• הקולנוע של 2020: סיכום מחצית
  • ״חלומות רחוקים״, סקירת נטפליקס
  • סרטים חדשים: הקרנות מסחריות וצפייה ביתית
  • שובן של המלצות הסינמטקים: מהדורת יולי 2020
  • סקירת אמזון פריים וידאו משולשת
  • תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של פייר סאגה
  • אימת החודש - יוני 2020
  • דאבל דוקו: ״מתעמלת א׳״ ו״רוי כהן: בריון. פחדן. קורבן״
  • ״ויטה ווירג'יניה״, סקירה
  • ״כדור תועה״, סקירת נטפליקס
  • הסרטים שביימה איליין מאי, חלק שני ואחרון
  • הסרטים שביימה איליין מאי: חלק ראשון מתוך שניים

״הבטלנים״ של פליני, סקירה

25 במאי 2020 מאת עופר ליברגל

במהלך התקופה בה בתי הקולנוע משותקים עקב וירוס הקורונה, פסטיבל הקולנוע האיטלקי "צ'ינמה איטליה" ניסה לאזן את ביטלו עקב המצב. הוא עשה זאת דרך הפצת מספר סרטים של הבמאי האיטלקי הנודע פדריקו פליני לצפייה ב-VOD עבור הקהל הישראלי, דרך קישורים התקפים לשבוע באתרי הסינמטקים השונים (בכל סינמטק הדרך לצפות בקישור מעט שונה, אבל עובדת ובחינם). כל זאת לרגל ציון 100 שנה להולדתו של הבמאי. אומנם הייתה עדיפה רטרוספקטיבה על גבי המסך הגדול (כזו נערכה בישראל לאחרונה ב-2007) אבל הצפייה בעותקים המחודשים בסרטיו המוקדמים יחסית של היוצר היא אירוע מרתק. סרטים אלו כוללים מצד אחד את המאפיינים הבולטים של יצירתו ומאידך נראים קרובים מעט יותר לקולנוע של הזרם המרכזי, לעומת סרטים מאוחרים יותר בהם ויתר הבמאי לפרקים על נרטיב לינארי ושילב בכמות גדולה יותר קטעים סוריאליסטיים. כאמור, היבטים אלו נוכחים גם בסרטיו המוקדמים ולא הספקנו להרחיב בטקסט נפרד על שני הסרטים הראשונים שהוקרנו לקהל בישראל בפורמט הנוכחי. אלה היו "אורות הוואריטה" שהיה הסרט הראשון עליו קיבל קרדיט כבמאי, ו"לה סטראדה", שהוא אולי סרטו הטוב ביותר, גם אם לא הידוע ביותר.

השבוע, עד יום רביעי בשעות הבוקר המוקדמות (כלומר בפועל עד יום שלישי), ניתן לצפות בסרטו השלישי של פליני – "הבטלנים" (I Vitelloni) משנת 1953. אחת מן הפנינים הלא מספיק מוכרות, אך כן מאוד מוערכת בקריירה של פליני, ובמידה רבה הסרט שסימן אותו לרבים בעולם כיוצר בעל קול אישי ייחודי. שנה לפני שיצר את "לה סטראדה", שכבש את העולם וזיכה אותו באוסקר הראשון (מתוך ארבעה) לסרט הטוב בשפה זרה ביותר. הזכייה התרחשה רק בשנת 1957 כי סרטים זרים לפעמים הגיעו לארצות הברית באיחור. "לה סטראדה" היה גם מועמד לפרס התסריט הטוב ביותר באותו טקס, וב-1958 פליני שיחזר את ההישג – באוסקר בשפה זרה הוא זכה על "לילות כביריה" (שהופץ בארה"ב בזמן), אבל את המועמודת של התסריט הוא קיבל על "הבטלנים". משמע, זה הסרט הכי מוקדם שפליני ביים שהיה מועמד לאוסקר, מה שמראה על המעמד שלו עבור קהילת הקולנוע בארה"ב. יש לו גם שתי מועמדויות על תסריט משנות ה-40, תקופה בה היה שותף לתסריט בסרטים של רוברטו רוסליני. זה גם אחד מן הסרטים האהובים על יוצרי קולנוע כמו סטנלי קובריק ומרטין סקורסזה. אבל מעבר לכל דברי השבח הללו, מדובר בסרט שנראה פשוט מאוד, אך הוא מומלץ גם משום שהוא אינו פשוט כפי שהוא נראה.

הסרט נוצר בתקופה של מעבר בקולנוע האיטלקי, או בתפיסה של העולם את הקולנוע מארץ המגף. הניאו-ריאליזם שפרסם את הקולנוע האיטלקי בעולם ננטש או השתנה, לכמה כיוונים שונים. גם בתקציר הסרט באתרי הסינמטקים, אחד מן הדברים הספורים שנכתב על ״הבטלנים״ הוא שהסרט מתנתק מן השורשים הניאו-ריאליסטיים. אולם, הדבר לא בהכרח אומר כי העשייה נראית פחות ריאלסטית בעיניים של ימינו, אלא בעיקר כי הדגש הוא פחות על מצוקה חברתית ויותר על מצוקה נפשית, גם אם כזו נובעת מנסיבות החיים בעיר רימיני בה גדל פליני. המורשת הריאלסטית באה לידי ביטוי בשימוש הרחב בנוף של העיר ושל דרום מחוז אמיליה-רומאניה, כרקע שהוא לפעמים מעניין יותר מן העלילה.

אופן ביטוי נוסף הוא ששלוש מבין חמשת החברים שמהווים את הבטלנים מכותרת הסרט מגולמים על ידי שחקנים שחולקים את השם הפרטי עם הדמות, גם אם לא מדובר בהכרח בשחקנים שאינם מקצועיים. אחד מהם הוא אחיו של הבמאי, ריקרדו פליני, שהייתה לו קריירה נפרדת כזמר ושחקן גם לפני הפריצה של האח היותר מפורסם שלו. שחקן אחר שחולק את שמו עם שם הדמות הוא אלברטו סורדי, שכיכב גם בסרטו הקודם של פליני, "השייח הלבן". סרט זה היה לסרט המצליח הראשון בו כיכב, כאשר כבר מסרטיו הבאים הוא הפך לאחד מכוכבי הקומדיה הגדולים בתולדות הקולנוע באיטליה ובכלל.

עלילת הסרט עוקבת אחר חמישה גברים צעירים החיים ברימיני, עיר תיירות הפורחת בחודשי הקיץ. אולם, הסרט מתמקד בחודשים שבין עונות התיירות, כאשר רק סצנת הפתיחה מציגה את הזיוף והפרובנציאליות של עונת התיירות במקום, דרך תחרות יופי בקזינו, שסוג של נקטעת בידי גשם שמתחיל לרדת. חמשת הבטלנים מייצגים דור של אנשים צעירים שאין להם יותר מדי מה לעשות עם החיים שלהם והם פשוט נשארים במקום בלי ממש למצוא עבודה או תכלית. הם מתקיימים על חשבון בני משפחה, מדברים על עזיבה אבל בפועל לא עוזבים. ריקרדו שכבר הזכרתי הוא זמר באותה תחרות יופי שמסיימת את הקיץ, ומעבר לכך מתפקד כחבר/תומך בעלילה. ליאופולדו (ליאופולדו טריאסטה) הוא האינטלקטואל בחבורה, חובב תיאטרון שגם כותב בעצמו מחזות ובאחד משיאי הסרט מנסה לשוחח על המחזה שלו עם שחקן נודע. אלברטו, שגם הוזכר כבר, הוא דמות מעיינת. הוא לוקח כסף מאחותו שעובדת ומתנגד לרומן שלה עם גבר נשוי. במקביל הוא מטפח את המראה החיצוני שלו וגם לובש שמלה בסצנת מסיבת חורף גדולה שהיא סיקוונס מרכז בסרט.

שתי הדמויות הראשיות הן אלו הנמצאות בקצוות של החבורה. מורלדו (פרנקו אינטרלנגי, שגילם את אחד הילדים ב"מצחצחי הנעליים" בראשית התקופה הניאו-ריאליסטית) מוצג כצעיר בחבורה והוא בעיקר סופג את ההשפעה של היתר בשתיקה במשך רוב הסרט, ספק לומד מהם ספק נרתע. פאוסטו (פרנקו פבריצי) מוצג כמנהיג החבורה והוא רודף נשים סדרתי. שעה שחברתו עומדת לזכות באותה תחרות מלכת יופי, הוא מחזר אחר בחורה אחרת. אותה חברה היא סנדרה (ליאונורה רופו), אחותו הקטנה של מורלדו, ומהר מאוד מתגלה כי היא בהריון. בלחץ פיזי לא מתון של המשפחה, פאוסטו נאלץ להתחתן עם סנדרה ולא לברוח מן העיר כמתוכנן. הוא ואשתו הטרייה מקבלים הזדמנות לעזוב את העיר והם עושים זאת בחדווה. אולם, כעבור מספר חודשים הם חוזרים והמשפחה גם מאלצת את פאוסטו להשיג עבודה, בניגוד לחבריו. הוא עובד בחנות המוכרת פסלים דתיים אשר אינם מעניינים אותו. הוא מתעניין רק ברדיפת נשים תמידית, אף כי הוא אוהב את אשתו. הוא לא מסוגל להתאפק ומנסה לחזר אחר אישה היושבת לידו בקולנוע (אשתו יושבת מצדו השני) וגם עם אשת המעסיק שלו, המבוגרת ממנו בשנים רבות אך בנשף הגדול לבשה ביגוד חושפני.

הקריאה המקובלת לסרט מציינת כי מורלדו הוא בן דמותו של הבמאי. מי שמביט על הנעשה בעניין אבל גם מעט מבחוץ, מבין את ההנאה מהבטלה ודחיית החיים האמתיים, אך גם יודע כי הוא צריך לצאת מן העיירה על מנת להתחיל באמת את חייו, אפילו שאין לו חזון אחיד כמו לחלק מחבריו. אולם, במבט על כל הפילמוגרפיה של פליני, פאוסטו מזכיר את הגבר הטיפוסי לפליני לא פחות ממורלדו. פליני עסק ברוב סרטים במודל של גבריות מוגבלת, פגומה, לעיתיים רעילה. גברים בעלי כריזמה שמשהו בסיסי חסר בעולמם והם רודפים אחר דברים כוזבים בניסיון למלא את החלל, מה שגורם להם להיות אנוכיים ואכזריים ביחס לנשים. ב"אורות הווראיטה" פליני הציג את הגברים הללו כעלובים, כילדים מגודלים המונעים בידי דחפים בסיסיים להם הם נכנעים גם כאשר הם מבינים כי הדבר יוביל רק להרס. דומני כי ״הבטלנים״ נע בין שתי הדמיוות הראשיות שלו ביחס לגבריות כולה. כלומר, האם האנשים הללו מוגדרים בידי הרצון לעזוב ולהשתפר או בידי הירידה לקרקעית ההתנהגות פעם אחר פעם, ניסיונות חיזור לא מוצלחים שלא מובילים לבגידה בפועל אבל גורמים לאותו נזק.

הגדולה של פליני היא הדרך בה הוא בונה את המתח הזה כדבר הנותר סטאטי גם כאשר הזמן מתקדם ואירועים דרמטיים מתרחשים. כי התחושה היא שבעיר הזו, הכל נותר אותו הדבר. הפירוט בסיקוונסים הבודדים מראה כמה אושר ומגוון קיים בעליבות. זה נכון לגבי הסיקוונסים הגדולים שכבר הזכרתי, הכתרת מלכת היופי (או יותר נכון "מיס בת הים") והנשף הגדול. בסיקוונסים אלו יש כמות גדולה של ניצבים וגם של דמויות המשחקות תפקיד בעלילה. אולם, לא פחות מרשימים הם רגעים של הליכה משותפת לחוף, חיזור תוקפני וגם אומלל בבית הקולנוע, שיחה של מורלדו עם ילד שבניגוד אליו יש לו עבודה והוא עובד קשה. סיום הסרט מכניס תנועה של ממש לעלילה, לא רק של הדמות שעוזבת, אלא גם לכל המקום עצמו, כאשר תנועת המצלמה ממשיכה תנועה של רכבת. בסרטים מאוחרים יותר, פליני שבר אל סצנות חלום או מבע מופשט בצורה יותר בולטת, אולם בסרט הצנוע הזה העשייה הקולנועית מקורית לא פחות.

תגובות

  1. אשר לוי הגיב:

    נו באמת, איך התחברת לעליבות? הסרט מלא אהבה לגיבוריו ומלא חמלה על שאינם מוצאים מקום בחייהם. הוא המציא, או נכון יותר, חידש מילה בלטינית לשם הסרט והפך אותה לז'רגון מקובל באיטלקית כיום.

  2. ‪Asher Levy‬‏ הגיב:

    התקופה אינה נטישה של הניאוריאליזם אלא שיאו של הניאוריאליזם, רק פליני נחשד בבגידה בניאוריאליזם והתקף קשות בידי הביקורת באיטליה ואף כתב מאמר תגובה בשם "תשובה למבקר מרקסיסטי". אני מסכים ש"הבטלנים" אינו סרט ניאוריאליסטי (למעשה אף סרט של פליני לא היה כזה) אבל הוא למד רבות מהניאוריאליזם (למשל, את הסיפור האפיזודי בו אתה יכול לשלב כל אפיזודב בכל מקום בסרט כי אין רצף עלילתי "הוליודי").

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.