אימת החודש – יולי 2019: "תורן הלילה", "הם בפנים", "באבה הו-טפ"

זה אך אתמול התבשרנו חגיגית שסרט האימה המדובר ביותר של 2019 (אחרי "אנחנו" כמובן), הלא הוא "מידסומר" של ארי אסטר, יקבל סיבוב בבתי הקולנוע בישראל. אלו חדשות נהדרות, כי זה באמת מסוג הסרטים שלא ממש זוכים להגיע למסכים אצלנו. למעשה, היינו כל כך סקפטים לגבי ההפצה הישראלית שלו, שאורון כבר כתב על הסרט המסקרן הזה מניו יורק לפני כמה שבועות.
"מידסומר", שגם הצטרף לתכניית פסטיבל ירושלים שנפתח ממש היום, לא יוקרן במתכונת רגילה אלא רק מדי פעם ברשת בתי קולנוע לב, אז עקבו אחר הפרסומים שלהם. כך שמבחינת סרטי הז'אנר הגדולים של השנה, נשאר לנו רק הסרט הזה, "זה 2" (לא יודע מה אתכם, הציפיות שלי ברצפה), ואני ממש מקווה שאחד הפסטיבלים בארץ ימצא לנכון להביא את "הבקתה", סרט האימה החדש מאת יוצרי "לילה טוב, אמא".

בנוגע לאימת החודש הנוכחית, אני חייב להתוודות שאני לא זוכר חודש שבו היה לי כל כך קשה למצוא סרטים ראויים לפינה. לא רק ההתעסקות בפרסי האופיר ופסטיבל ירושלים תפסו את רוב הזמן שלי, אלא שפשוט לא הצלחתי לאתר דברים מעניינים לא משנה איפה חיפשתי. וחיפשתי, אלוהים עדי. וזה עוד מבלי להכליל את הסרטים שהתחלתי לראות ועצרתי באמצע כי שום דבר לא שכנע אותי להמשיך. בסופו של דבר אגרתי שלושה סרטים איכשהו, אחד מהם בן 17, והנה הם לפניכם. אני אתן לכם להחליט אם היה שווה את זה.

"תורן הלילה" – The Nightshifter / Morto Nao Fala

הסרט השלם ביותר, בואו נגיד את זה ככה, באימת החודש של יולי מגיע אלינו הישר מברזיל. וזה לכשלעצמו משמח אותי, כי אני תמיד מנסה למצוא גם סרטי אימה ממדינות יותר אקזוטיות מאשר ארה"ב ואנגליה. זהו סרט הביכורים של דניסון רמאלהו, שמאחוריו לא מעט סרטים קצרים וכמה קרדיטים של כתיבה לאחרים. על פי עבודתו הזו הוא לגמרי בדרך להיות אחד מבמאי האימה המסקרנים של הזמן הקרוב, בתקווה שיימצא תסריט קצת יותר אחיד.

גיבור "תורן הלילה" הוא סטניו (דניאל דה אוליביירה) פתולוג בחדר המתים בעירו, שלו אישה ושני ילדים קטנים. מה שמייחד את סטניו משאר העובדים במקום, זה שיש לו יכולת לשוחח עם המתים שמגיעים אליו, ויש לא מעט בהתחשב ברחובות הקשוחים והאלימים של ברזיל. לרוב המתים מנצלים את האוזן הקשבת והמפתיעה לבקשות או וידויים, אבל סטניו משתדל שלא לערב בין שני העולמות ושומר על כמה עקרונות ברזל. זה משתנה די מהר כאשר אחת הגופות מספרת לסטניו שאשתו בוגדת בו עם מנהל המרכול השכונתי, וזה כבר פחות בא לו טוב. בעזרת הידע הסודי שלו, סטניו מדרדס נקמה באשתו והמאהב שלה, שמקבלת תפנית רעה במיוחד. עכשיו לא רק שעולם המתים מחומם עליו, אלא גם רוחה של אשתו לא רוצה להישאר חייבת וכמו בחייה באה למרר את חייו.

הסרט נראה מצוין ומשוחק היטב, אבל למרבה האכזבה הוא נוטש במהרה את הסטינג המעניין והופך לעוד סרט רוחות די גנרי. זה אפקטיבי לעיתים, אבל גם קצת חיוור למי שבקיא בתת הז'אנר האימתי הזה. היכולות של רמאלהו כבמאי מרשימות, אבל זה הולך לאיבוד על מה שמרגיש כמו פרק בינוני במותג "לזמן את הרוע". החל מנקודת המפנה הראשונה הוא הופך למאוד צפוי והולך בנתיבים די מוכרים. אז כאמור זה נחמד תמיד להיחשף לסרטי אימה מפינות רחוקות יותר של הגלובוס, ואני לגמרי אעמוד בתור לסרטו הבא של רמאלהו, אבל "תורן הלילה" לא באמת מנצל את הפוטנציאל שלו, ורובו נשכח לאחר הצפייה, מתערבב עם זיכרונות מסרטים דומים.

"הם בפנים" – They’re Inside

יותר מהכל, בעיני "הם בפנים" הוא תרגיל מעניין שלא לגמרי הצליח. יש לו את המסגרת העלילתית הכי מעוררת פיהוק בעולם אבל בתוכה כן מסתתרים כמה דברים די יוצאי דופן, שלמרבה הצער הסרט לא לגמרי יודע איך להתמודד איתם. זאת התחושה שאני קיבלתי ממנו.
גם הפעם מדובר בסרט ביכורים, במקרה דנן זהו ז'אן-פול פאנלי, שכתב את התסריט יחד עם שויילר בראמלי וערך יחד עם ריץ' גיליאם. הסרט האמריקאי הזה לא הוקרן בשום פסטיבל שאני יודע עליו, והתוודעתי אליו דרך האינסטגרם של רוב ג'י., אחד ממנחי הפודקאסט Shock Waves האהוב עלי, שלאחרונה התחיל עבודה חדשה במחלקת הפיתוח והרכש של המגזין המיתולוגי "פאנגוריה" שלפתע חזר לחיים.

"הם בפנים" הוא סרט בסגנון הפאונד-פוטג', אם כי זה קצת יותר מורכב מזה. הוא מייצר אתגר לא קטן בשאלה איך להתייחס אליו, כי כמעט כל דבר הוא בגדר ספויילר אז אפסע בזהירות יתר.
דרך מצלמתה של קודי (אמנדה קת'לין וורד), אנחנו נחשפים למאחורי הקלעים של סרט עצמאי חדש אותו כתבה ומביימת אחותה רובין (קארין הול). לאחר שזכתה בתחרות כלשהי שאורגנה על ידי זוג חובב קולנוע, היא מוזמנת לבקתה המבודדת שלהם ביער כדי לצלם את סרט הביכורים שלה, יחד עם הצוות שאספה הכולל שני שחקנים לא מוכרים וחברים טובים שבאו לתמוך בה. לא הרבה אחרי יום הצילומים הראשון מישהו או משהו מתחיל להטריד את מנוחת הצוות הצעיר והלא מנוסה, ובמהרה מתגלה שחייהם בסכנה.

משהו בין סרט סלאשרים ומותחן פסיכולוגי בו כולם חושדים בכולם, "הם בפנים" עורר אצלי המון תסכול כי פשוט לא הבנתי מה אני רואה, ובכל סצנה עלו בי יותר ויותר שאלות, כאשר לא היה לי ברור אם יש כוונה מאחורי הדברים או שמדובר בבלגן פסיכי. למשל, כל הקונספט של התחרות שהביאה את הצוות לבקתה נורא משונה, כי לוקיישן פנים של בית זה לא הדבר הכי קשה להשיג, אז למה היה צריך את זה (הזכייה בתחרות לא הבטיחה מימון, רק לוקיישן). מעבר לזה, על פי הסצנות שרובין מספיקה לצלם נראה שהיא במאית די איומה אז גם קשה להיות בעדה, ומתחיל להתגנב חשש שאולי היא בעצם עומדת מאחורי כל האימה הזו.
אוכל להסגיר בזהירות שבסופו של הסרט מתברר שכן, להכל יש סיבה, אבל מכיוון שזה מגיע ממש בדקות האחרונות זה בעצם יוצר מצב שרוב הצפייה עוברת בקימוט מצח וחוסר הבנה. מצד אחד, הסיום של הסרט מאוד אפקטיבי ומאוד מצמרר, כזה שבאמת עשה לי רע לכמה שעות לאחר שהסתיים, אבל הדרך לשם הייתה כל כך לא נעימה, לעיתים די משעממת, ורוב הזמן מטופשת לחלוטין, שאני לא בטוח אם זה היה שווה את זה. יותר מזה, בדיעבד מסתבר שהסרט הציע המון דברים די מרתקים, ואפילו אפלים יותר, שיכלו לקרות אבל אף אחד מהם לא בא לידי מימוש. הייתי מת להרחיב אבל זה באמת ספויילרים, אז בואו רק נגיד שהדמות של רובין הייתה יכולה להיות כל כך הרבה יותר ממה שהיא בסופו של דבר.

בנוסף, לסרט יש יומרות לעסוק בדברים מאוד כבדים כמו התעללות במשפחה, טראומה, והיכולת של הקולנוע והיצירה לרפא – או בעצם להחריף את המצב – אבל מכיוון שהוא מתנהל כמו בי-מובי טראשי למדי, וקצת מכוער אם להודות על האמת, זה הופך לסרט אקספלוייטיישן רגשי, כזה שלא מצדיק את השימוש בחומרים אנושיים כואבים וחשובים כמו אלו שהוא בחר להביא לקדמת המסך.

"באבה הו-טפ" – Bubba Ho-Tep

באיחור די מביך סוף סוף הגעתי לסרט הקאלט הזה, שנחשף לראשונה ב-2002 אבל יצא להקרנות רק לקראת 2003 בסירקולציה מאוד מצומצמת שרק העצימה את העניין בו. השילוב של במאי האימה דון קוסקארלי ואחד השחקנים האהובים ביותר של הז'אנר ברוס קמפבל (שבמצעד הופעות האימה הגדולות ביותר כאן בסריטה השתבץ במקום ה-13 בזכות הופעתו ב"מוות אכזרי 2"), עבד פלאים על קהילת האימה שאימצו את סרטם המשותף והעניקו לו מעמד של קלאסיקה סודית ליודעי דבר.
הציפיות שלי הרקיעו שחקים לפני הצפייה, למרות שהיחס שלי קוסקארלי הוא די אמביוולנטי. מצד אחד, הוא האבא של "פאנטזם" הנהדר מ-1979 ושל המשכיו, ומאידך הוא גם האיש האחראי על "ג'ון מת בסוף" שאני מעולם לא הצלחתי להבין את החיבה אליו ולדעתי הוא קשקוש מוחלט. בכל מקרה, אתם יודעים מה העונש של ציפיות גבוהות מדי…

לסרט יש את אחד הפרמיסים הכי מוצלחים שאפשר לחשוב עליהם. קמפבל מגלם את אלוויס – כן, אשכרה אלוויס – שלמרות הדעה הרווחת לא מת ממנת יתר, אלא בעצם החליף זהות עם אחד מחקייניו. בבית האבות בו הוא שוהה לאחר ששבר את ירכו, הוא מבלה את ימיו בחוסר מעש ובמרמור על היחס לאזרחים ותיקים. במקום הזה ממש מתחילים להתרחש דברים מוזרים מדי שתופסים תפנית משוגעת עוד יותר כאשר אחד מדיירי המקום, גבר שחור שטוען שהוא בעצם ג'ון פ. קנדי שצבע עורו נצבע לאחר "ניסיון" ההתנקשות בדאלאס (אוסי דיויס הנפלא), מאמין שהסיבה לכך היא רוח פרעונית קטלנית המתקיימת משאיבת הנשמות של הדיירים, לרוב באופן רקטאלי.
האם יש מישהו בעולם שיכול לסרב לסרט עם עלילה כזאת?

לא ברור לי איך, אבל כל האלמנטים המשמחים האלו התקבצו יחד לסרט שבכל היקר לי, עושה כל דבר שהוא יכול כדי לשעמם את הצופים שלו. איזו שעה וחצי ארוכה זאת הייתה. לסרט לוקח בערך חמישים דקות להתניע, וכשזה כבר קורה הוא ממשיך ללחוץ על הברקסים, לא להיכנס לשום קצב, לפספס את הבדיחות, למסמס את המסר המקסים שלו על החיים בגיל השלישי, ולסרב להיות מפחיד או מעניין אפילו לרגע. "באבה הו-טפ" הוא אחת האכזבות הגדולות שלי מהזמן האחרון, ואני באמת לא מצליח לראות מה הביא אותו למעמד בו הוא נמצא, מעבר לכך שהוא יצא בתקופה בה יכולת לשמוע שבחים והתלהבות מסרט משהו כמו שנתיים לפני שתוכל באמת לראות אותו, והאפקט המצטבר רק עבד לטובתו.

קמפבן ודיויס מקסימים, והם כנראה הדבר היחיד שהופך את הסרט המקרטע הזה לשווה צפייה. כיף לצפות בשני השחקנים האלו עושים תפקידים משונים במיוחד, והאמת שנראה שהם די נהנים מכל הקטע הזה. אפשר להתנחם שלפחות מישהו הצליח.

לכל פרקי אימת החודש מאז מרץ 2013, אתם מוזמנים ללחוץ על התגית פה למטה. אימת החודש של יולי תעלה בקרוב גם בדף הפייסבוק של סריטה וגם בדף הפייסבוק חתולשחור ושם תוכלו לזעום עלי בפומבי על "באבה הו-טפ" ולהסביר למה אני טועה. לגמרי זכותכם.