״ג'וג'ו ראביט״, סקירה מוקדמת ותיאום ציפיות

באמת שרציתי להתאפק עוד חודשיים עד ש״ג'וג'ו ראביט״ (Jojo Rabbit) יגיע אל בתי הקולנוע גם בישראל, אבל השיח סביבו והאקלים הציבורי לא מאפשר זאת בעיניי. עוד כשנודע שהסרט החדש של היוצר והכוכב טאיקה וואיטיטי יעסוק באופן קומי בילדון החבר בנוער ההיטלראי, היו מי שזעקו געוואלד. כשהגיע שלב הטריילרים ונחשפה הדמות שמגלם הבמאי, גרסה מטופשת של אדולף היטלר המשמשת כחבר דמיוני לגיבור, היו כבר מי שגיבשו דעה על הסרט מבלי לראותו (ולא רק פוליטיקאים). כאילו צ׳רלי צ׳פלין לא יצר את ״הדיקטטור הגדול״ עוד בזמן השלטון הנאצי בגרמניה, או כאילו שלא נעשו מאז ועד היום כבר אינסוף פארודיות על דמות הצורר. זה גם לא שינה שהבמאי הוא ״משלנו״, יהודי-מאורי ששמו המלא הוא טאיקה דייויד וואיטיטי (כהן). זה אפילו לא ריכך את המתנגדים כשהוא הסביר את האג׳נדה מאחורי מה שהוא מכנה כסאטירה חתרנית אנטי-שנאה.

האנטי והשנאה כוונו פתאום אל הסרט עצמו, עוד לפני בכורתו, כי חס וחלילה שיוצג בקולנוע תיאור סימפטי של נאצים ובטח שלא ״היטלר החמוד״ כפי שכונה ברשת. אז תרשו לי קודם כל להרגיע, לאחר הצפייה – לא חמוד ולא סימפטי. מי שייצא מהסרט הזה עם חיבה לנאציזם, שאלוהים תעזור לו או לה ולכישורי הבנת הנצפה שלהם. כמעט כל רגע בסרט לועג לנאצים ולתורתם, בטח ובטח אם לוקחים בחשבון את העובדה שאנחנו צופים בו ב-2019, ולא בזמן אמת, כשמעטים מדי פקפקו באמיתות השמועות על יהודים ושאר מי שנחשבו נחותים בעיני הגזע הארי. לפעמים הצגת הדברים בשיא כיעורם ופשטותם היא הסאטירה היעילה ביותר, ולפרקים זו הוצאתם מהקונטקסט או הזרה שלהם שעושה את העבודה מבחינת ההומור. ״ג'וג'ו״ הוא סרט שמצטיין בכל הצורות הללו של הומור, ולא רק.

זו הסיבה נוספת בגללה חשתי דחיפות יתרה לכתוב איזו סקירה מוקדמת ומווסתת ציפיות – כי זה חתיכת סרט מדהים, ועונת האוסקר שנמצאת בעיצומה בהחלט אימצה אותו כחלק מהשיח. עד שיגיע להקרנות בישראל באמצע ינואר כבר נדע האם הוא אכן מועמד ולכמה פרסים וקטגוריות, אבל כבר עכשיו יש לו את פרס בחירת הקהל של פסטיבל טורונטו. זה אולי נשמע כמו פרס ניחומים אבל בטורונטו אין תחרות רשמית ושופטים והפרס הוא אינדיקציה מסויימת לכיוון שאליו נושבות רוחות האוסקר. או כך היו רוצים לחשוב קברניטי הפסטיבל, אחרי שהיו מבשרי הזכייה של ״הספר הירוק״. אלא שהרקורד שלהם בעשור האחרון פחות מרשים, שכן רק ״נאום המלך״ ו״12 שנים של עבדות״ זכו גם בטורונטו וגם באוסקר לסרט הטוב ביותר עד שזה קרה שוב אשתקד. שלוש מעשר זה לא רע, אבל בטח גם לי יש אחוזים כאלה בניחושי אוסקר, אם כי זוכים נוספים בטורונטו בהחלט רצו חזק באוסקרים בהם הפסידו לבסוף. אפשר רק לאחל לג׳וג׳ו שזה יהיה הפוש הנכון מבחינתו קודם כל לעבר מועמדויות וכמה שיותר מהן.

אבל מה הם יודעים שם בטורונטו, בטח אנטישמים, לא? אז תשמחו לשמוע שהסרט התקבל יפה גם במקומות אחרים. למשל, הוא אומץ בחום על ידי ה-JCC של מנהטן ששמח להקרין אותו בטרום-בכורה ולדבר על הזווית היהודית שבו. אם כי עדיין קיים חשש שבישראל יגיבו אחרת מאשר בארגוני תרבות יהודיים בסביבתי הקרובה. מבחינת הפצה, הטריטוריות היחידות שיזכו לצפות בסרט לפני ישראל הן צפון אמריקה וניו-זילנד ואוסטרליה, משם מגיע היוצר. שאר העולם יחכה ממש כמונו לחודש ינואר 2020 (זאת שנה אמיתית ואני עדיין לא רגיל לזה), להוציא הקרנות מיוחדות בפסטיבלי קולנוע, ואני עדיין מקווה להפתעה מהכיוון הישראלי בהקשר הזה. כי לדעתי, קהל ישראלי יבין אחרת את הסרט מאשר הצפון-אמריקאים שכינו אותו ״חמוד״, יזהה את הרבדים הנוספים מתחת לחמידות הארנבונית. עד אז, אני כאן בעיקר כדי לנסות ולהסביר איזה מן סרט הוא ״ג'וג'ו ראביט״, בלי ספוילרים בכלל (גם לא לאירועים קריטיים בדקות הפתיחה שלא מוסגרים בטריילרים).

יוהאנס (רומן גריפין דייויס), המכונה ג׳וג׳ו, הוא גרמני בן 10 שאותו אנו פוגשים בשלב מתקדם של מלחמת העולם השנייה, 1945 ליתר דיוק. כיוון שכולם סביבו מדברים במבטאים אנגלו-סקסונים שונים שמתחפשים לכאילו-גרמנית, די ברור כבר אז שהסרט לא מבקש להיות ריאליסטי. כלומר, למי שלא הבינו זאת מסצנת הפתיחה, בה ג׳וג׳ו משוחח עם חברו הדמיוני אדולף היטלר (וואיטיטי), מפלטת הצבעים העולצת, או מסיקוונס הקרדיטים הראשונים. ג׳וג׳ו חולם להיות חייל גיבור, רצוי במשמר האישי של הפיהרר, אבל נבהל נורא בקלות. הוא אף זוכה לכינוי ״ג׳וג׳ו ארנבון״ בסצנה מוקדמת שהעניקה לסרט את שמו. גיבורנו הלא-גיבורי מתגורר עם אמו (סקרלט ג׳והנסון) ומתגעגע לאביו, שהוא מאמין כי מצוי מעבר לקווי האוייב. עולמו מתהפך פעמיים די סמוך לפתיחה, ראשית ביציאה לשדאות ושנית כשהוא מגלה ילדה יהודייה (תומאסין מקנזי) המתחבאת בקירות ביתו.

מי הקליל את ג'וג'ו ראביט

המפתח להנאה שלמה מהסרט הוא טאיקה וואיטיטי, קולנוען ניו-זילנדי שהפך השנה, בגיל 44, לאחד העסוקים בהוליווד. כמות הפרויקטים שהוא מקושר אליהם רק גדלה, בין אם כמפיק, במאי, תסריטאי או שחקן. הוא החל את דרכו בסרטים קצרים, ביניהם ״Two Cars, One Night״ המבריק והמועמד לאוסקר מ-2005. הפריצה שלו התרחשה שנתיים לאחר מכן, עם פיצ׳ר ראשון בשם ״Eagle vs Shark״ ומספר פרקים שביים עבור הסדרה של חבריו, צמד ״טיסת הקונקורד״, בסדרה שלהם. הקהל האמריקאי מכיר אותו בעיקר כבמאי של ״תור: ראגנרוק״ המארוולי, אבל אולי צפיתם לפני כן בסרטיו ״Boy״, ״החיים בצללים״ המבוסס על סרט קצר שלו ושגם הפך השנה לסדרה, או ״המצוד אחר אנשי הבר״. כרגע הוא מצלם קומדיית ספורט בשם ״Next Goal Wins״, והספיק לביים פרק לסדרת הסטאר וורז של דיסני+ ״המנדלוריאן״. הוא גם פרש מבימוי ״באבלס״ על הקוף של מייקל ג׳קסון ומרימייק ל״אקירה״, כדי להתרכז ב״תור: אהבה ורעם״ וברימייק ל״שודדי הזמן״. עסוק ומחוזר, כאמור.

כל ההצלחה הזו עזרה ליוצר לקבל אור ירוק ל״ג'וג'ו״, פרויקט שהוא ניסה להרים מאז תחילת העשור. כבר אז סיים לכתוב את התסריט, עיבוד לספרה של כריסטין לוננס, אליו הוסיף את המגע האישי שלו. כמצופה מסרט של וואיטיטי, הפן הקומי נע בין המצחיק למבריק. באמת שחבל להרוס אבל כל דבר שהסרט ניסה להצחיק בעזרתו פעל עליי ומיד. ציפיתי גם לסרט עם לב גדול, שוב כמו תמיד אצל היוצר, אבל ממש לא התכוננתי להתנפלות רגש שכזאת. כשם שהסרט הזה מצחיק וחכם, הוא גם מותח לפרקים (בעיקר בסיקוונס אחד שבו עצרתי נשימה), מפחיד ומאיים כשהוא רוצה, ופשוט חונק את הגרון מדמעות, בעיקר בסצנה שהאפקט שלה נשאר הרבה יותר זמן מאורכה. מהרגעים האלה שגם אם תראו מגיעים מעבר לפינה, אין לחמוק מעוצמתם הרגשית.

אלא שרוב הזמן הצפייה בסרט באמת מהנה, ואולי מכאן מגיע הזלזול המסויים שאפשר כבר לקרוא ברחבי הרשת. אלא שהבמאי חכם ממבקריו במקרה הזה, כי לצילום מלא הצבע והחיות של מיכאי מלאימייר (״המאסטר״, ״טטרו״) יש הצדקה מעבר לכך שמדובר בקומדיה – הסרט מייצג את הצד הגרמני שחגג את עצמו באותה התקופה, לא ישב בבתים חומים ואפורים. את הפסקול מעטרים מלבד מוזיקה של מייקל ג'אקינו שמכיר כל חדר בלב שלי, אלא גם שירי פופ מוכרים אבל בגרסה הגרמנית. זאת כנראה כדי ליצור תחושה מוכרת אך זרה בו זמנית, ממש כמו הבחירה שהדמויות ישוחחו באנגלית במבטא מבדח. הסרט של וואיטיטי מתרחש באיזו גרמניה מדומיינת, כזו שאנחנו לא רגילים לראות בסרטים על מלחמת העולם השנייה מכיוון שהם אולי הרעים גם הפעם, אבל הם לא יודעים זאת, לא כולם. זהו חלק מן המסע שיצטרך לעבור גיבור הסרט.

עוד סטנדרט של סרטי וואיטיטי שהנוכחי עומד בו הוא הופעות טובות של שחקנים ילדים. בתפקיד הראשי והראשון שלו, דייויס עושה עבודה נהדרת ודי מרובדת, במיוחד אם לוקחים בחשבון שזהו תפקיד מורכב למדי בשביל כל שחקן, בטח ובטח ילד – התבגרות בזמן מלחמה ונביטת ספק עצמי בכל מערכות האמונה. למקנזי, ילידת וולינגטון כמו הבמאי שלה, שכיכבה ב״ללא עקבות״ ונראתה לרגע ב״המלך״ של נטפליקס, יש כבר יותר סרטים ברזומה מאשר שנים לחייה. היא שוב מוכיחה עומקים רגשיים ששחקניות בדור שמעליה בקושי מגיעות אליהן. אבל תרשו לי רגע להלל את ארצ׳י ייטס בתפקיד יורקי, החבר הלא-דמיוני של הגיבור. הילד הזה פשוט יורה רפליקות כמו שהממזרים חסרי הכבוד של טרנטינו מקרקפים נאצים. זה כאילו מישהו כיווץ את ניק פרוסט. החל מהשנייה הראשונה שדמותו מוצגת, כל מה שיוצא לו מהפה שפך אותי מצחוק – וזה רק מחמיר ככל שהסרט מתקדם.

בתבונה רבה, עטף וואיטיטי את הקאסט הצעיר שלו בפרצופים מוכרים, אבל כאלה שישתוללו כמו ילדים. סטיבן מרצ׳נט מקריפ ומלחיץ, רבל ווילסון קרועה וקורעת, סם רוקוול מגזים כרגיל אבל הפעם הוא בקומדיה פרועה אז זה לגמרי עובד. כל אלה מגלים אולי יותר אופי מאשר סתם דמויות משנה, אבל התפקיד המרכזי היחיד של דמות מבוגרת בסרט שייך לג׳והנסון, והיא מזכירה בפעם המי יודע כמה שהיא שחקנית מחוננת. אני לא חושב שהיא עשתה דמות כזו בעבר ואני לא יכול לחכות ששלב גיבורת האקשן בקריירה שלה ייגמר כדי שהיא תגלם עוד ועוד אמהות מגניבות. כמו כאן וב״סיפור נישואין״ שתיכף מגיע ארצה. וואיטיטי תיאר בראיון את הסרט כמכתב אהבה לאמו ולחד-הוריים באשר הם. החיבור של האם עם בנה ג׳וג׳ו וסוג הקשר ביניהם הופך את הסרט לפרקים ל״החיים יפים״ רק מהצד הגרמני, ועם הורה שכולו קסם במקום רוברטו בניני הבלתי נסבל.

חבר דמוני, אידאולוגיה שטנית

מי שהיה עלול ליפול למשבצת הבלתי-נסבל הוא וואיטיטי כשחקן, בתפקיד כפוי הטובה שלקח על עצמו. חשוב לי לחזור ולהדגיש שזה ממש, אבל ממש לא דוד אדולף החביב. וואיטיטי אמנם משחק את הדמות בהגזמה שהופכת אותה לקריקטורה, ושמר כמה מהשורות המצחיקות בסרט לעצמו, אבל היטלר של הסרט הוא יצור נאלח ומבעית. יותר השטן על הכתף מאשר המלאך השומר של ג׳וג׳ו, חבר דמוני ולא רק דמיוני. ממש לא בטוח שהאינטרסים של חברו ג׳וג׳ו עומדים בראש מעייניו של יענו-היטלר, והדמות כולה נשמעת כמו שילוב בין יציר דמיון של ילד בן 10 וגרסה פארודית להגחיך של הפיהרר (כולל כמה משפטים שילד לא היה יכול להמציא). הכל במודע ובמכוון, כדי לשלול ייצוג אוהד של הצורר הנאצי. לבקר את הבחירה והסרט בהקשר זה יהיה אירוני במיוחד, שכן הוא מלא בשיעורים על שיפוטיות יתר על סמך סטריאוטיפים או מראית עין, מזהיר מפני הכללות מסוכנות ולאומנות קיצונית, מציע צורות שונות של התנגדות לשלטון הרוע, ואף בוחן את תרבות הביטול שכל-כך פופולרית היום.

היוצר התבדח שלא עשה הכנה לתפקיד כי היטלר היה (הכניסו קללה עסיסית כאן). אבל הסרט שלו מוכיח לא רק בקיאות אלא גם רגישות לנושאים שהוא מעלה. לרבות טיפול מקורי ולעתים שובר לב באסוציאציות שואה שכולנו מכירים כישראלים ויהודים. חשבו בהקשר זה על מילים כמו מקלחת, יערות, נעליים, או דפיקה בדלת – כולם הופכים לרגעים מקוריים. מכאן גם מגיעים כמה מהרגעים החונקים שדיברתי עליהם לעיל, כמוהם אני לא זוכר מתי ראיתי בסרטי שואה אחרים. ואמנם לא מדובר בסרט שבאמת יכול לענות להגדרה הזו במובן הקלאסי שלה, אבל דווקא בזכות כך הוא יכול לחדש ולהפתיע.

למשל, הסרט מדגיש את החשיבות שייחסו הנאצים לחינוך לשנאה ובידול בגילים צעירים מאוד, במחשבה על כך שרייך בן אלף שנים יתאפשר רק עם חיילים נאמנים מלידה. אפשר לראות עד כמה מגוחך הרעיון אך גם עד כמה הוא יעיל, שכן ערפול יכולת השיפוט של ילדים רכים בשנים תמיד אפשרי. הם אפילו לא יודעים למה הם שונאים, אבל הם יודעים את מי, מאמינים לכל סיפורי מעשייה על האוייב מבלי לפגוש בו. אלא שעכשיו לא נותר לי אלא לשאול ברצינות במה זה שונה משנאה עיוורת בגיל מבוגר. מביטול או הכללה של ציבור שלם בשם איזו אידאולוגיה שהשונא בכלל לא טרח להבין. הסרט מזכיר שהיכולת להבחין בין טוב לרע היא אולי נרכשת אבל היא גם טבעית, כל ילד חש בכך. שנאה היא פשוט כעס מונחה לכיוון מסויים, לעתים ללא סיבה אמיתית, והדורות הבאים הם אכן הפתרון – אבל מסיבות הפוכות בתכלית ממה שחשבו הנאצים.

ישנן עוד הדגמות של ערך אוניברסלי דרך מה שמיוחס לרוב ילדים, כולל הסיבה שהחבר הדמיוני של ג׳וג׳ו יותר חשוב ממכעיס. הדמות של סם רוקוול מעירה בשלב מסויים על חברים דמיוניים ועל הנטייה של ילדים להמציא אותם גם בשביל להאשימם בכשלונות או בפאשלות של עצמם. להרגשתי, יש מבוגרים שעדיין עושים את זה ופשוט קוראים לאותו חבר דמיוני בשמות אחרים. כיוון שהסרט מציג את הסכנה של כניעה לאידאולוגיה פלגנית שבראשה מנהיג כל-יכול, הוא מתפקד בעיניי גם כתמרור אזהרה לכל מי שמתבלבלים בין דת וגזע. ובהתעלמות מחוק גודווין, אין דוגמה טובה מאשר הנאצים שרדפו את היהודים כגזע, בעודם מבדילים את עצמם. למרות שכפי שהסרט מראה זו הייתה רק שיטה אחת מיני רבות לאחד או לפלג. את כל אלה ועוד הסרט אמנם מתווך לקהל בהומור וחן, אבל זה רק אמור להיות לזכותו בעיניי, לא לחובתו.

מקווה שעזרתי במלאכת ויסות הציפיות, הרגעת הרוחות, וסיפוק זוויות מסויימות לקריאת הסרט. אחרי שתצפו בו אולי תשובו לכאן ותראו אחרת את מה שכתבתי. בכל מקרה, סביר שעוד נוסיף ונכתוב על ״ג׳וג׳ו ראביט״ בסריטה גם כשיגיע רשמית אל בתי הקולנוע בישראל, כי יש הרבה יותר מה להגיד עליו מאשר ״סרט חמוד״.