״מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר״, סקירה

״מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר״ (Star Wars: The Rise of Skywalker) הוא סרט לא טוב*. הוא לא מספר את הסיפור שלו בצורה בהירה, הדיאלוגים לא זורמים היטב, הוא לא מצליח להפתיע, אף אחד מן השחקנים לא ממצה את היכולת שלו. יש בו כמה היבטים מביכים וגם חלקים טובים יותר, אך אלו רחוקים מלהצדיק לבדם את הצפייה בו. אבל זהו גם לא סרט רגיל, אלא חלק מאחת מסדרות הסרטים הפופולריות והמשפיעות אי פעם.
לא ניתן להפריד את היחס אליו מן המקום שלו בכל מערך הסרטים, כחוליה המסיימת את הסאגה של שושלת סקייווקר, גם אם לא החוליה האחרונה ביקום הקולנועי/טלוויזיוני שימשיך להתפתח ולפתח צעצועים פוטנציאליים כמו בייבי יודה. כחלק המסיים, יש לו חשיבות כאירוע קולנועי גם בלי קשר לאיכותו, והיחס שלו לסרטים האחרים יכול לגאול חלקית היבטים מסוימים בו, אשר לפחות ברמת הרעיון סוגרים בצורה יפה חלקים מן הסיפור או מהדהדים אספקטים אהובים בסרטים הקודמים. או להבדיל: הסרט יכול לתסכל עוד יותר חלק מן המעריצים, מה שעלול להפוך אותו מסתם סרט לא טוב לתסכול של ממש. מה שבטוח, התגובות היו ויהיו מעורבות ויגיעו בעוצמה רגשית גבוהה, בדומה לסרט הקודם בסדרה.

סביר להניח כי אין סדרות סרטים שמעוררת רגשות עזים יותר בקרב קבוצה גדולה של אנשים מאז מותג "מלחמת הכוכבים", כך שטקסטים ביקורתיים על הסרט לא יתרמו להחלטה האם לצפות בו, או ישנו בצורה מהותית את הציפיות ממנו, כפי שניתן ללמוד מן הטקסטים של אורון ולירון בנוגע לשאלה האם יצפו בסרט או לא. כמו תמיד בטקסטים על סרטים מן הסדרה, אני חש צורך לציין כי לא צפיתי בסרטים המקוריים בתור ילד ולכן הקשר הרגשי שלי לסרטים (שלדעתי כוונו מראש להתאים לילדים וגם למבוגרים שרוצים להרגיש כמו ילדים) חלש יותר משל אחרים. על אף זאת, אני מלא הערכה לסרטי הטרילוגיה המקורית והייתי חיובי כלפי שני הסרטים הראשונים בטרילוגיה המסתיימת זה עתה. ״הכוח מתעורר״ ו"אחרוני הג׳דיי״ הלכו על כיוון אחר מבחינה אמנותית ושניהם כוללים לא מעט פגמים, חלקם נובעים מאופי הסדרה כולה. אך בשניהם יש סוג של לכידות פנימית ומספר רגעים חזקים – בראשון הם קשורים לנוסטלגיה ובשני בניסיון להוסיף רבדים נוספים ליקום הפנטסטי שברא ג׳ורג׳ לוקאס. גם ״עלייתו של סקייווקר״ ניסה בדרכו להיות נוסטלגי אך גם מקורי, אבל זה פשוט לא עובד הפעם.

ייתכן המשימה שניצבה בפני יוצרי הסרט הייתה קשה מן הרגיל, גם בגלל נסיבות יוצאות דופן לסדרה. האתגר הבולט הוא מותה של השחקנית קארי פישר, אחת מן הכוכבות של הטרילוגיה המקורית, שהסרט הקודם בנה אותה כדמות מרכזית גם בסרט זה. מכיוןן שמדובר באחד מן התפקידים הכי איקוניים בתולדות הקולנוע, ליהוק שחקנית אחרת היה נתפס כזלזול. יוצרי הסרט החליטו שגם גרסה דיגיטלית שלה אינה צעד ראוי והפתרון שהם מצאו הוא שימוש בחומרים שצולמו עבור שני הסרטים הקודמים. התוצאה לא מכבדת את זכרה של פישר: התסריט שוכתב על מנת להתאים למשפטים שאמרה בסצנות אחרות, בסצנות שונות נעשה שימוש באותם צילומים שוב ושוב, ובעיקר ניכר כי היא לא מגיבה לשחקנית עמה היא חולקת את הסצנות. בגלל שיש לה סצנות רבות בחלק הראשון, החולשה של הקטעים הללו מונעות חיבור רגשי לסרט וחושפת חסרונות גם בתחומים אחרים.

אתגר אחר שיוצרי הסרט החדש התמודדו עמו הוא התגובות הזועמות של חלק מן המעריצים ל״אחרוני הג׳דיי״, שכללו גם עצומה להוצאת הסרט מן הקאנון והסדרה. דומה שהפתרון של החברות דיסני ולוקאספילם היה לגבות את הסרט ואת הבמאי שלו בפומבי, אך לייצר סרט המשך שחותר כנגד הסרט הקודם. ״עלייתו של סקייווקר״ כמו אומר למעריצים – נכון מה שאמרנו בסרט הקודם על כך שהכוח נמצא בכל אחד וההבדלים בין הצד האפל לצד המואר הם מטושטשים? זה לא באמת קרה, או קרה רק כהסחת דעת. ייתכן וחלק מהתפחויות העלילה תוכננו מראש עוד לפני התגובות, אך הטון של הסרט הוא חד משמעי נגד הסרט הקודם. אנחנו חוזרים בו לצורה המסורתית יותר של גיבורים ונבלים, בתוספות מלודרמה משפחתית עם פוטנציאל להרס של גלקסיות שונות. דומה כי עלילת הסרט הוכתבה בידי המעריצים ונעשה הכל על מנת שלא לפגוע. אבל בחירה זו לא רק מונעת מן היצירה מורכבות, היא גורמת לחלק מן הסצנות לאבד כל היגיון.

אמנם חוסר הגיון וחורים בעלילה היו במידה זו או אחרת בכל סרטי הסדרה, אולם הפעם אין על כך פיצוי באמצעים אחרים. ג'יי ג'יי אברהמס, שהיה אחראי ל״הכוח מתעורר״, הוזעק לכס הבמאי במקום קולין טרברו המפוטר, והוא מנסה לחזור למה שעבד עבורו בסרט הקודם שביים, כלומר הרבה מחוות לסרטים הישנים. אך פריטה מוגברת על מיתרי הנוסטלגיה טובה לסרט ראשון אחרי הפסקה, לא ליצירה המסכמת. את התסריט לסרט כתב אברהמס בשיתוף עם כריס טריו, שאיכשהו הצליח לקשור את עצמו לעוד סדרת סרטים גדולה למרות שהיה מעורב ב״באטמן נגד סופרמן״ ו״ליגת הצדק״. התסריט שהשניים כתבו מחליף פיתוח של הדמויות החדשות בגילוי סודות לא מפתיעים. הסרט משחזר מבנים עלילתיים שכבר נוסו בסדרה, אבל מושך יותר מדי זמן חיפוש אחר חפץ מסוים שיכול למנוע אסון כבד וניצחון מוחלט לצד האפל. עובר יותר מדי זמן עד שהסרט מתחיל לתפוס מעט תאוצה. זה קורה בסצנה ששבה למבנה של ניסיון שחרור שבוי מחללית של האימפריה, סצנה שהיא השיא של הסרט הנוכחי והיא בכל זאת מפסידה מול מקבילות מסרטים קודמים.

אדם דרייבר המככב בסרט בתור קיילו רן, הופיע השנה גם בסרט בשם ״המתים אינם מתים״, שם שיכול להתאים גם לסרט זה. כבר במשפט הראשון שנכתב על המסך נמסר על חזרה לחיים של דמות שמתה בעבר, ויותר מזה לא ארחיב על העלילה. כתוצאה מכך, הסרט לא רק מפנה עורף למסר של קודמו, אלא גם למחשבה כי לאירועים יכולה להיות השלכה או תוצאה סופית. החלטה זו מפחיתה את אלמנט הסכנה, כולל סצנה בה דמות אומרת שבחירה מסוימת תוביל לנזק בלתי הפיך – ומיד מסבירה את האופציה לתיקון הנזק. לגבי המשחק של דרייבר: השחקן שגילה השנה מגוון רגשי ב״סיפור נישואים״ מעביר את רוב הסרט כגוש עצבים טהור, בטרם הוא מצליח להראות את הדבר הכי קרוב בסרט למשחק מעודן. שאר השחקנים לא מנוצלים היטב או בכלל: דייזי רידלי יעילה בסצנות פעולה וסבירה בדיאלוגים בתפקיד ריי, אוסקר אייזק ממשיך להיות מבוזבז למרות שהוא מקבל סוג של סיפור רקע ועלילת משנה לדמות של פו, ג׳ון בויגה מקבל אפילו פחות מורכבות בתור פין, ועל השאר אפילו פחות שווה לדבר. בילי דיי וויליאמס חוזר לסדרה ולתפקיד של לאנדו קלריסיאן, אבל נראה כמו משהו משנות השמונים שנכנס לסרט עכשווי.

אולם, הבעיה העיקרית נובעת מן הניסיון לרצות את המעריצים. הם אולי יקבלו בסרט את הפתרון שרצו לשאלות הפתוחות ולטבע של היקום הקולנועי, אבל מתוך רצון לא לעצבן הסרט נעדר כל תחושה של תעוזה או פלא. אפילו העולמות החדשים נראים מוכרים מאוד. סצנות הקרב בנויות בצורה יעילה ואחרי רובן (אך לא כולן) קל לעקוב, אלא שהן כבר נראות כמו תוצר של מחולל סצנות פעולה בשלב הנוכחי וכמעט שאין רגעי מתח של ממש. זה נראה כמו סרט שנוצר בידי מבוגרים שמנסים לבדר ילדים, לא כמו סרט של אמן המנסה לשחזר את קסם הילדות. זה נכון שלשחזר את הקסם והמפגש הראשוני עם הטרילוגיה המקורית זו מראש משימה שאינה אפשרית, אך הסרט הנוכחי נופל גם מול השניים שקדמו לו.

*ייתכן ופוסט זה נכתב בידי בוט רוסי.