התפקיד הראשי. הבימוי הוא של דיויד דובקין, שזכור בעיקר בזכות "דופקים חתונה", ומאז שניסה ללכת לכיוון של הדרמות עם "השופט" (שהעניק מועמדות אוסקר לרוברט דובאל אבל זכה להערכה די נמוכה) הוא בעיקר עושה קליפים למארון פייב.

"תהזש"א: סשפ"ס" (לא יודע, אני מנסה להקל על עצמי) מתחיל באיסלנד של 1974 כאשר לארס אריקסונג הפעוט, שעדיין מתגעגע לאמו המנוחה, שומע לראשונה את "ווטרלו" של אבבא באירוויזיון, וננעל. מאותו הרגע הוא מחליט שמטרתו בחיים היא לנצח על במת תחרות הזמר האירופאית ויהי מה, זאת למרות מורת רוחו של אביו הנוקשה (פירס ברוסנן). למזלו של לארס, מי שמחזיקה את ידו היא חברת הילדות שלו סיגריט, והם במהרה הופכים לצמד מוזיקלי בעיירה הקטנה והצפונית שלהם, כשברשותם רק – במילותיה של קמרון מייקלס בשיר "אני אמריקאית" – חלומות שגדולים יותר מהעיירה הקטנה שלהם.
בבגרותם לארס וסיגריט הופכים לוויל פארל ורייצ'ל מקאדמס, ובעזרת קצת מזל, ואולי גם אלפים מיתולוגיים ומזימה ממשלתית, לא משנה כרגע, נשלחים לייצג את איסלנד באירוויזיון ולנסות לגעת בתהילה. זה מתחיל כמו קומדיית ספורט, וממשיך כמו קומדיה רומנטית. וזה נפלא בכל אחד מהאספקטים.

כבר מההתחלה, אני יכול להגיד לכם שאני עובד על תיאוריה שבה סרט שנפתח בפירס ברוסנן מדבר איסלנדית לא יכול להיות רע, אבל לא בטוח כמה מקרי בוחן יש לי כדי להוכיח את זה. בינתיים זה עובד לטובתי. אבל כבר כמה דקות לאחר מכן, נזכרתי, או לפחות ניסחתי לעצמי לראשונה בראש, מה אני כל כך אוהב בסרטים שבהם וויל פארל מעורב: למרות שהם פארסות, למרות שלרוב הגיבורים הם אנשים מאוד פגומים ובעייתיים שעושים דברים לא נחמדים, הסרטים של פארל נטולי אירוניה. בין אם "והרי החדשות", "אחים חורגים", "לילות טאלדגה" או "הקמפיין", אמנם לא תמיד מדובר באנשים חביבים במיוחד, אבל הסרט אוהב אותם לרמה שבה כאשר הם מכירים בטעויותיהם ומשלמים עליהן, זה אפילו מרגש.
זה המצב גם ב"פייר סאגה", למרבה השמחה. על אף שהאירוויזיון, על הקאמפ והאקסטרווגנטיות (והאופציות המוזיקליות שאינן תמיד מרנינות) הוא מטרה קלה לחיצי לעג, הסרט של פארל ודובקין בשום שלב לא צוחק על זה, או לפחות לא מזלזל, עם כמה שזה מתבקש. האהבה והרצינות שבה הדמויות מתייחסות לתחרות איננה מגוחכת. היא אמיתית וכנה, וזה רק עוזר להזדהות ולפתוח את הלב.

כמובן שיש פה הומור מאוד ספציפי, כזה שלא מתאים לכל אחד. אני, באופן אישי, צחקתי כמעט את כל השעתיים ברצף, אבל ברור שזה לא הסגנון של כולם. אין מה לעשות. אבל מה שכן אפשר להעריך הוא שהסרט דובק בסוג הזה של ההומור בידיעה שהוא בטח יפספס חלק מהקהל, אבל זה לא משנה. זה הסרט, זה העולם שלו, ואלו הדמויות המאכלסות אותו. מי שזה לא מצחיק אותו, לי בטח יהיה קשה להתווכח אתו. אבל כן יש כמה נקודות שאני יכול לצאת עליהן למלחמה, רובן קשורות לרייצ'ל מקאדמס. אז בואו נדבר על רייצ'ל מקאדמס, אחד הנושאים האהובים עלי בעולם.

עוד מאז רג'ינה של "נערות רעות" אי שם ב-2004 היה ברור שיש פה מישהי שהיופי שלה הוא רק תוספת לשחקנית ענקית. רייצ'ל מקאדמס אמנם לא תמיד מצאה את הפרויקטים שיוציאו ממנה את המיטב, ולקח לה קצת זמן שיגלו אותה מחדש, אבל מבחינתי מקאדמס היא מתנה שהוענקה לעולם, ואמרתי את זה פה וגם פה, ובטח בעוד כמה מקומות. בסיכום המחצית של 2018 הענקתי לה את תואר ה'בבקשה תעשי עוד קומדיות, די כבר עם דרמות האוסקר האלה, יא חביבתי' בזכות "לילה בטירוף" שיצא קצת לפני השיעמומון "שאהבה נפשי".
לשמחתי גיליתי שהמועמדת לאוסקר מקאדמס היא קוראת נלהבת של סיכום המחצית, ולכן בשביל לשמח אותי חיכתה מאז "לילה בטירוף" שנתיים שלמות עד שתגיע הקומדיה הטובה הבאה, והנה היא כאן.
אמנם אינני יודע לשפוט את המבטא האיסלנדי שלה, אבל מקאדמס היא נוק-אאוט בסרט הזה, בעיקר כי היא צריכה להיות גם מאוד מצחיקה אבל גם המצפן הרגשי של הסרט. היא מנצחת את זה בשילוב כל כך מרהיב של כישרון וקסם אישי שזה נראה חסר מאמץ לחלוטין.
אני יכול להמשיך לכתוב עליה עוד חמש פסקאות, אבל קלטתם את העניין. אז אפשר לעבור ל-MVP הנוסף של "האירוויזיון: סיפורה של להקת פייר סאגה" (רואים, נטפליקס ישראל? לא היה כזה קשה), ופה מדובר באחת ההפתעות של השנה מבחינתי.

דן סטיבנס הוא בחור נאה להפליא, שכבר הוכיח שיש עליו מספר פעמים בעבר, בין אם "האורח" בו היה מכונת מלחמה נטולת אחוזי שומן, הסדרה "לגיון" שהצריכה ממנו הרבה מאוד עבודה קשה, ו"אחוזת דאונטון" בין היתר. מצד שני, באיזשהו שלב נראה שהוא נכנס לאיזו משבצת מאוד לא מעניינת שכללה דברים כמו "כופר נפשה", "היפה והחיה", "קולוסאל" ו"הרשות החמישית". הוא לא היה רע בשום דבר, פשוט די משעמם.
והנה, כנציג רוסיה לאירוויזיון אלכסנדר למטוב, סטיבנס סוף סוף מקבל הזדמנות להתפרע, והוא תופס את זה בשתי ידיים. על פניו זאת דמות קריקטוריסטית וצפויה, שיכלה להיות אבן ריחיים על הסרט, אבל סטיבנס לקח את זה בפול ספיד והזניק כל רגע אתו איזה עשר רמות למעלה. בעולם של הפצה קולנועית הוא אולי היה יכול לעשות מליסה מקארתי ולקבל כמה פרסים על ההופעה שלו, אבל זה כבר לא יקרה.

יש כמות די עצומה של שטויות בסרט, בוודאי שכמה בדיחות חוזרות על עצמן, התבניתיות די ברורה, זיהיתי כמה גניבות לא נעימות מ"פיץ' פרפקט" וכמובן שאין שום הצדקה לכמעט שעתיים זמן מסך. אבל השחקנים, הופעות האורח המעולות של המתמודדים הבולטים מהאירוויזיונים האחרונים (כן, גם נטע), הלב הטוב שמפמפם דם לעורקי הסרט, דמי לובאטו עולה באש, והמוזיקה המעולה ממש (זה היה כנראה האירוויזיון הטוב ביותר אי פעם) עושים את "תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga" לקומדיה האהובה עלי ב-2020 נכון לרגע זה, ושמחה כללית גדולה מאוד.