״השיר של רוז״, סקירה חצויה

האם צפייה אחת מספיקה לניתוח הכוונות העמוקות של סרט, מעבר למעקב אחר העלילה והיטלטלות ממצב רגשי אחד לאחר? זו שאלה שנשאלתי לא פעם ואני מהרהר בה בעצמי לפעמים. כי כמובן שצפייה שנייה היא אידיאלית כדי להעמיק, אבל עם השנים אני מרגיש שנעשיתי מספיק מיומן כדי לאחד את שני סוגי הצפייה. בתוספת היכולת להריץ חלקית את הסרט בראש לאחר מעשה, במקרה הצורך. והאמת היא שלרוב אין צורך בכך, ויש אפילו סרטים שמותירים אותי כל כך מחוץ לחוויה שאני כאילו בצפייה שנייה כבר בפעם הראשונה. רוצה לומר, לעתים אני יושב באולם קולנוע ובוהה מנותק לחלוטין במתרחש על המסך, כשחוסר המעורבות הרגשית דווקא מסייע לי להבין מה ניסו או רצו להביע בכל רגע נתון, רק בלי ההשפעה.

זה קרה לי לא מזמן עם ״השיר של רוז״ (Wild Rose), סרט שבזמן הצפייה כל-כך לא התחברתי למתרחש בו עד שבאופן פרדוקסלי דווקא ניסיתי להבין את כוונת המשורר. לכבוד הגעתו למסכים, חשבתי לנסות להרחיב את הטקסט הקצרצר שלי עליו מפסטיבל ירושלים לסוג של סקירה נסיונית, בתקווה להדגים את הקונספט התיאורטי שניסיתי להסביר כאן. על פי מה שראיתי וקראתי, הסרט זוכה לתגובות חיוביות כיצירה חביבה וחמימה, אך הצפייה הפרטית שלי לא יכולה להיות רחוקה משם. אז אחרי ניסיון שלי להבין איך אמורים לחוות את הסרט, אספר איך יצא שאני חוויתי אותו, בידיעה שגם האובייקטיבי בביקורת קולנוע הוא רק דרגה פחותה של סובייקטיבי. אם תרצו, זו גם תזכורת לקחת כל מה שמבקרי קולנוע כותבים בפרופורציות המתאימות, בהנחה שאכן אצליח להוציא שני טקסטים שונים על אותו סרט מבלי לשנות את הדעה שלי, אלא רק להישען לכיוונים שונים.

מצד אחד

זה כבר נטחן עד דק שמאז ש״כוכב נולד״ ו״רפסודיה בוהמית״ שלטו בעונת האוסקר הקודמת, גדלה פתאום כמות הסרטים המוזיקליים או שמעמידים במרכזם מוזיקה. אם לא הספיקו לכן ולכם ״יסטרדיי״ ו״רוקטמן״ מוקדם יותר הקיץ, עד סוף החודש יגיע גם ״לחלום בגדול״ המלא בשיריו של ברוס ספרינגסטין. בין לבין עלול להיבלע ״השיר של רוז״, וחבל שכך משום שדווקא לו יש ייחוד אמיתי – הגיבורה של חולמת להיות זמרת קאנטרי בנאשוויל טנסי, למרות שהיא אם חד-הורית ומשוחררת טרייה מהכלא בגלזגו סקוטלנד. זהו הדיסוננס עליו מושתת סרטו של הבמאי טום הרפר (״האישה בשחור: מלאך המוות״), על פי תסריט של ניקול טיילור (״The C Word״), ובכיכובה של אחת השחקניות העולות של הקולנוע הבריטי, ג׳סי באקלי (״Beast״, ״טאבו״, ״צ׳רנוביל״).

באקלי מגלמת את רוזלין, שכותרת הסרט העברית מרגישה כנראה מספיק קרובה אליה כדי לכנות אותה בשם חיבה. רוזלין היא אוסף מרקד ושר של ניגודים, כבר מעצם ההתעקשות שלה להתהלך במגפי בוקרות מקושטים בגלזגו. היא אם לשניים אבל עדיין ילדה בעצמה, הזוכה לעזרה וגם לנזיפות מאמא שלה (ג׳ולי וולטרס). היא רק השתחררה מהכלא וכל-כך רוצה לא לפשל בתקופת התנאי שלה, אבל איכשהו עושה הכל כדי להסתכן. והיא גם מסוג עוזרות הבית שרוקדות עם שואב האבק ושרות בקולי קולות, כך שהמעסיקה הטרייה שלה נחשפת לשירה שלה. סוזנה (סופי אוקונדו) רואה במנקה החדשה שלה כתגלית ומחליטה להשתמש בעושרה ובקשריה כדי לנסות ולעזור לרוזלין להגשים את חלומה ולהתגלות ככוכבת קאנטרי. אלא שהגבירה לא מודעת להיותה של הגיבורה אם לשניים או משוחררת טרייה, ורואה בה כצעירה שזקוקה להכוונה.

אם זה נשמע כמו קראוד-פליזר, זה בהחלט המצב. אבל בזכות הזהות הבריטית המובהקת של הסרט אף אחד בהפקה לא התעקש לשפוך סירופ מתוק ודביק מעל, מקסימום לפזר כמה סוכריות חמצמצות ומחוספסות. כאילו מה שאמור להתגלה כסיפור הצלחה גדול מהחיים, מוכנע בידי החיים כשמתברר שאין באמת משהו גדול מהם. והחיים בסרט מורכבים מכל מה שמתמחות בו דרמות בריטיות אפרוריות. הדבר היחיד שמתרומם מעל המכשולים ומעניק תקווה לדמויות היא מוזיקת הקאנטרי. יש די הרבה קאנטרי בסרט, ומסתבר שזו סוגה מוזיקלית שנורא קל להנות ממנה במנותק מהתיאטרליות האמריקאית שלרוב מולבשת עליה. הגיבורה היא גיקית אמיתית של קאנטרי ומצליחה להלהיב את סביבתה כלפי המוזיקה שלא בהכרח מעוררת רגש בחלק של העולם בו מתרחשת העלילה, וההנחה היא שזה ייכנס גם לאוזן של הצופים והצופות.

כאמור, באקלי בתפקיד הראשי היא זו שזוכה למירב השבחים ומדברים על הסרט ועליה בנשימה אחת. בעתיד הקרוב נדמה שאי אפשר יהיה להביט במסך שהיא לא משתקפת ממנו, עם פרויקטים כמו העונה הרביעית של ״פארגו״, חידוש לעלילות ד״ר דוליטל וגם החדש של צ׳רלי קאופמן. אולם, אני אישית מצאתי את הופעות המשנה של הדמויות השומרות והמגוננות עליה כמוצלחות לא פחות. וולטרס מהממת כהרגלה וכל מילה שלה מהדהדת בחלל, בתקווה שתיכנס גם לגולגולת של הגיבורה, ואוקונדו כל-כך תומכת ומאמינה בה שזה מדבק ובטח יגרום לקהל לרצות להריע לגיבורה. או שמא כמעט מדבק, כי עבור הצופה הספציפי הזה משהו מאוד בסיסי בסרט לא עבד. ובחלק הבא של הטקסט אנסה להסביר את החוויה שלי.

מצד אחר

אופן הצגת הדמות הראשית בסרט קולנוע בפעם הראשונה שאנחנו פוגשים אותה, יכול להיות ההבדל בין צפייה מנותקת רגשית לבין סחף מיידי. בלייק סניידר קרא לספר לימוד התסריטאות שלו ״Save the Cat״ על שם הרגע הזה שהוא מגדיר כקליק בין הצופה והגיבור/ה, בו בחירה או מחווה של הדמות תגרום לקהל להיות בפינה שלה. אני לא יכול לחשוב על דוגמה הפוכה יותר של אנטי ״סייב דה קאט״ מהזמן האחרון, מאשר הסצנות הפותחות את ״השיר של רוז״. התמונה הראשונה היא של רוזלין משתחררת מהכלא בנונשלנטיות של סיום ערב בינגו, הסוהרות והאסירות מנופפות לה. חיכיתי לראות לאן הסרט יתפתח לפני שאמהר לשפוט, למשל עד התחנה הראשונה של הגיבורה מחוץ לכתלי בית הסוהר. ובכן, הסתבר שרוזלין בוחרת לדפוק על הדלת של ואת הבחור הראשון שבנמצא, אקט שמתבצע משום מה בפאתי כביש מהיר (כי חופש וכאלה, אני מניח). רק אז היא ניגשת לבדוק מה שלום הילדים שנטשה ואיך הולך לאמא שלה שגידלה אותם בהיעדרה. בעיני זו לא בדיוק דמות שקל להזדהות איתה מיד.

אבל אין כמו להתחיל עם הגיבורה ברגל שמאל רק כדי לחזות בה גדלה ולומדת מהטעויות שלה, נכון? רוזלין מדברת כמי שהתשוקה שלה בחיים היא שמניעה אותה, ומתלבשת כמו מישהי שהתשוקה שלה זו מוזיקת קאנטרי. הביקור שלה במועדון בו נהגה להופיע מחזק את הנקודה ולא יכולתי לחכות לשמוע אותה שרה כדי להיווכח בכשרונה. כאן הסרט מחטיא עבורי בפעם השנייה, שכן לא רק שרוזלין ממשיכה להיות האם הגרועה בקולנוע לשנת 2019 לאורך כל היצירה, היא גם שרה סביר בלבד. כל הדמויות בסרט דווקא נמסות ממנה, אז כנראה שהבעיה אצלי. לאוזניי, באקלי שרה כמו שחקנית, ממש לא כמו זמרת קאנטרי שמפגינה את האמת שלה על הבמה. ולגבי המשחק שלה, אני קצת בהלם מן ההתלהבות. הגעתי בציפייה לראות את הדבר הגדול הבא בקולנוע הבריטי, וקיבלתי הופעה שטוחה ונשכחת. נוכחות המסך הלא קיימת שלה ממש גרמה לי להצטרך להזכיר לעצמי שוב ושוב שהתחילה עוד סצנה איתה, אחרי שלוש-ארבע של בהייה ותהייה.

חוסר חיבור בין צופה ושחקנית זה מתכון לאסון, אבל בכלל לא בטוח ששחקנית אחרת הייתה עושה פלאים עם הדמות הזו, שבכל היקר לי לא הבנתי מדוע הסיפור שלה ראוי לזמן או לתשומת הלב שלי. מדובר באישה-ילדה אגואיסטית וגחמתית, שהביאה שתי נפשות אומללות לעולם הזה ולא מסוגלת לטפל בהן, תוך שהיא גוררת את האם המבוגרת שלה בשנית אל תהום ההורוּת. עם זאת, כל מי שבא איתה במגע בסרט נכבש בקסמה, וכמובן מקבל מגף מטפורית בפנים בשלב מסויים, אבל כיוון שעליי זה משום מה לא עבד אני עד שאין לכך שום צידוק תסריטאי. ״שלושה אקורדים והאמת״ קיעקעה רוזלין על הזרוע, סלוגן אירוני בשביל מישהי שרק משקרת ומתחמנת את דרכה במשך סרט שלם.

וכל זה בשביל מה? בשביל להיות זמרת קאנטרי בנאשוויל? מדובר בחלום כל-כך נדוש שהדבר היחיד שמציל אותו הוא שמדובר בבריטית ולא באמריקאית מעיר דרומית זעירה. סרטים על אנשים מוכשרים שהגיעו מרקע קשה ונסקו מן הביבים לכוכבים אינם הז׳אנר המועדף עליי, אבל אני מבין כיצד הם יכולים לעורר השראה או כל רגש חיובי אחר. אבל בסיפור כמו זה, של מישהי שפשוט כתוב לה על המצח שאין לה שום סיכוי להצליח במשהו שדורש התמדה ושאני כצופה לא זיהיתי אצלה כשרון אלא רק פוזה, התסכול רק הלך וגבר.

התהום ביני ובין הסרט העמיקה בקו העלילה של סוזנה, מי שמתחילה כמעסיקה של רוזלין והופכת למלאך השומר שלה. או אם לקרוא לילד בשמו, ה״מג׳יקל ניגרו״ שלה. חשבתי שבעידן הרודנות של התקינות הפוליטית תפקידים כאלה כבר לא קיימים, אבל בערך פעם בשנה מגיע סרט בו אל חיי הגיבור או הגיבורה מגיעה דמות שחורה ונבונה באופן קוסמי, שתעזור לה במסע שלה באופן נטול אנוכיות, או סיבות. סוזנה לא רק מאמינה ברוזלין באופן עיוור ומעמידה משאבים לרשותה, אלא גם מבטלת את עצמה ברגע אחד שגרם לי להיות היחיד באולם בו נכחתי שצחק במבוכה.

רוזלין רוצה את מה שהיא רוצה ואין לה בעיה להשתמש באנשים לשם כך. כמו שהשתמשה בבחור בתחילת הסרט, באמא שלה לכל אורכו, ובמעסיקה האמידה שלה בהמשך. משתמשת וזורקת, בלי תודה או סליחה, לפחות לא עד לנקודה שכבר באמת אי אפשר לסבול אותה יותר. אפילו אם היא הייתה שרה הכי יפה בעולם, מה שהיה מצריך דיון בנושא הסלחנות החברתית כלפי אנשים מוכשרים, שלא באמת נחקר בסרט. אבל בדיוק בנקודה זו הייתי רוצה להסביר איך הסיום של הסרט הפך את התחושה שלי על פיה והעביר אותי להיות בעדו. זה מצריך דיון באופן בו מסתיים מסעה של רוזלין, אז המשך הקריאה על אחריותכם ואחריותכן או רק אחרי הצפייה.

*ספוילרים לסרט מכאן ועד הסוף*

לאורך הצפייה, לא יכולתי לנער את התחושה שאנדראה ארנולד הייתה מפוצצת את הסיפור הזה על המסך באלפי זיקוקין די נור של קולנוע. אולי זה כי ניסיתי לדמיין איך קייט דיקי של ״דרך אדומה״ הייתה משחקת את התפקיד, או משום שבהחלט אפשר להשוות את ״השיר של רוז״ לסרט אחר של ארנולד – ״מחוץ למים״. סיפורה של צעירה מעיר שינה בריטית שחולמת להיות רקדנית, הוא האנטיתזה לעלילת רוזלין. ראשית, הדמויות סביב גיבורת הסרט ההוא לא מאמינות בה והבמאית משחקת עם הסקרנות של הצופה לגבי כשרונה. כשמתגלה שהיא אולי מלאת שאיפות אבל לא יודעת לרקוד ברמה שתהפוך אותה לכוכבת, האמפתיה כלפיה הופכת לחמלה, בעוד עם רוזלין כל מה שיכולתי לאחל לה זה שהחלום שלה יתנפץ לה בפרצוף. כי לפעמים אנשים צריכים ללמוד שיעור על בשרם, וזה משהו שאני יכול להזדהות איתו.

״השיר של רוז״ אכן מביא את הגיבורה שלו אל היעד שלה, אבל רק כדי שהיא תבין בעצמה שמדובר בחלום כוזב. שאין בה משהו מיוחד, שהכשרון שלה לא יוציא אותה מן המסלול של חייה, ובעיקר שיש מי שמחכים לה בבית. ברגע הזה הסרט ואני יישרנו קו באופן די בלתי צפוי, ומצאתי בו פתאום את האמת שכל הזמן רק הבטיחו לי. את שיר הסיום שלה, שנשמע לי כמו ערימת קלישאות על כך שאין כמו בבית וכתוב ומבוצע באופן לא בוגר בלשון המעטה – חוויתי מפוייס. במועדון הקאנטרי הגלזגואי שלה, רוז (אם להשתמש בשם החיבה שלה עכשיו כשאנחנו קרובים) יכולה להיות כוכבת בסדר גודל מספק, וגם לקחת אחריות על עצמה ועל משפחתה. הבחירה הזו אינה התפשרות אלא הצעד האמיץ היחיד בסרט שהולך על בטוח. אני מניח שהקהל שכן הלך עם רוזלין מהתחלה מבין שלא כל אחד יכול להיות סופרסטאר, ושגם עבורו היה זה סיום מספק ובעיקר אמיתי. לבסוף, היה בסרט משהו מרענן עבורי, אחרי כל הסרטים המוזיקליים מלאי ההצלחות שהוזכרו לעיל. אם רק מקבל מהסרט סימן לכך, כל החוויה הייתה אחרת.