אונס ונקמה בקולנוע – פרק 6: "רחובות פראיים"
6 ביולי 2019 מאת לירון סיניובכן, לטוב ולרע – אנחנו רשמית בתוך שנות ה-80. השיער יתנפח, הבגדים יתרחבו באזורי הכתפיים ויוצרו באזור החלציים, הצבעים על הפנים ובכלל יהיו זוהרים יותר וכך גם המוזיקה, אלא אם כן נהיה במחוזות בהם הכל שחור, אפל ומזיע. בהתאמה, לעיתים גם המחוות ייעשו גדולות יותר. כך אפשר היה, לכאורה, לצפות מהסרט הפעם – "רחובות פראיים" (Savage Streets) שיספק את כל הנ"ל גם אם הוא מטפל בנושא הקשה והטריגרי לשמו התכנסנו.
היותו סרט בתת הז'אנר אונס ונקמה לא סותרת ואולי אפילו מחזקת את העובדה שיש לו ניחוח של סרט קאלט, או לפחות סרט שהתגובות אליו אונליין מהללות את הגיבורה, ברנדה, שמגולמת על ידי לינדה בלייר (שגדלה והתגברה על פגיעת הגב שלה אחרי "מגרש השדים") ואת הגישה שלה לטיפול בחבורת הגברים שמרגישים את נחת זרועה. בלייר, אגב, "זכתה" בפרס הראזי לשחקנית הגרועה ביותר על המשחק שלה בו ב-1986 (הסרט עצמו יצא לקולנוע בשלהי 1984), אז יש למה לצפות.
בדומה ליוקי מ"גברת השלג המדמם" עליו כתבתי בפוסט הקודם בסדרה, ברנדה היא צעירה שלא נוקמת עבור עצמה, אלא עבור קרובת משפחה קרובה מאוד, אחותה הפעם, שלא יכולה לקום על הפוגעים בה בכוחות עצמה. וכשהיא נוקמת, אי שם בדקות הארוכות לקראת סיום בסרט, מדובר בנקמה יצירתית ומרהיבה כשם שהיא מתוכננת ויסודית. היא גם פועלת מתוך תחושת אחריות מסוימת, וכאן, בגדול, נגמר הדמיון בין שתי הדמויות. ברנדה נמצאת בתיכון ויש לה רצונות וחיים מלאים משלה לצד חברות בגילה, היא לא נוצרה אך ורק לתכלית אחת, אלא להפך. העובדה שיש לה עניינים אחרים לדאוג להם כמו החתונה המתקרבת של אחת מחברותיה, או ריב רווי עירום נשי (לא של בלייר, בעיקר של ניצבות כמובן) במקלחות כדי לבסס את מעמדה בתור הנערה הכי קשוחה בבית הספר משחקים תפקיד באחריות שהיא מרגישה שמוטלת עליה אחר כך. הסרט מרמז שבגלל שהיא הייתה עסוקה בענייניה שלה, כמו כל נערה, ועל פניו התרשלה בתפקידה בתור אחות גדולה, האונס יכול היה להתרחש.
את החזות המאיימת משהו למי שלא נמנית עם החבורה שלה ברנדה מרככת בעיקר כשהיא מתנהלת ביחס לאחותה הצעירה ממנה, הת'ר החירשת והאילמת (מגולמת על ידי ליני קוויגלי, שחקנית סרטי אימה מוכרת יחסית לתקופה בז'אנר בפני עצמה, בעיקר מ"שובם של המתים החיים"). הת'ר כן מבלה מדי פעם יחד עם החבורה של ברנדה שמוצגת לנו לראשונה בלילה של שוטטות היתולית, קנטרנית וקצת משועממת בתחילת הסרט. הדיבור הבוטה, ההתבדחויות והעיסוק באלכוהול לצד התלהבות לא מוסברת מכלי נשק נקטעות לטובת דאגה כשזה נוגע אליה. ברנדה רוצה לשמור ולסוכך עליה מפני העולם שבחוץ, שמלא בעיקר בחבורה נגדית של גברים צעירים שמכונה "הצלקות". כל אחד מחבריה נראה כמו אבטיפוס לסגנון לבוש אחר על הטווח בין מעילי עור, מכנסיים הדוקים מדי, בנדנות, ג'ינסים ושאר דברים עם קרעים, מתכות בכל מיני חורים ושלל אבזורים נוספים שאמורים לגרום להם להיראות גבריים מאוד בראי התקופה, והרבה פחות הטרונורמטיביים ממה שהם חושבים בסאבטקסט.
כבר בשלב הזה "הצלקות" מציגים את עצמם כמיטב המסורת בז'אנר בתור ייצוג עלוב ודוחה במיוחד של המין הגברי. רובם ככולם עושי דברו של המנהיג ג'ייק (רוברט דרייר), ותחת העידוד שלו הם מתעמרים באחרים, תוקפים צעירים וצעירות כולל תקיפה מינית. אנחנו רק בהתחלה וחוסר הכבוד שלהם לגוף של אחר ואחרת מסומן על ידי חצי התעמרות והתעללות בבחור, וחצי תלישת חולצה וחפינה דוחה במיוחד של הבחורה שאיתו. משהו בישירות המגע ובמשך שלו מעורר אי נוחות גוברת, אולי כי הוא מוחשי מאוד, אולי כי קשה למצוא הצדקה לחזה החשוף מולנו.
בכלל, הסרט שביים דני סטיין יחד עם טום דסימון, כשסטיין גם כתב את התסריט יחד עם נורמן יונמוטו יושב באופן יותר מובהק במחוזות הסקספלויטיישן. היה מאתגר יותר למצוא בו קריאה חתרנית, כן, הרבה יותר מאשר ב"אני יורקת על קברך". לצורך העניין לשניהם יש פוסטרים שמציגים לראווה איברים מסוימים של הגיבורה שלהם, אבל בזמן שבראשון אפשר לומר שכמעט כל העירום הנשי בסרט מוצג כחלק מהפגיעה בגיבורה וכהצדקה לנקמה שלה לאחר מכן, ב"רחובות פראיים" יש חשיפה מציצנית של הגוף הנשי להנאת כל מי שצופה, בהרבה סצנות נטולות הצדקה מעבר לכך. וקצת לפני שברנדה יוצאת לנקמה מאוד חשוב להראות אותה באמבטיה מפנקת, ולאחר מכן מתלבשת בג'קט הדוק עם המחשוף מהפוסטר. אפשר לטעון שזה חלק מהכוח שלה, אבל זה בעיקר נראה קצת לוחץ ולאו דווקא נוח.
אונס כהתגברות על הומופוביה
אבל יש עוד זמן עד שהנקמה הגדולה תגיע. עד אז הסרט מתנהל בעיקר כמו סרט תיכון ופחות כמו סרט מתח או אימה. וביחס לתקופה הוא אפילו לא עד כדי כך חריג בטיפול המציצני שלו בגוף הנשי, הוא סתם נטול מודעות כמו חלק גדול מהסרטים דאז. בינתיים, בזמן ש"הצלקות" מבזים את הקיום האנושי, החבורה של ברנדה מתנקמת בהם בקטנה, על זה שלא נזהרו בכביש והפחידו את אחותה. הן "שואלות" את המכונית שלהם ואחר כך מחנות אותה יפה יפה, וממלאות אותה בפסולת. המעשה גורם לג'ייק להחזיר להן ולפגוע בברנדה בנקודה הכי רכה שלה – דרך אחותה. דבר אחד שאפשר לומר לזכות הייצוג הנשי בסרט, הוא שיש כאן חברות נשית, אחווה קטנה ומהודקת שנשמרת לאורך כל הסרט, גם כשהנרטיב מעניש את החבורה על עצם המרד שלה בגברים שבו שוב ושוב ושוב.
פחות לטובתו אפשר לומר שמחוץ למעגל של ברנדה, נשים אחרות מוצגות די בקלות בתור האויב, ובפרט הנערה הפופולרית בבית הספר שרבה איתה בגלל שהיא חושבת שברנדה רוצה "לגנוב" לה את החבר. היא מתנהלת כמו קלישאה בלתי נסבלת של חברה קנאית, בזמן שהחבר מתואר כקלישאה בלתי נסבלת של חבר בוגדני. היחידה שיוצאת טוב, בערך, כאן היא ברנדה – עד שהמכות מתחילות. היא נשמרת כחזקה יותר וכחשובה יותר – נשארת לבושה כשהתלמידה האחרת ערומה או בחולצה שנרטבת או נקרעת בקלות. למעשה הן עסוקות בלהתקוטט בזמן שברנדה מאחרת לאסוף את הת'ר, ומשאירה אותה לבדה, זמינה לאחד הבחורים מחבורתו של ג'ייק לפלרטט איתה. הת'ר מיוצגת בתמימות קיצונית, מהבגדים שלה שתמיד בהירים מאוד ועד לאופן שבו היא מתנהלת, בצורה ילדותית יחסית, מה שקצת צורם לאור העובדה שכולן נראות בנות 20+ לפחות, כי ככה זה היה בסרטי תיכון באייטיז. לכן כשהבחור נחמד אליה ומנסה לשכנע אותה לנשק אותו, כשאנחנו כבר יודעים לאן זה הולך, הסיטואציה צורמת במיוחד, עוד לפני שמשהו פיזי נוראי באמת קורה.
בזמן שברנדה עדיין מתעכבת, כי היררכיה תיכונית זה חשוב, הפלרטוט מתגלה כמלכודת, כשכל שאר החבורה מגיעה וגוררת את הת'ר לשירותים לסצנת אונס קבוצתי. כרגיל לצערי גם כאן יש עירום נשי, בעיקר של פלג הגוף העליון, אבל אין עירום גברי – כי חס וחלילה שנבזה את הגברים שבסרט. מה שכן יש הוא עוד התנהלות חניכה לתרבות של אונס. גם הפעם כמו בחלק מהסרטים הקודמים יש "חוליה חלשה" במיוחד בחבורה הגברית, של בחור שעדיין לא עשה סקס, וכל היתר (שמתגפפים די הרבה בינם לבין עצמם ביחס למי שאמורים להיות סטרייטים מאוד) בראשות ג'ייק דוחפים אותו לאנוס אותה, כי ככה נמדדת מסוגלות גברית. הסמיכות של המגע היחסית אינטימי בין הגברים עצמם לבין האונס גורמת לאי אלו הרמות גבה – הם עוברים היום כחבורה שצריכה לאשש את תפיסת הגבריות שלה על ידי פגיעה באישה, כדי שחס וחלילה לא ינסו להבין למה הם מוצאים את עצמם נוגעים זה בזה.
לפעמים, הרצח הוא רק תירוץ
באופן נוגד את הציפיות, ברנדה לא מתמוטטת מרגשות אשם בזמן שהת'ר מאושפזת מחוסרת הכרה בבית החולים אחרי האונס. לשמחתי גם אמא שלה לא מאשימה אותה, וגם לא החברות שלה. כולן מתלכדות יחד בפאב בו אמא שלה נראית מאוד אהודה באופן תמוה משהו, מנחמות ומחזקות זו את זו. בצורה נוחה "הצלקות" מגיעים לאותו פאב ומציקים דווקא לפרנסין (ליסה פרימן) מכל הנשים בחדר. פרנסין היא החברה המאורסת של ברנדה, שדי שמחה לדבר על איך ההריון הלא מתוכנן אפשר לה להקדים את החתונה שכל כך רצתה. כי ככה נשים זוממות ופועלות בעולם של הסרט, מרמות גברים כדי ללכוד אותם. פרנסין היא גם הדמות היותר מעניינת ולכן הכי מבוזבזת בסרט. היא אוסף של ניגודים באישה אחת – עם השאיפה לחתונה וההילולה סביב השמלה מצד אחד, לעומת התגובה הבועטת, תרתי משמע, שלה כשג'ייק תוקף אותה. היא יכולה לשמש כדמות תפר בין שמרנות לשבירת מוסכמות, אבל הסרט לא נותן לה לעשות את זה. היא כאן כדי להיות תמריץ עצוב מאוד בשביל ברנדה לפעול. היא מחזירה מלחמה לג'ייק בקטטה המתפתחת בפאב, ופוצעת את הלחי שלו. על המהלך הראוי לשבח הזה היא הולכת לשלם בחייה. על היעדר המידתיות אפשר לומר שכנראה שאין הרבה דברים שמערערים את הדמות של ג'ייק יותר מאישה שחודרת אליו בהיפוך תפקידים סמלי, גם אם מדובר בסך הכל על ציפורן שמגרדת את האפידרמיס על פרצופו ולא יותר מכך.
הרצח של פרנסין מתחיל במרדף בו הבתול לשעבר משוכנע שהחבורה רק תפחיד אותה קצת, ונגמר בהשלכה של פרנסין אל מותה מעבר לגשר. היא נוחתת לצד שמלת הכלולות שלה שבדיוק אספה, ובזאת תפקידה מסתיים. זה מספיק כדי שהחוליה החלשה ירגיש רע עד כדי כך שהוא הולך להתוודות בפני הת'ר מחוסרת ההכרה בחדרה בבית החולים. שוב באופן נוח, כי הסרט רווי בתזמונים מעולים, ברנדה בדיוק עומדת להיכנס לחדר ושומעת אותו. היא מבינה מי האחראים לאונס של אחותה. לוקח עוד זמן מה עד שהיא מבינה שהם גם רצחו את פרנסין. שני הדברים יחד מובילים אותה הישר אל האמבט. כלומר, היא גם אוספת נשק (זוכרים את החיבה לכלי נשק שלא הייתה ברורה בתחילת הסרט? עכשיו היא משתלמת), כולל רובה חיצים אגרסיבי במיוחד, מסיימת "להיטהר" לפני המשימה וכשהיא מסיימת להתלבש היא בבת אחת הופכת מנערה קשוחה למחסלת שאין שנייה לה.
החברות שלה עדיין בעדה, אבל את המהלך הזה היא עושה לגמרי לבד, מול החבורה כולה. היא צדה אותם אחד אחד בבניין ישן ובחנות לחומרי בניין שבחרה בקפידה. היא משתמשת בתחבולות ומלכודות שונות ולוקחת את הזמן, מבקשת להפחיד אותם לפני שכל אחד מהם ימות בצורה אחרת. היא נדמית כבלתי מנוצחת בפרט כשהיא מגיעה לג'ייק ויורה לו חיצים בירכיים ונועצת בו סכין בזמן שהוא קשור ותלוי, אבל בשלב מסוים הוא כמעט מצליח לגבור עליה, והציידת הופכת לניצודה. האמת שמשהו ברגע הזה מייצר מעט, ממש מעט, אמינות כי לא ביססו לנו את ברנדה בתור אמנית לחימה עד כה, ויש סיפוק גדול יותר כשהיא כן מצליחה לגבור עליו בסופו של דבר, בעזרת פח צבע דליק ומצית. זה גם השלב היחידי בו הגוף הגברי זוכה לטיפול כאובייקט וכספקטקל בסרט, כשיש משהו שמזכיר מיצגים יצירתיים באופן שבו הגברים מוצאים את מותם.
הגיוני שברנדה תלך לכלא או לפחות לבית המעצר על המהלך שלה. אבל הסרט לא מתייחס להשלכות כאלו. הוא מסתיים זמן קצר אחר כך, בביקור של החבורה של ברנדה כולל אחותה שהחלימה בקבר של פרנסין. כשברנדה העצובה אומרת "לפחות סידרנו את זה", אחת החברות מתקנת אותה: "לא, את זו שסידרת את זה". ואכן, למרות שיש בסרט המון סולידריות נשית במעגל המצומצם, ברנדה נותרת מבודדת במידת מה. בסצנה האחרונה היא נמצאת יחסית בצד הפריים, ויש בידול קל בינה לבין האחרות. אם ממש אתאמץ לחלץ כאן פרשנות נוספת, אפשר לומר שלמרות שיותר ויותר נשים עומדות יחד נגד הפגיעה והדיכוי שהן חוות, אלו שהעזו לצאת נגד המדכאים בפועל ובאופן אקטיבי ורדיקלי עדיין משלמות את המחיר הכבד ביותר, והמחיר הזה מגיע עם תחושת בדידות לא מבוטלת. אפשר גם לומר שהייצוג הגברי בסרט לא סתם מדכא, הוא מבקש אקטיבית להפריד ולמשול בנשים שבסרט, כי הלכידות שלהן מאיימת עליו ופוגעת בו. זה מסר מאוד רלוונטי, אבל הפעם הוא קבור עמוק בתוך עור ואיברים חשופים שלא לצורך.
הפרקים הקודמים:
"אני יורקת על קברך" ו"הבית האחרון משמאל"
"מותחן: סרט אכזר" ו"מיס 54"
"נקמה"
"משאלת מוות"
"גברת השלג המדמם"
סדרת מאמרים מרתקת ופותחת עיניים. עוד כאלה בבקשה.
תודה רנדל! אני בהחלט עובדת על זה.